כמו רעם עבר במחנה ישראל, כאשר הופיע משה רבנו ובפיו בשורת הגאולה. עד לאותה עת היה מצב העם בכי רע. מאות שנות העבדות נתנו את אותותיהן. כל הדור ההוא כמעט שכח שייתכן מצב שבו יחיה את חייו כבן חורין. ההתעללות הגיעה לשיאה ביחס לילדי ישראל. אלה נחטפו מחיק אמותיהם ונטבחו באכזריות.

במצב איום זה, כמעט טבעי היה שיהודים איבדו את תקותם ואת שמחת חייהם. באותה שעה בא משה ובפיו הבשורה הגואלת: "ה' אלוקי אבותיכם נראה אלי... לאמור, פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים, ואומר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ... זבת חלב ודבש".

בשורת הגאולה הפיחה בהם רוח חדשה. משולים היו ישראל באותה שעה לפרח שנראה כמוש ונובל, והנה כשהותזו עליו נטפי מים לפתע שוב פרח לתפארת. התמלא בתקווה: "ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים, ויקדו וישתחוו".

מפה לאוזן עברה השמועה כי כבר נקבע המועד לגאולה העתידה. אצל זקני הדור התהלכה המסורת שהועברה מאב לבן, כי ליל ט"ו בניסן הוא ליל שימורים הגורלי. סוד זה נמסר עוד לאברהם אבינו.

מאורע כזה דורש הכנה מתאימה. אותו דור, שדור דעה היה, השכיל להבין שהכנה זו אינה יכולה להצטמצם בתחום הטכני, ולא לכך נתנו היהודים את דעתם. צידה של מזון לדרך לא עשו להם, הם הצטיידו במטען רוחני רב.

התאוות הגשמיות שעד כה שלטו בהם כמעט בצורה מוחלטת, והביאו אותם אל סף מ"ט שערי טומאה, התגמדו בעיניהם. בכובד ראש הם התכוננו לרגע המכריע. הגיגיהם נסבו אודות השאלה איך ניתן להתרחק ולמשוך את ידיהם מהעבודה הזרה של מצרים, ואיך אפשר להתקרב ככל האפשר לגילוי השכינה הצפוי.

ככל שעברו הימים גברו ההכנות הנפשיות לקראת היציאה. קטנים וגדולים החלו בספירה לקראת יום היציאה. עד שהגיע היום המקווה. בלילה שלפניו חגגו את ה"סדר" הראשון. משפחות משפחות הסבו לשולחן החג שבמרכזו היו המצה וקרבן הפסח. המותניים היו חגורים, הנעלים נעולות לרגליהם והמקלות גם הם היו בידיהם, הכל היו מוכנים לצאת לדרך. לילדים הודגש שזה להם הלילה האחרון על אדמת מצרים, וראוי שיחרטו אותו בתודעתם.

במקרים דומים, לאחר נקודת שיא כזו חלה התפוגגות של המתח. לאחר העפלה אל הפסגה מתחילה הדריכה במקום.

אצל עם ישראל היה המצב שונה. רק עכשיו התחילה הספירה האמיתית. הוא הבין שמעכשיו נכון הוא לצאת לדרך אל הפסגה. הוא החל לספור את הימים לקראת המעמד הגדול של מתן התורה בסיני.

כך מצווים אנו לנהוג מדי שנה בשנה. מיד לאחר שחוגגים אנו זמן חרותנו, מתחילים אנו להתכונן ולספור את ספירת העומר, היא ספירת הימים לקראת זמן מתן תורתנו. את חג הפסח עלינו לחוג כבני חורין, ולשאוב מתוכו השראה לקראת קבלת התורה. הקשר בין שני מועדים אלו הדוק הוא ביותר. מחד, עם ישראל בלא תורה מאבד את כל ייחודו, ומאידך, רק בני חורין הם המסוגלים לחוש את נועם עול המצוות.

יומו הראשון של חג הפסח הוא ההקדמה לספירת העומר. למחרת הפסח, מתחילה ההכנה לחג השבועות.