|
|
|
השאלה
|
|
מה מסמלת אכילת המצה?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
המצה היא לחם שנאפה ולא החמיץ. היא מייצגת אדם השולט בתאוותיו, שולט ברצונו ואינו מושפע מכוחות חיצוניים.
ההחמצה מסמלת תוצאה של עולם הטבע. כשאנו רואים את הטבע בפעולתו, כשלכאורה הוא מחולל התרחשויות בעצמו, אנו רואים כיצד הרושם שיוצרים התהליכים הטבעיים, מסתיר את יד האלוקים.
המצות נאפות במהירות, במטרה להתגבר על השפעות הזמן ועל מגבלותיו. אנו אופים מצה דקה ופריכה כדי "לשחזר" את יציאת מצרים. בני ישראל עזבו את מצרים בחיפזון, כפי שנאמר בתורה: "שבעת ימים תאכל עליו מצות... כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים", כל זאת כדי לא להחמיץ את שעת הגאולה.
חמץ ומצה - שניהם לחם הם. גם בכתיבתם נבדלים הם זה מזה רק בתג הקטן המבדיל בין ה-ח' לבין ה-ה'. אך באשר לרוחו ולפנימיותו של כתיב זה: חמ"ץ (138) ומצ"ה (135) - הרי שלחמץ שלושה דברים עודפים על המצה, והוא המבוע שכל היצרים המחמיצים את לב האדם נובעים ממנו: הקנאה, התאווה והכבוד. ואמנם, שלושה אלו הם המתעללים ברוח האדם ומנפחים אותה, בדומה לעיסת לחם שתוססת על ידי השאור.
מה רב הלקח הגלום בכזית מצה בעידן כשלנו, עת בו הכחל והשרק הינם רבי ערך בעיני ההמון, בעוד שהאמת המצטנעת אינה חשובה. ברחבי העולם נטושה מלחמת מעמדות והתנצחות בין האומות. כהני דת, אישי רוח ומדינאים דנים בדרכים לסתום את התהום הפעורה, או לפחות לנטות גשרים מעליה. מפרק לפרק מתחדדים הניגודים ומתעמעם הסיכוי שההשתדלות האנושית תוכתר אי פעם בהצלחה. ואולם בקרב היהדות כבר מוגשם אותו משא נפש כבר אלפי שנים, בכל מקום הוא נחשב לחזון בלתי מושג, ובמחוזותינו הוא בר מימוש.
חג הפסח, חג שוויוננו הוא! קטן כגדול, שוע כדל, סועדים כולם במשך שבוע ימים את הלחם שאכלוהו האבות המרוששים בארץ מצרים. לחם עוני זה הוא גם לחם רב "ענייה", לחם "שעונים עליו דברים הרבה". המזון גורם בדרך כלל לפירוד לבבות בין אנשים והופך אותם לעוינים זה לזה, אך דוקא כאן הוא פשט צורה ולבש צורה של סמל לאחווה ולשוויון.
אחים יהודים המסובים לסעודת הפסח, אינם נוהגים כנוהג שבעולם ואינם קומצים את פת הלחם שבידם מתוך צרות עין. הם מושיטים אותה ביד פתוחה לרשות הרבים, וקוראים: "כל דכפין יבוא ויאכל, כל דצריך יבוא ויפסח" (כמובא בהגדה של פסח).
למצה יש שתי משמעויות: מחד גיסא, היא נקראת בתורה "לחם עוני", ומאידך גיסא היא נחשבת כסמל החירות. בליל הסדר אנו מזכירים את שני צדי המטבע: את הגלות ואת היציאה לחירות. סמלים שונים מגלמים בליל הסדר את בחינת הגלות (מרור וחרוסת) ואת בחינת החירות ( מצה ויין).
מהלך זה מלמד אותנו לקח חשוב. הן בחיי הפרט והן בחיי הכלל ישנן תקופות של עליה ופריחה, ולעומתן יש גם תקופות של ירידה וקמילה, שבהן גובר הסבל ושוררת מצוקה.
בתקופת הפריחה מתנהל הכול למישרין. לכל עם יש דרכים משלו לנצל את העושר ואת השובע שנפלו בחלקו. ואכן, אומות העולם הצליחו ליצור בתקופות הזוהר שלהן יצירות תרבות למופת. גם עם ישראל ידע לנצל את שנות השובע בדרכו שלו: להגדיל תורה ולהאדירה.
אולם השוני בין ישראל לאומות בא בעיקרו לידי ביטוי בתקופות של ירידה. אצל כל האומות מהוות תקופות אלו מעין "כתם שחור", שנים של חוסר התקדמות, נסיגה והתפוררות. לא כן דרכו של עם ישראל. אין אומה עלי אדמות שמנת הסבל שלה דמתה, ולו במקצת, לזו של עם ישראל. הגלות הפכה לסמלו של העם היהודי. אולם ראה זה פלא, עם ישראל אינו מחשיב את הגלות כפרק שלילי הפוגע בהמשך דרכו, הוא הצליח להפוך את הגלות לתקופה של יצירה אדירה, לתקופה של התרוממות נפשית ורוחנית, לתקופה של צירוף פנימי.
משום כך מזכירים אנו בליל הסדר את הגלות, באותה מידה שבה אנו מזכירים את החירות. המרור המסמל את הגלות, אינו פחות בערכו מהמצה ומהיין, המסמלים את החירות. מעבר לכך, המצה עצמה מסמלת גם היא את הגלות בהיותה "לחם עוני". אמנם אנו שואפים, מתפללים ומקווים לזכות לחירות, כשם שכל אדם מעדיף את העושר על פני העוני, אולם במבט לאחור אין להצטער על הגלות, ואין לראות בה כישלון; נהפוך הוא, דווקא בגלות ניתן למצוא את שיא גילוי הנצחיות האמיתית של עם ישראל. למרות הצרות, הניסיונות והקשיים, שאבה האומה את חוסנה הרוחני בזמנים קשים אלו, "והיא שעמדה" לה עד עצם היום הזה.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
