בשמונת ימי החנוכה מדליקים ביחד 36 נרות (מלבד השמש). קיימת משמעות עמוקה למספר זה.
בעל הרוקח, רבי אלעזר מגרמייזא, מסביר את משמעות מספרם הכללי של נרות החנוכה, בדרך רמז: שלושים ושש פעמים אנו מוצאים בתורה את ענייני האור, הנר והמאורות. מספר זה הוא כנגד שלושים ושש השעות ששימש האור שנברא ביום הראשון לאדם הראשון עד שנגנז. אור גנוז זה נקרא 'אור שבעת הימים', ואינו האור המצוי בינינו היום, שהוא אור הנובע מהמאורות שנבראו ביום הרביעי. האור שנברא ביום הראשון, כמבואר בתורה, נגנז מעיני בשר.
לא היה זה שינוי בבריאה, כלומר, לא היה זה העלם דבר שכבר נברא, אלא גניזתו בלבד. הווי אומר, האור הגנוז אינו גנוז רק לעולם הבא, והועבר כליל מהעולם הזה. לא כן הוא, אלא גם לצדיקים שיוולדו לעתיד לבוא - כל צדיק וצדיק שעתיד להוולד לאחר אדם הראשון, יוכל להשתמש באור זה.
לכן, בימי החנוכה - עת הודלק האור על ידי הכהן הגדול בבית המקדש - גם שם זרח 'אור שבעת הימים'. קשר ישיר נוצר בין אור זה לאור הראשוני של הבריאה.
ימי חנוכה זמנם חל בלוח העברי בשלהי חודש כסלו. 'כסלו' - שם חודש אשר ככל יתר שמות החודשים קראוהו עולי בבל בשפתם. אולם חכמינו נתנו לשמות החודשים גם משמעויות בלשון הקודש.
מנין האורות שאנו זוכים להדליק בחנוכה - הינם ל"ו, וזוהי משמעות שם החודש: כיס ל"ו. כיס - משמעותו כיסוי. כיסוי וגניזת אור ל"ו (36) השעות הראשונות של האדם בעולמו.
ל"ו האורות הכמוסים שנבראו בימי בראשית, מתגלים בחודש כסלו על ידי הדלקת נרות החנוכה. קדושה מיוחדת החלה בימים אלו מחזירה את האור הקדמון לנרות שבחלון ביתנו.
הן כך אנו אומרים בנוסח התפילה בעת ההדלקה: 'הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד'. אורות ההדלקה קודש הם, ייעודם שמור לשם ההדלקה לבדה ללא כל הנאה עצמית! זאת מפני שהם קשורים לאור הגנוז - אור שכולו שמור – כיס (כיסוי) לל"ו. מה שיש לנו בהם אינו 'אלא לראותם בלבד' - לקדש את עינינו, להביט בהם ולקבל קדושה.
חכמים בחרו להנציח את הנס בדרך של נר אחד כבסיס, מעיקר הדין, ותוספת נרות כהידור, כלומר, מעיקר הדין מספיק נר אחד בכל לילה, שאר הנרות הן הידור מצוה.
זהו הלקח הנלמד מהתבוננות בנס פך השמן. יכול אתה לציינו בכלליות: הוא דלק ודלק ודלק. יכול אתה להדליק נר אחד בכל לילה במשך שמונה לילות, ותו לא, וכך לציין את הנס. אך מאידך יכול אתה להיות מן "המהדרין מן המהדרין": להדליק נר בלילה הראשון, ובלילה השני להתפעל: ראו, הוא כבר דולק יומיים, ולהדליק שני נרות! ובלילה השלישי להתפעל יותר, ולהדליק שלושה! באופן זה חודרת ללב התחושה על גדלות הנס והמשכיותו במשך זמן רב.
וביום התשיעי, כשתשוב החנוכייה לארון, ואנו נשוב לסדר היום הרגיל, נאמץ את לקח ההידור. נפקח עיניים ונודה על מה שיש לנו, על כל פריט נוסף טבעי שגם הוא מתנת הבורא. נמשיך את מהלך חיינו מתוך הודיה לבורא על כל צעד ושעל בחיינו, מתוך ידיעה שתמיד ה' עמנו, ותמיד הוא ממשיך להעניק לנו מחסדו.
|