כיצד פרץ מרד החשמונאים?

מתתיהו בן יוחנן כהן גדול מיוחס למשפחת יהויריב, שהיא אחת מעשרים וארבע משמרות הכהונה.

חמישה בנים היו למתתיהו, ולכל אחד נוסף תואר מיוחד. יהודה נקרא "המכבי", יוחנן מכונה "הקדשי", שמעון "התרסי", אלעזר "החורני" ויונתן "הוָפסי".

מתתיהו ובניו התגוררו בכפר מודיעין, הנמצא בשפלה בין ירושלים ליפו. כאשר החמיר המצב והגזירות נעשו קשות מאד, התקבצו אליהם עוד נאמנים לדבר ה'.

מתתיהו שלח את יהודה בנו בסתר אל כל ערי ישראל לקרוא: "מי לה' אלי"! הנאמנים לדבר ה' באו למודיעין, מתתיהו חיזקם והכריז: "נצעק אל ה' אלקי אבותינו ונלחם באויבינו, ואל נמות כצאן לטבח יובל!"

המתיוונים הגניבו את השמועה שמתתיהו וחבריו מתכוננים להילחם ביוונים, לאוזני פיליפוס, שר צבאו של המלך. הוא עלה למודיעין עם רבים מפריצי העם, כדי להעביר את הנאמנים לדבר ה' על דתם.

בדרך למודיעין מצאו היוונים מערה גדולה, ובה כאלף יהודים. יום שבת היה ופיליפוס פקד על כולם לצאת מן המערה ולחלל את השבת. כאשר הם סירבו לצאת, הצית אש בפתח המערה כדי להפחידם ולזרזם לצאת, אך היהודים הנצורים במערה החליטו למסור את נפשם על קידוש ה' ולא לחלל את השבת. הם נחנקו למוות.

הארוע הבא היה בצהרי יום קיץ חם ולוהט בכפר מודיעין. השמש יצאה מנרתיקה והשדות התרוקנו מאדם, שכן עבודת האדמה התבצעה כבר בשעות הבוקר בעוד צינת הלילה מורגשת באוויר. עתה הגיעה עת התכנסות הגברים תחת קורות בית המדרש.

שלא כמו בזמנים אחרים, שבהם היה בית המדרש שוקק מקולות הלומדים הרבים בקול ניגון מופלא, פחת כעת מספר הלומדים. המעטים שהרהיבו עוז להגיע, הנמיכו את קולם מחשש לחייהם. לימוד התורה הוצא מחוץ לחוק, וכל העובר על הגזירה הסתכן בנטילת חייו. האווירה היתה מתוחה. גזירותיו של אנטיוכוס נתנו את אותותיהן על חייהם של בני הכפר מודיעין.

באחת הפינות ישבו מתתיהו, חמשת בניו ועוד מספר איכרים עמלי כפים, סביב שולחן צנוע ולמדו בחשק גדול. ניכר היה עליהם שכמעט לא הופרעו מגזירותיו של השליט הרודן. שירת הלימוד לא פסקה מפיהם. בעודם מנסים לפענח סוגיה קשה, נשמע קול צרחת ילדים ממרכז הכפר. השלווה הופרעה באחת, וקולות אנשים בהולים נשמעו רצים לכל עבר.

מתתיהו ושאר באי בית המדרש ניסו לברר על מה המהומה.

נער בלבוש איכרים רץ לקראתם מתנשף בחרדה: "גדוד יווני מתקרב במהירות לעבר הכפר", צעק ופניו האדימו. מתתיהו הביט באנשי הכפר חסרי האונים, והורה לשלוח מיד את הנשים ואת הילדים לבתים, ועל הגברים פקד להתייצב במרכז הכפר.

פרסות הסוסים של הגדוד היווני הדהדו בהרים, קרובות ומאיימות. מתתיהו עצם את עיניו ונשא תפילה זכה לבוראו. בניו הביטו ביראה בדמותו האיתנה שנסכה בהם כוח נפשי רב. הגדוד היווני הגיע כשהוא מעלה ענני אבק, ונעצר קרוב מאד לקבוצת האיכרים הממתינה.

עברו דקות ארוכות של שקט מוחלט, עד שנפתחה דלת האפיריון שבו ישב הנציב האזורי. הוא פסע בצעדים איטיים ובגינוני מלכות לעברה של קבוצת הגברים. הוא הביט בגאווה בחייליו אזורי חגור המלחמה, לבושי שריון וקסדות נוצצות. חרבותיהם השלופות מלוטשות ומאיימות, מחכות לפקודת הסתערות. בתנועת יד קלה הורה להציב פסל במרכז הרחבה, ובתוך כדי כך נשמע הכרוז מפרט את החוק החדש. חוק המחייב כל יהודי להשתחוות לפסל כחלק מהפיכתם לנתינים "נאמנים''.

המתח היה רב. האיום על חייהם של נאמני התורה היה מוחשי מתמיד. חייו של כפר שלם: נשים, גברים וטף היה מוטל על הכף. ההשתחוויה לפסל היתה פעולה מזעזעת ביותר כל יהודי הנאמן לאלוקיו. הניסיון של ''יהרג ואל יעבור'' היה מתוח באוויר. ראשי הילדים נראו מבצבצים מבין החרכים לראות את המחזה. מה יעשה אבא? מה יעלה בגורלו?... הראש היהודי שהתכופף באהבה רק לפני בוראו, נדרש עתה להתכופף לפסל מעשה ידי אדם, סמל השקר.

"קדימה, יהודים מטונפים", צרח הנציב, "קדימה, להשתחוות! ואם לא, נהרוג את כולכם!" רחש עבר בין האיכרים שניצבו חסרי אונים מול הגדוד היווני צמא הדם, אשר עמד מצפה להוראות הנציב. חלקם החלו להתנועע בחוסר מנוחה. לפתע החל מישהו מהם צועד באיטיות אל עבר הפסל שבמרכז.

חיוך קל נמתח על שפתיו של הנציב. תחושת ניצחון אפפה אותו והוא היה שבע נחת.

"ב ו ג ד !" נשמע קול צעקתו המצמרר של מתתיהו שהדהד בינות להרים שמסביב.

מבטו של הנציב הופנה חדות לעבר מתתיהו, וחיוכו המדושן נמחק באחת. עיניו התרוצצו בחוריהן, והוא נראה כאריה רעב שכמעט החל לנגוס בטרפו, וברגע האחרון חמק זה האחרון מבין שיניו...

"מי לה' אלי", קרא מתתיהו ועיניו ברקו בלהט. דמותו ההירואית קרנה במלוא עצמתה. שלוש מילים אלו חדרו עמוק אל ליבם של אנשיו... מיד, כאיש אחד, כגוף אחד, התאחדו אנשי הכפר בגבורה עילאית למתקפת פתע אשר הפיצה את הגדוד היווני לכל עבר, לא לפני שהנציב נהרג, והפסל נופץ.

מרד המכבים החל!...

***

אחר הצהרים של אותו יום, עת עמדה השמש לשקוע על הכפר מודיעין, התכנסו היהודים לתפילת מנחה. מיד לאחר מכן כינס מתתיהו את כל בני הכפר והסביר להם את משמעותם העמוקה של מאורעות היום ואת השלכותיו של מרד גלוי באימפריה רבת העצמה. חמשת בניו העומדים לצידו, חיזקו בנחישותם את אביהם המדבר בלהט קודש. להט המתאפיין בשילובן של מסירות נפש בלתי מתפשרת לערכיה של התורה מחד גיסא, וסבלנות בלתי נלאית לטובת בני עמו מאידך גיסא, כיאה לבן כהנים.

"לפני שבועות מספר", אמר מתתיהו, "כאשר עלינו בני ואני לשרת במקדש, חזינו בתוצאותיה של 'מגפת ההתייוונות'. רוח הטהרה שאפפה את ירושלים במשך מאות שנים, מאז ימי דוד המלך, הולכת ומתפוגגת. היוונים מרוקנים את ירושלים מאוצרותיה הרוחניים בשיתוף פעולה של האצולה היהודית".

"מאבקנו הוא לא נגד הכיבוש היווני לשחרור ארצנו מעול הנוגשים. מאבקנו הגדול הוא נגד התרבות ההליניסטית אשר הביאו איתם היוונים... ניצחון לתרבותם יביא עמו את המוות הקשה מכולם - חורבן רוחני".

קירות בית המדרש כמו ביקשו לאצור את דבריו של היהודי הזקן שרוח ה' פיעמה בקרבו:

"יהודים יקרים, תורתנו היא תורת חיים! אם אדם לא חי את חייו בהתאם למהותו העליונה, חייו אינם חיים!''

"האומנם כן, אדוני?" נשמע קולו הצעיר של אחד מתלמידיו הנאמנים של מתתיהו, "האומנם כדאי הוא המוות, הצער והסבל?!''

"נערי היקר, נאמנותנו המוחלטת לדרך התורה יקרה היא אף מהחיים עצמם!''

מתתיהו הביט בנוכחים במבט קורן... אנשי הכפר ידעו כי הם שומעים את דבריו הראשונים של מנהיג המרד ביוונים. מה שהם לא ידעו הוא שהניצחון האישי שלהם יסמל את ניצחון התורה, את הניצחון היהודי לדורותיו.

המרד החל בשנת 3621 לבריאת העולם. מתתיהו וכל חסידיו נמלטו אל ההרים. בכל מקום תקעו בשופר והודיעו על מלחמת מצוה. נאמני בני ישראל התקבצו אליו. הוא חיזק את רוחם והכריז מלחמה נגד היוונים ונגד המתייוונים שהסיתו את העם לדבר עבירה.

שנה אחת עמד מתתיהו בראש המרד, ותחת ידיו ראו היהודים ישועות גדולות בכל מקום.

בא היום ומתתיהו נפל למשכב, וקרבו ימיו למות. הוא ציוה את בניו, חזקם ואמצם: "בני, ידעתי כי עתה יתגרו בנו שונאינו במלחמות גדולות. קנאו קנאת אלוקיכם וקנאת מקדשו, ולא תגורו מן המוות, כי אם תמותו במלחמת ה' תקבלו את שכרכם, והייתם בארץ החיים עם אבותינו".

"עתה, בני, חזקו ואמצו, ואל תיראו ואל תערצו מפני הגויים הטמאים האלה. כי הם יבטחו בכוחם הכלה ובגבורתם האנושית, ואתם תבטחו בכוח ה' אלוקינו אשר לא יכלה ובעוז גבורתו אשר לא תסוף. שקר כוח הסוס לתשועה, כי לה' הישועה".

"הקבצו, בני, והיו כאיש אחד בלב אחד, וקנאו לאלוקי ישראל. ה' אלוקי מעוזכם, הוא יתן פחדכם ומוראכם על אויביכם".

קרא לשמעון בנו הגדול וציוהו: "בני, אני ידעתי כי נתן ה' חכמה ודעת בלבך. עתה אל נא תחשוך עצמך ועצתך מאת העם הזה, והיית לאחיך לאב, ואליך ישמעו לכל דבר, וגבורה נתן בך ה' אלוקינו".

אחריו קרא מתתיהו ליהודה ואמר לו: "בני יהודה, בכל אשר תפנה תשכיל ותצליח! אני ידעתי כי איש מלחמות אתה, והאלוקים נתן בך כוח וגבורה, ולבך כלב האריה, אשר לא ימס. עתה כבד את ה' מכוחך אשר נתן לך, ותהיה לעם הקדוש הזה לשר צבא ללחום מלחמת ה' יתברך".

מתתיהו ציוה להביא פך שמן, יצק אותו על ראש יהודה, ומשחו לגיבור ומשוח מלחמה. כל הנוכחים הריעו תרועה גדולה.

ויהי ככלות מתתיהו לצוות את בניו, ויגוע וימת ויאסף אל עמיו. כל בית ישראל בכו והתאבלו על מות מתתיהו, ויקברו אותו בהר מודיעין.

מתוצאות מלחמה הירואית זו חיים אנו עד היום. המתנה הגדולה, ימי החנוכה המאירים, הוענקו לנו לדורות מאת המשפחה הנפלאה הזאת, מקדשי שם שמים, שזכו לניסים גלויים משמים והשיבו לעם את כבודו הרוחני.