מה היה הגורם לפרוץ המלחמה נגד היוונים?

הגורם הישיר לפרוץ המלחמה נגד היוונים היו הגזירות שגזרו אנטיוכוס ועושי דברו על עם ישראל.

על פי אמונתנו, היוונים לא היו מסוגלים להרע לעם ישראל, אלמלא קדם לכך רקע מתאים מצד ישראל. כלומר, עם ישראל הוא זה שקידם את הרעה. שנאת הגויים לישראל קיימת במלוא תוקפה בכל עת ובכל שעה, אך זממם אינו יכול לצאת אל הפועל, אלמלא קיימת בקרב עם ישראל חולשה רוחנית. נמשיל זאת לחיידקים מפיצי מחלות. גוף מחוסן מסוגל לדחות בקלות יחסית חיידקים התוקפים אותו. לעומת זאת, גוף חולה משול לפירצה הקוראת לגנבי המחלות להתקרב אליו ולפגוע בו.

בימים ההם היתה עבודתם הרוחנית של ישראל בשפל. אילו היו ישראל עובדים את בוראם בהתלהבות ובחרדת קודש, לא היו היוונים מסוגלים להרע להם, אולם מאחר שהעם התרשל בקיום המצוות, גברה ידם של שונאי ישראל, והללו גזרו גזרות על לימוד התורה ועל קיום מצוותיה.

על פי אותה אמת מידה, לא היו החשמונאים מסוגלים לנצח את אויביהם, אלמלא התעוררו להוסיף אומץ בעבודת הבורא. חרדתם הרוחנית של מתתיהו ושל בניו הצדיקים ואהבתם את בוראם, הן שהכשירו את הקרקע לנצחון הכביר ולחידוש העבודה בבית המקדש.

היוונים גזרו גזירות על השבת, על המילה ועל קידוש החודש. השבת וברית המילה הינן סמלים מובהקים המבליטים את הברית בין הקב"ה לעמו ישראל. מצוות אלו הן גם המבדילות בין ישראל לאומות העולם. מובנת היטב התנכלותם של אויבי ה' למצוות אלו. היוונים גזרו גם על מצות קידוש החודש. מלבד העובדה שכל הלוח העברי, על חגיו ומועדיו תלוי במצוה זו, קיים בה גם גורם סמלי רב ערך. קידוש החודש מצביע על חובת ההתחדשות המתמדת שצריכה להיות נחלתו של כל יהודי. עם ישראל נמשל ללבנה, שאורה מתחדש תדיר מדי חודש בחודשו. התחדשות זו רצו היוונים למנוע. זו היתה התגובה החיצונית למעשיהם של ישראל. מאחר שמעשיהם של ישראל באותה שעה נעשו מתוך שיגרה חסרת התחדשות, נתנו לכך היוונים גושפנקה על ידי גזירותיהם.

החשמונאים הפיחו בקרב העם רוח התחדשות והתעוררות פנימית לתורה ולמצוות, עד כדי נכונות למסירות נפש, והיא זו שעמדה להם לגבור על אויביהם ולבטל את גזירות השמד שגזרו עליהם. זהו הרקע הרוחני לאשר התחולל בימים ההם.

החשמונאים קמו ויצאו למלחמה, לא על גזירות שכוונו נגד הגוף. לפני שיוצאים למלחמה רגילה שוקלים את תוצאותיה - האם נוכל לעמוד בה? האם ננצח את האויב? מה מחיר הדמים שהיא עלולה לגבות? מהם סיכויי הנצחון? כך במלחמה על שמירת העצמאות או בהתגוננות מפני אוייב המאיים בתקיפה. רק כאשר בטוחים בסיכויי הנצחון, יוצאים לקרב. באם לא - מעדיפים לסבול ולהבליג. מה בצע ביציאה למלחמה של אובדן ותבוסה, אם עלולים לאבד את החיים? בנסיבות אלה עדיף לחיות בסבל, מאשר למות בקרב בלי להשאיר שריד.

החשמונאים יצאו למלחמה בניגוד לכל חישוב הגיוני וסביר של סיכוי מול סיכון. הלא כך אנו אומרים בתפילת "על הנסים": "ואתה ברחמיך הרבים, עמדת להם בעת צרתם וכו', מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים".

איך באמת נטלו החשמונאים על עצמם סיכון כה גדול? ועוד יותר מאלף הדבר, שפועלם הונצח לדורות, למרות שפעלו להיפך ממה שמורים לנו בדרך כלל חכמי הדורות. הם מורים לכופף ראש כאשר הנחשול הזועף עובר, להמתין עד שיחלוף, ואז להרים שוב את הראש. כאן, כולם כאחד תומכים בדרך התקיפה, ביציאה לקרב, וזאת כאשר מאזן-הכוחות היה שלילי לחלוטין. היתכן?

ההסבר הוא, כי הבא ליטול מאיתנו את אמונתנו ואת יכולתנו לקיים את התורה ומצוותיה, הריהו נוטל את נשמתנו, פשוטו כמשמעו. באנו לעולם כדי לחיות חיים של אמונה, תורה ומצוות.

והנה, באה מלכות יון ומגמתה היתה להחזיר את עם ישראל לתוהו ובוהו: "להשכיחם תורתך". השכחת התורה - היא סופו של עם ישראל. בלי תורה, חייו אינם חיים. הכרח במצב זה ליטול חרב, לגייס את אלו שהנושא קרוב לליבם, ואפילו אם מעטים הם, אפילו אם חלשים הם, אפילו אם עוסקי תורה הם, למרות שאין להם שיג ושיח עם מלחמה וקרב. כי אנו הולכים להילחם על הנשמה שלנו!

כאשר הגזירה היא "להשכיחם תורתך", ומשלימים איתה, חלילה, אזי אין שום סיכוי לתקומה. עדים לכך מיליוני יהודים, בעבר ובהווה, שהתחכמו וחשבו שיוכלו להישאר יהודים גם בלי התורה, ולא נשאר מהם זכר. הם שקעו למצולות ההתבוללות ונמחקו מעל מפת הקיום היהודית. זאת היתה ההכרעה העל-היסטורית הגדולה של החשמונאים: בלי תורה, לא יישאר אחרינו זכר, ולכן יש לצאת למלחמה!

יציאה כזו למלחמה חביבה היא על הקב"ה, ולכן נעשה להם הנס, גיבורים נפלו ביד חלשים, רבים ביד מעטים וזדים ביד עוסקי תורתך!