פרעה, מאבקו וגורלו, משקפים מציאות אנושית והיסטורית. סיפורו של פרעה הוא סיפור האנושות והלקח, כמו תמיד, נצחי.

סיפור עלילה מרתק. קטעי ביוגרפיה של גיבור אגדי, בעשר מערכות המקיפים שלוש פרשיות מספר שמות. בתפקיד הראשי, מושלה של מעצמה עולמית. מדינה מפותחת עתירת משאבים, מתקדמת ומשכילה. ארץ בעלת עושר עצום, שנאגר במשך מאות שנים, בעמל כפיים, בתכנון מבריק ובחריצות.

אל תנופת הבניין חבר גם המזל. מימי היאור הגואים על האדמות הדשנות, ורבבות הפועלים החרוצים העלו את מצרים למקום הראשון במשפחת העמים. העם המצרי היה לעם אדונים, ויכול היה להסתפק בעבודות ניהול למיניהן.

עוצמת המדינה, אכן, היתה מקור לגאווה. גאוות עם שניצל בכישרון את ההזדמנויות שבאו לידו. גאווה לאומית המבוססת על הצלחה, המאמינה בעתידה וההופכת את כוחה – ל'אלוהים'. 'אלוהים', שאינו מטריד את מאמיניו, שאין לו עניין מיוחד בפילוסופיה, בחוקים ובמוסר. נוח וממוזג.

תוך שנה הקיץ הקץ. משהו מסתורי שהחל כהטרדה נלעגת, הסתיים כטרגדיה לאומית. ביקורם הראשון של שני הזקנים, משה ואהרן בני השמונים, בארמון, לא זכה להד רציני. פרעה הנדהם פטר את עצמו בקריאה מלעיגה: "מי ה' אשר אשמע בקולו". איש לא חשב שבזאת נפתחה "השנה השחורה".

נצפה עתה בגיבור המחזה, פרעה, הזכאי למלוא תשומת הלב, ולו רק בשל ההזדמנות לעקוב אחר מבנה נפשו של אדם, המייצג חתך די גדול של האנושות.

המזדמן לפרשיות התורה, בתחילת ספר שמות, נדהם מריבוי האינפורמציה על מעשי פרעה, דבריו והרהוריו. על מלחמתו העקשת, על כוח עמידתו ועל ההפכפכנות שהוא מגלה. התיאורים המפורטים, אופיינו בדקויות פסיכולוגיות, אותן הגדירו חכמינו כדרכם, באמצעות פסוק מספר משלי (כ"ז): "כובד האבן ונטל החול, וכעס אויל קשה משניהם".

יש טיפוס של אדם קשוח כאבן, חכם הסומך על תבונתו, בעל עקרונות שקשה להזיזו. יתרונו הוא, שכאשר מעמידים אותו על טעותו, הוא משתכנע, ומחזיק איתן בעמדה החדשה. לעומתו, יש טיפוס אחר, אדם רך וגמיש כתלולית עפר, המחליף את דעותיו חדשים לבקרים, בלתי יציב, אך באמצעות הדרכה מתמדת ניתן להפעילו כיאות.

קשה משני טיפוסים אלו הוא השלישי, האויל. אדם עקשן ללא תקנה. קשה לשכנעו כאבן, ויחד עם זאת פתוח הוא לנסיגה בכל עת. זהו איש האולי (אויל – אולי, אותו שורש לפי המלבי"ם). אדם אכול ספיקות ומסתתר בצילן. לעולם אינו משתכנע עד הסוף. תמיד יש לו פתח לנסיגה. חפץ להנות מכל היתרונות. אמן הפשרות והניסוחים המעורפלים. כאשר המכה נוחתת על ראשו, הוא ממהר להבטיח. רגע אחר כך, הוא נסוג. מציע פשרות. הוא ישלח רק את הגברים, ישלח רק את האנשים ללא הרכוש, מסכים, לא מסכים, וחוזר חלילה.

אפילו מסקנות המומחים וחכמי החצר: "שלח את האנשים... הטרם תדע כי אבדה מצרים", אינן מצליחות להזיזו לעמדה חד משמעית. אילו שמע בקולם, אילו האזין להכרעתם: "אצבע אלוקים הוא", היה חוסך מעצמו ומעמו, במועד, את שבט העברה.

אולם, היתה לו תיאוריה משלו. הוא זה שהכריז "מי ה' אשר אשמע בקולו", תיאוריה שהפכה לאמונת אויל, לבריחה מן האמת, כאשר אין היא נוחה. אם יקבל את הפקודה, ויעתר לשלוח את העם לשלושה ימים במדבר, לא יהיה זה אסון לאומה המצרית, אך יהיה זה נצחון לאלוקים. נצחון שעלול אולי לחייב הפקת מסקנות רחבות, ואולי שינוי באורחות החיים.

עשר המכות היו צפויות. בראשית הדרך נצטווה משה להדריך את פרעה, ולהורות לו לאן תוליך אותו הדרך אשר בחר. בטרם ניחתה המכה הראשונה, "הקלה" יחסית, הוזהר, כי בסוף השיירה ממתינה לו אישית "מכת הבכורות", כפי שנאמר: "ואמרת אל פרעה כה אמר ה': בני בכורי ישראל. ואומר אליך שלח את בני ויעבדוני, ותמאן לשלחו. הנה אנוכי הורג את בנך בכורך" (שמות ד', כ"ד). כל מכה צפרה על התקרב הקרון האחרון ברכבת, על בואו של המוות (לפרעה הבכור). ואף על פי כן... ספיקות.

ספיקות, חוסר ביטחון, פרי הדמיון האנושי, המעדיף נוחות של רגע על כליון בטוח.

האין פרעה זה משקף מציאות כלשהי? האין דמותו זו מוכרת לנו?

המחזה הממושך הועלה על קרשי הבמה המצרית במשך שנה תמימה. למי שאינו מבין את הסיבה, תפרש זאת התורה עצמה: "למען תספר באזני בנך ובן בנך, את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'" (שמות י', ב').

לבני ישראל, בני הדור אשר חזה במחזה, היתה זו "חזרה" מעניינת ומאלפת לקראת "מתן תורה". על דרך השלילה, יכלו הם לדעת ולהכיר את ה', בראותם מה עולה בגורלו של המתנכר, ולאיזו פחת הוא מתדרדר. גם פרעה זכה לדעת ולהכיר את ה', אך באיזה מחיר...