מדוע קרויה תקופת שלטון היוונים בארץ ישראל בשם "גלות יוון"?

בדרך כלל מוגדרת 'גלות' כגרוש עם מביתו ומארצו. גרוש זה מטרתו כפולה, השפלת העם המנוצח מחד גיסא, ומחיקת זהותו הלאומית מאידך גיסא.

"גלות" יוון אינה עונה להגדרה זו משתי סיבות. א. היא התרחשה בתוך גבולותינו, עת ישב העם היהודי בארצו, ב. השלטון היווני לא ביקש להגלותינו לארצות נכר וגם לא ביקש למחוק את תודעתנו הלאומית. מדוע, אם כן, בחרו חכמינו להגדיר תקופה זו בשם "גלות"?

בספרות המדרשית מוזכרות גזרותיהם השונות של היוונים: שלא יעסקו בתורה, שלא ימולו את בניהם, מי שהיה לו שור הצטווה: "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל" ועוד ועוד.

גזרות היוונים לא נועדו לפגוע בסמליו הלאומיים של העם היהודי, אלא באמונתו. לא בכלכלתו, אלא בערכיו. לא באורח חייו, אלא בתרבותו. קביעה זו עומדת בבסיס המאבק שניטש בין ישראל למלכות יון.

קיומה הפיזי של אומה מותנה אמנם בייחודה הטריטוריאלי, אלא שיחודיות זו אינה מספקת. כדי להתייחד כאומה היא נדרשת לאמות-מידה ערכיות ומוסריות המיוחדות לה. יחודיות ערכית זו חיונית לחוסנה הלאומי של האומה כאויר לנשימה, עד שניתן לומר כי כשם שאין מדינה ללא גבולות, כך אין מדינה ללא ערכים. כשם שגבולותיה של המדינה מייחדים אותה מחברותיה, כך ערכיו של העם מייחדים אותו מעמים אחרים.

כיום אנו מודעים לקביעה זו העומדת בבסיסו של "מדד החוסן הלאומי", המתפרסם מידי שנה. מדד זה מכיל מרכיבים שונים שעל פיהם נקבע חוסנה הלאומי של האומה. המדד אינו מסתמך רק על כוחה הצבאי של האומה, אלא הוא מכיל בקרבו נתונים כגון: רמת הפשיעה, טוהר השלטון, כלכלה שוויונית, אמון במערכת המשפט, מוסריות חברתית ועוד. כדי להתקיים כאומה יציבה, נדרשת היא למערכת ערכית יציבה המזינה את נשמת האומה.

בבקעה רעיונית זו ניטש הקרב בין המכבים ליוונים.

גזרות היוונים נועדו לקעקע את יסודות המוסר היהודי, החל בתחום האמוני שבין האדם לאלוקיו וכלה בדפוסי ההתנהגות שבין אדם לחברו. מלכות יון ביקשה להגלות את העם היהודי מ"ארצו" הערכית ומ"ביתו" המוסרי. היא הציבה בפני העם היהודי קוד מוסרי משלה, חדשני, צעיר ומפתה, ומשלא הסכימו לקבלו ביקשו היוונים לכפותו על עם ישראל בכח הזרוע ובחוד החרב.

הקרב בין הצדדים ניטש סביב השאלה איזו דרך חיים אמיתית יותר, היהודית העתיקה או היוונית המתחדשת. זו המעמידה את הרוחניות כבסיס לערכיה או זו המציבה את החומריות כיסוד לבניינה. זו הסוגדת לגוף או זו המכתירה את הנשמה.

מאז נצחון החשמונאים הספיקו אתונה וספרטה להעלם, גם מקדשם העתיק של היוונים חרב, אוצרותיו נשדדו ואף התושבים המקוריים של יוון הוחלפו באחרים. אלא שמבט מעמיק מוכיח כי למרות נצחון החשמונאים, לא הוכרע המאבק בין תרבות יוון לתורת ישראל. תורתה של יוון התפשטה בעולם, אומצה בידי האימפריה הרומית ובעקבות זאת כבשה לאחר שנים רבות את העולם המערבי כולו. העם היהודי על כל רבדיו וגווניו נאלץ להתמודד עם תרבות זו על כל מאפייניה, עם אכזריותה של מלכות רומי, יורשתה המדינית של יוון, ואף עם הנצרות יורשתה הדתית, שבעורקיה מתמזגות תפיסות יווניות אליליות יחד עם שרידי תפיסות יהודיות שנגזלו מעמנו על ידי מייסדי דת זו.

מאבק זה ידע עליות ומורדות. בתקופות מסויימות נראה היה כי יד היוונים על העליונה, ובתקופות אחרות התברר כי לא נס לחה של תורת ישראל. בעקבות ה"אמנציפציה" האירופית הפכה המרת הדת לפתרון מעשי וההתבוללות אכלה בעם היהודי מכל עבריו, עד שנראה היה כי תם, חלילה, זמנה של היהדות. שואת אירופה הנוראה שבאה כ"תיקון" גרמני לאמנציפציה, איימה להכחיד לא רק את היהדות, אלא אף את היהודים. אלא שתקופה קצרה לאחר מכן התהפך הגלגל. אל ארץ ישראל התקבצו ובאו בניה האובדים, והיהדות החלה לחדש את נעוריה.

מאבק האיתנים בין החושך של יוון לבין אורה של היהדות ממשיך להתנהל עד עצם היום הזה. בזירת ההאבקות נותרו שתי התפישות, גם אם המתאבקים התחלפו. בעוד שבעבר התנהל המאבק בין העם היהודי לאומות העולם, כיום הוא מתרחש בעיקרו בתוככי עמֵנו, בין המצדדים במרכזיותו של האדם לבין המצדדים במרכזיותה של הרוח האלוקית.

השאלה היחידה היא מי ינצח. עובדה אחת ברורה - בעוד שמייצגיה של היהדות ותפישתה נותרו מייצגיה המקוריים, בני בניהם של המכבים מטהרי המקדש, הרי שאת התפישה היוונית מייצג כיום כל העולם מלבד היוונים, הם מזמן כבר אינם איתנו. עובדה זו יש בה כדי להעיד על סיכויי ההצלחה של היהדות, הנותרת ניצחית ובלתי מנוצחת.

נרות החנוכה שאנו מדליקים, מעידים מדי שנה בשנה כי "לא אבדה תקוותנו".