המשימה המיוחדת המוטלת על כתפינו בימי ספירת העומר היא, להתכונן מבחינה רוחנית לקבלת התורה בחג השבועות. מתן תורה הוא מאורע שאמנם אירע בעבר, אך חוזר ונשנה מבחינה רוחנית בכל שנה ושנה במועד חג השבועות.

הכנה רוחנית זו מתפרסת הן על פני התחום שבין אדם למקום והן בין אדם לחברו. כשאדם מתכונן לקבלת התורה, עליו להיות נכון כאבותיו להכריז: "נעשה ונשמע", להיות מוכן לקיים את כל התורה ולהביא לשיפור המידות ולהשתלמות במצוות שבין אדם לחברו.

בהגיע העם למרגלות הר סיני, לפני מתן תורה, נאמר בפסוק: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט, ב'). פסוק זה נאמר בלשון יחיד, להורות שבאותה שעה היה העם כולו מלוכד ומאוחד: "כאיש אחד, בלב אחד".

האחדות הנפלאה ששררה בקרב העם היתה תנאי בסיסי לקבלת התורה. רק כשהגיעו ישראל לאחדות מופתית, עד שהיו כאיש אחד בלב אחד, ירדה עליהם השכינה וניתנה להם תורה.

גם כיום, אם רוצים אנו לזכות בכתרה של תורה, חייבים אנו להשתלם תחילה בתחום שבין אדם לחברו.

על חובת ההתחשבות בזולת ציוותה אותנו התורה במצוה מפורשת: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו... וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה, ל"ה-ל"ו).

המצוה "וחי אחיך עמך" משנה את מבטנו על החברה כולה. התורה מנחה את האדם לראות לא רק את עצמו, אלא גם את רעהו. היא מצווה עליו לא להתרכז רק במבט אנוכי על עצמו, אלא לפרוץ את מסגרת האנוכיות.

יש לך אדם שכל מחשבתו והגיגיו סובבים והולכים סביב עצמו. לעתים הוא מוכן לסייע לזולת, כאשר תצמח מכך תועלת לעצמו. הכל מתחיל באנוכיות ותם באנוכיות.

התורה מחייבת אותנו להתייחס אל הזולת מחמת עצמו. כאשר האדם לומד לחיות לאורה של הכרה זו, גם מבטו על עצמו משתנה.

הוא יעלה על דרך המלך של התחשבות ושל התחסדות עם הבריות. דרך המזכה את האדם בברכה שמיימית, באור פניו של הקב"ה, אשר נתן לנו את תורת החיים ואת אהבת החסד, כשהם קשורים וכרוכים זה בזה.