יש לי חבר טוב שקוראים לו עומר. לאחרונה עומר התחיל להתעניין במשמעות חייו וגילה עניין רב במה שיש ליהדות להציע. לפני מספר ימים, לאחר חג הפסח, קבלתי ממנו טלפון בו הוא היה נשמע מרוגש כולו. "משה", הוא אומר לי, "שמעתי שימים אלו נקראים "ימי ספירת העומר". מה קרה שעכשיו פתאום כולם מדברים עלי, סופרים אותי יום יום, אה, סוף סוף נהייתי פופולארי..."  

"עומר ידידי", השבתי לו, "בוודאי לאחר תקופה קצרה שהנך מתעניין במצוות התורה ובמנהגי העם היהודי לדורותיו, שמת לב  שאין "סתם" בתורה. כל מצווה, מעבר להבנתה הפשוטה, יש לה משמעות פנימית ועמוקה. דע לך, זו תקופה מדהימה, שווה ללמוד אותה, שהרי ביהדות אין הזמן עובר עלינו, אלא אנו עוברים בתוך הזמן, ומי שרק רוצה יכול לספוג מהאווירה".

נפגשתי עמו. ואז הוא אמר לי, "משה, בינתיים, ניסתי לעיין במקורות בכוחות עצמי, וראיתי שיש את עניין הספירה של הימים שבין חג הפסח לחג השבועות, ויש גם מנהגי אבלות על פטירת תלמידי רבי עקיבא, ובאמת מעניין אם יש קשר בין הדברים... הרי הציווי לספור נכתב בתורה יותר מאלף שנים לפני שרבי עקיבא נולד..."

"עומר, אכן, התקופה גדושה, נשוחח היום בקצרה רק על מהות הספירה עצמה, ופעמים הבאות, בעזרת השם, נשוחח על עניין האבלות... רק אגלה לך, שיש קשר פנימי בין הדברים למרות מרחק השנים... קח אתך הביתה חומר למחשבה.."

בא נתחיל מההתחלה.  

התורה כותבת כך: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה להשם" (ויקרא כג')

"שבעה שבעות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות ועשית חג שבעות להשם אלוקיך" (דברים טו')

("ממחרת השבת" הכוונה למחרת יום טוב ראשון של פסח .יש הסבר כמובן מדוע משתמשת התורה בלשון כזו, אולי עוד נדבר על זה פעם אחרת.)

אם כן, מצווה אותנו התורה לספור את הימים (בפסוק הראשון) ואת השבועות (בפסוק השני) שבין יום הבאת העומר החל למחרת חג ראשון של פסח- בטז' ניסן, למשך חמישים יום, עד חג השבועות.    

תרשה לי, עומר ידידי, להסב את תשומת לבך למספר נקודות הטעונות ביאור:

א. מהי מטרת הספירה?

ב. מדוע התורה מדברת ב"קודים"- "מיום הביאכם את עומר התנופה וכו'" עד "ממחרת השבת השביעית...והקרבתם מנחה חדשה לה'" .לא יותר ברור לכתוב "וספרתם מלמחרת חג הפסח עד לחג השבעות"? התורה משום מה מדגישה שהספירה מתחילה ביום הבאת העומר ומסתיימת ביום שמקריבים מנחה חדשה. מדוע?

ג. למתבונן בנוסח הספירה "היום יום אחד לעומר" וכן הלאה. הספירה היא כמה זמן כבר עברנו מהעומר. מדוע הספירה לא לעתיד, כמה זמן עוד נשאר, כגון "היום נשאר עוד ארבעים ושמנה יום, וכן הלאה?

קודם נדבר על מטרת הספירה.

כשזוג עומדים לפני נישואיהם, סופרים הם את מספרם המדויק של הימים והשבועות שנותרו עד היום המאושר בחייהם. כי ספירה לקראת מאורע מסוים מבטא אצל הסופר ציפייה וחשיבות לאותו מאורע.

כשאדם סופר הוא מראה כמה הוא משתוקק להגיע לזמן ההוא.

עם ישראל סופר את הימים שבין יציאת מצרים לחג השבועות – חג מתן תורה. הספירה מבטאת כמיהה ותשוקה להגיע כבר להר סיני, לקבל את התורה ולזכות בה לחיי נצח... 

או קיי, משה. הבנתי מה משמעותה של הספירה. אולם עדיין לא הבנתי א. מדוע התורה מדברת ב"קודים" ולא מזכירה את עניין מתן תורה במפורש, הרי זה עיקר הספירה? ב. הרי כשאדם מצפה למשהו הוא סופר כמה ימים עוד נשארו ולא כמה ימים הוא עבר?

אשמח לענות לך ידידי.

יש מסר חזק עבורנו בכך שהתורה מדגישה את עניין ה"עומר".

מהו עומר?- עומר שעורים. עומר זה מידה מסוימת.

ישנו בתורה איסור שנקרא "איסור חדש", פירושו, כל תבואה שהשתרשה לאחר טז' בניסן אסורה באכילה עד טז' בניסן של השנה הבאה. בהגיע ליל טז' ניסן- מוצאי יום טוב ראשון של פסח, כשבית המקדש היה קיים, היו הולכים לשדה וקוצרים עומר שעורים, למחרת הביאו את השעורים הקצורים לבית המקדש, הכהן היה מניף, ועל ידי כך הותרו כל תבואות חמשת מיני הדגן באכילה. במקדש עדיין לא הקריבו מנחות מתבואת החיטים החדשה  עד חג  השבעות, וכמו  שאומרת התורה "...ממחרת השבת השביעית והקרבתם מנחה חדשה לה' ".

עד כאן זה נושא הלכתי, מה זה קשור לספירה?

כשיצאנו ממצרים קבלנו מתנה. היינו בדרגה רוחנית גבוהה מאוד. כמו שאומרים, היינו ב"אורות". אבל עומר, קח כלל לחיים- הארות, הצלחות פתאומיות, נעלמים מהר בדיוק כמו שהם באו מהר.

הסטטיסטיקות מראות שרוב הזוכים בפרס הגדול בפיס, מאבדים הכול תוך זמן קצר.

כשאדם רוצה להיות גבוה יותר, עומדות בפניו שתי דרכים, האחת להביא דלי של חול, ועוד אחד, עד שנוצר לו תל קטן. והדרך השניה זה לקפוץ. ברור שהדרך השניה קצרה וקלה יותר, אבל אין לו קרקע מוצקה מתחת הרגלים.

לאחר כל ניסי יציאת מצרים עם ישראל היה בדרגת אמונה גדולה ביותר, אבל קבלנו את זה במתנה מהאלוקים. אמונה זו לא קנתה קניין בנפשנו כיוון שלא עמלנו על זה.

בכל שנה בליל הסדר אנו זוכים שוב לאותה הארה, זוכים במתנה. ועכשיו אומר אלוקים, אני כביכול לוקח מכם  את ההארה, ועכשיו תעבדו לבד. תספרו יום אחר יום, כל יום ועבודתו המיוחדת, צעד אחר צעד, עד שתגיעו בכוחות עצמכם אל היעד הנכסף- קבלת התורה, ועל ידי כך זה יהיה שלכם, קניתם קניין בנפשכם.

בדיוק כמו שאבא נותן יד לבנו הקטן כדי שיוכל להתחיל ללכת, ואז הוא עוזב אתו כדי שיסתדר לבד בכוחות עצמו.

עומר, אלוקים נותן לפעמים הארות והצלחות גדולות ואז לוקח אותם, כדי שהאדם ירגיש למה הוא מסוגל להגיע. ובנוסף, עצם מתנת ההארה גורמת שעבודת ההתקדמות שלו תהיה יותר אפקטיבית. זו גם הסיבה שעובר במעי אמו לומד את כל התורה כולה וכשנולד משכיחים ממנו את הכול, וכך הנשמה משתוקקת ומסוגלת להגיע שוב לאותה החוויה שחוותה היא בעצמה בעבר.  

וזה בדיוק ספירת העומר. אסביר את עצמי.

שעורים זהו מאכל בהמה, חיטים זהו מאכל אדם. (לחם זהו מזונו הבסיסי של האדם מפני שיש בו את ארבעת היסודות שהאדם מורכב מהם, אש, רוח, מים ועפר) התרת אכילת השעורה בעולם בתקופה זו מסמלת את זה שפעמים אדם רואה את עצמו בפרספקטיבה של בהמה, פעמים אדם מרגיש את עצמו כבעל חיים מצוי. לעומת זאת, מנחת החיטים שהקריבו במקדש בחג השבועות, חג מתן תורה, מייצגת את המצב האידיאלי – אדם. "אדם" פירושו לקחת את ה"דם" ולחבר לו "א" –אלוקות. ספירת העומר זוהי חתירה בלתי פוסקת ממצב בהמי למצב "אדם". משימה זו הוטלה לראשונה על עם ישראל בצאתם ממצרים. העם היה אז במצב רוחני ירוד מאוד, המשימה הייתה לצאת מהמצב הבהמי- ממה שה"עומר" מייצג, ולהתחיל להיכנס למצב "אדם", לדרגה נעלה יותר, כדי שיוכלו לקבל את התורה הקדושה – שהרי זו מטרת כל היציאה.

משימה זו אינה חד פעמית, אלא רב שנתית. בכל שנה ושנה מחדש, עלינו לספור ולהחדיר לליבנו את חשיבותו של מתן תורה, לנסות לחתור ללא הרף לצאת מהמצב הבהמי בו אנו שרויים, ולהיכנס ולו במעט למצב של "אדם".

וזוהי הסיבה מדוע כשהתורה מצווה אותנו בספירת העומר, היא משתמשת בקוד "מיום הביאכם את עמר התנופה", בכדי להדגיש את מטרת הספירה- לצאת ממצב בהמי למצב אנושי. להתחיל בשעורים ולגמור בחיטים.

מה שנשאר לנו להבין, מדוע אנו סופרים כמה ימים עברנו ולא כמה עוד נשאר. זה לא סתם. טמון כאן יסוד שחשוב לכל אדם בעבודתו הרוחנית.

ידוע המשל של החפץ חיים על אישה ענייה שמכרה תפוחים לפרנסתה, יום אחד בעומדה בשוק עם סל התפוחים ילד שובב חמד לו לצון והפך את סלה, וכל התפוחים התגלגלו במורד הרחוב. האישה החלה לצעוק ולבכות. עבר שם אדם ואמר לה, במקום לצעוק ולבכות, תחטפי מה שאת כן יכולה!

זו העבודה שלנו, גם אם אנו לא יכולים לאסוף את כל התפוחים, מה שכן אפשר – להתכופף ולקחת.

כל תפוח שווה המון.

כך כשאדם רוצה להשיג משהו בעבודתו הרוחנית, כל התקדמות אפילו הכי קטנה שווה לאין ערוך.

יותר מזה. ביהדות, עצם הרצון, עצם התשוקה, עצם הצפייה לצאת מהמצב הגרוע שלנו, זה לכשעצמו שווה המון.

ישנה דוגמא מאלפת בתורה לעניין זה, בפרשת בהעלותך (במדבר ט') התורה מספרת על קרבן הפסח הראשון שבני ישראל הקריבו במדבר, כותבת התורה שהיו אנשים טמאים שלא יכלו לעשות את קרבן הפסח, והם באו למשה ואמרו לו "אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' ..." לכאורה, מה הם רוצים? הרי על זה בדיוק נאמר "עבר זמנו בטל קורבנו", הייתם טמאים – הפסדתם! אבל לא! הם רוצים מאוד! משה רואה שהם כל כך רוצים, ומשה שואל את אלוקים, ואלוקים אומר לו יש צ'אנס, פסח שני בי"ד באייר. מי שלא יכל להקריב את קרבן הפסח בזמנו ניתנת לו הזדמנות נוספת. רואים מה כוחו של הרצון, אדם רוצה להקריב קורבן ואלוקים "מחדש" בשבילו דין מיוחד של פסח שני!

זו הסיבה למה אנו סופרים כמה כבר עברנו ממצב "העומר" ולא כמה נשאר, כי היסוד בהתקדמות רוחנית זה להסתכל בסיפוק כמה כבר כן עברנו, במה כבר כן התקדמנו, וזה מה שנותן את הכוח להמשיך. ולכן אנו סופרים כל יום בסיפוק, הנה התקדמנו צעד קטן, אה! כמה נפלא! וכך למחרת, וואו', כבר התקדמנו שתי צעדים, וכן הלאה...

עומר, הארכנו די להיום, אני חייב לסיים עם עוד דבר אחד קטן.

התורה אומרת "וספרתם לכם" לומדת מזה הגמרא שכל אחד ואחד חייב לספור לעצמו ולא שאחד יוציא ידי חובה את האחר. ללמדנו שבהתקדמות רוחנית אל לו לאדם לעשות השוואות בינו לבין האחרים. "וספרתם לכם" פירושו ספירת מלאי פרטית של הישגים והתקדמות ולא בהשוואה לאחרים...