על מה נסוב המאבק בין היהדות לתרבות יוון?

תרבות יוון שואפת לטפח את חוש החן והיופי, כדי שהעולם ימצא חן בעיני האדם. זאת, במקום שחוש זה ישמש קנה מידה לאצילותו של האדם. בעקבות גישה זו הופקר האדם לכל הסטיות, החולשות והתעתועים, הנולדים מחושיו.

בניגוד לאמונות מוטעות אלו, קובעת התורה את רצון ה' כקנה מידה לאצילות האדם. היא מלמדת אותו להבדיל בין טהור לטמא, בין צדק לעוול, בין קדושה לשחיתות, בין מה שחביב על ה' לבין מה שבזוי בעיניו. התורה קובעת את גבולות חירותו כאדם, המורכב מגשמיות ומרוחניות, מאלוקות ומארציות. התורה אומרת לאדם: למען בוראך שמור על קדושתך ועל טהרתך, הקדש לה' את כל חייך, לרבות את חושיך הנחותים ביותר, כי למעשה כולם נבראו על ידי ה' וכולם קודש. הישמר מכל טומאה, מכל שחיתות ומכל מה שמתנגד לחירותך ולתפקידך כעובד ה'. הקדש לה' את כל סביבתך, הן בחייך הפרטיים והן בחייך הציבוריים, למען יישאו חן בעיני אלוקים. הוא ישכון בקרבך וילווך בכל דרך חייך, כדי להעניק לך אושר וטובה.

התורה מסדירה את כל היחסים שבין אדם לחברו, בין איש לאשתו, בין בני המשפחה לבני הקהילה ובין שכבות העם לארצם. כולם נבראו בצלם אלוקים וכולם שואפים לעשות צדק ומשפט, חסד ורחמים, ולמצוא חן בעיני אלוקים, על ידי טהרתם ואמונתם.

יחסים אלו אינם תלויים ברגשות הלב, שפעמים הוא 'קשה לרצות ונוח לכעוס', וגם לא על ידי שכלו של האדם. כי לעתים שיקוליו לובשים מסווה של צדק ויושר, ולאמיתו של דבר, הם כוזבים וכוונתם למטרות אנוכיות.

המסדירים את חייהם עלי אדמות לפי חוק התורה, יזכו להגיע אל שלימות האמת והיופי גם יחד. שלימות שהיוונים לא הגיעו אליה וביקשו אותה לשווא, מאחר שרצו למצוא אותה במסגרת הצרה של סיפוק הרצון הגשמי של האדם. רק חוק עליון המאחד את כל חיי הפרט והכלל, על כל ניגודיהם והבדליהם, עם הרעיון של "ה' אחד" - מביא לשלמות מוחלטת. הוא יוצר צורת חיים אחידה ללא ניגודים והבדלים, שכן הללו בטלים לעומת הרעיון הנשגב של אחדות ה'.

היפלא איפוא שחוק זה, הנלחם בשתי חזיתות, יהיה מותקף משני הצדדים גם יחד? הוא שולל יתרון מוחלט של חיי הגוף, כשם שהוא שולל התנזרות מוחלטת מתענוגות העולם הזה. הוא לוחם נגד הפקרות בגוף וברכוש, כשם שהוא לוחם נגד כל כפיה. מצד שני, הוא מציב את הצדק כעמוד התווך של ההכרה האנושית ושולל את הדעה כי אפשר לפצות באהבה את משוללי הצדק, וכי האהבה עשויה לשמש תחליף לצדק. חוק זה מעורר, איפוא, את התנגדותם של אלו הטוענים שיש לדכא את כל היצרים על ידי כפייה, וכך הם מופיעים, כביכול, כקדושי עליון, אשר אין להם ולגשמיות ולא כלום, וכן של אלה הטוענים שעל האדם לסגוד לתענוגות הגוף ולגירוייו, ולא לנהוג בגינוני נימוסין, אלא כלפי חוץ בלבד.

מרובים הם אויבי התורה בקרב העמים: מחד גיסא, אלה הדוגלים בהפקרות גמורה ורואים בה את ישועת העולם, ומאידך גיסא, אלה המתיימרים להציל את האנושות על ידי כך שהם ממנים את עצמם אפוטרופסים על בני האדם ומשעבדים אותם תחת רצונם. אלו ואלו מזלזלים בתורה ולועגים לה, היות שהם מכירים ביופי גשמי בלבד, ואינם מבינים שקיים גם יופי רוחני והרמוניה רוחנית. אין הם מבינים שבתורה מתחברים החוק והחרות להרמוניה אחידה.

גם יוון וגם היהודים העלו על נס את מעלת החכמה, אולם בעוד שתורתנו הקדושה כולה אור, תרבות יון על כל השלכותיה הינה ביטוי מובהק לחושך ואפילה.

לצורך ההבדלה בין דברים הנראים כזהים, זקוקים לשני כלים: לנר ולעיניים פקוחות. גם מי שעיניו פקוחות לא יוכל להבחין בחשיכה במה שלפניו, וגם כאשר האור הוא במלוא תוקפו, עיוור לא יוכל ליהנות ממנו. אכן, בהאיר האור יוכל הרואה להבחין בשוני שבין האמת לזיוף. כל זה נרמז במה שהדגישו בחנוכה לא רק את הנרות אלא גם את ראייתם, שבהצטרפם יחד ניתן לעמוד על המשמעות הפנימית של חנוכה.

החכמה החיצונית אינה מבינה בערכה של פנימיות. לפי השקפתה מהו ערכה של נשמה פנימית, בלתי מוחשית? איך היא תשתווה ליופי חיצוני נראה ומוחשי? לפניך פסל תלת-מימדי שמאות שעות הושקעו בייצורו. הרבה מאמץ וכשרונות אמנותיים ניכרים שיכללוהו עד שהוא דומה לאדם חי. הימצאות הנשמה בגוף נחשבת כאפסית בעיני מי שגישתו מתמקדת בקליפה השטחית החיצונית. אולם במבט של פנימיות, אדרבה, אין כלל מכנה משותף בין פסל דומם לאדם חי. למרות הדמיון הפעוט שבין שני העצמים, הרי הם שונים לחלוטין, וכל השוואה ביניהם אינה אלא פרי דמיון.

כל מי שטעם, ולו במעט, מצוף התורה יודע שכולה תוכן פנימי ועומק לפנים מעומק, החותר עד השיתין של ההוויה ושל נפש האדם כאחת. דעת התורה בזה לחיצוניות שטחית ורואה בה סכנה מוחשית. בשל חדירתה לפנימיות, תורתנו היא תורת חיים שהוראותיה חייבות להתבצע למעשה. חכמות יוון החיצוניות, לא התיימרו לחייב את האדם, והוא עצמו לא התקדם על ידן מבחינה רוחנית-ערכית.

ברוח זו יובהר גם יחסה של היהדות ליופי. התורה מרשה ליופי של יפת דריסת רגל באהלי שם, אולם כל זה בתיחום ברור, וחלילה לא על חשבון זניחת הפנימיות. השלימות האמיתית של היופי קיימת רק כאשר היא עולה בקנה אחד עם התוכן הפנימי, שאם לא כן זיופו טופח על פניו.

מצוות נרות חנוכה מלמדת שלא ללכת שולל אחרי נוי חיצוני, ולהשתדל לחשוף את האמת; על אור נרות החנוכה להאיר את דרכנו בחיים, כנבואת הנביא: "כי הנה החושך יכסה ארץ... ועליך יזרח אור ה'" (ישעיה ס', ב').