יציאת מצרים בחודש האביב

בחובת הזכירה של יציאת מצרים נכלל גם הזיכרון שהיא אירעה בחודש האביב. מכאן אנו לומדים עד היכן מגיעה חובת ההודיה לה'. הבה נתאר לעצמנו את המעמד המרגש של יציאת מצרים: בני ישראל יצאו מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה. העם כולו הותיר אחריו מאות שנות עבדות מרה, מאות שנים של התעללות אכזרית עד כדי זריקת תינוקות רכים ליאור ושימוש בתינוקות כדי להשלים את מכסת הלבנים החסרה בקירות. לאחר כל אלו הגיע הרגע המיוחל. העם יוצא ביד רמה לאור היום, ומוציא עמו אף כלי כסף וכלי זהב ששאלו ממצרים במצוות הבורא.

ברגעים נשגבים אלו, כאשר התחולל המהפך הגדול בתולדות האומה, כלום עלה בדעת מאן-דהוא לחשוב על מזג האוויר, האם הוא נאה או סוער? וכי בכוחם של פרטים אלו להקהות ולו במעט את שגב המאורע? לדוגמה, יהודים שניצלו בדרך נס מאימי השואה, כאשר נמלטו מהגטאות או קפצו מרכבות המוות, כלום שמו לב מה היה מזג האוויר באותם רגעים גורליים? פרטים מסוג זה של אקלים וכיוצא בהם, לא זו בלבד שבזמנים כה חשובים אינם מהווים גורם מכריע, אלא אינם תופסים כלל מקום.

אמנם כך הם פני הדברים במערכת החשיבה האנושית, אך במסגרת ההשגחה האלוקית על הברואים, כל פרט הינו מחושב ומדויק בתכלית.
מידתו של הקב"ה כאשר הוא מוציא לפועל את תוכניתו, הכל מדויק עד לפרטי פרטים. בתוככי המסגרת האדירה של יציאת מצרים, גם הפרט הזעיר אותו כינו חכמים: "חודש שכשר לצאת בו", אינו חסר, ואף מוזכר בבירור בתורה. אמנם נגזר על בני ישראל להתענות תחת יד המצרים למעלה ממאתיים שנה ולשתות עד תומה את כוס התרעלה, אולם משעה שנתמלאה סאה זו, מעתה ואילך אפילו אי נעימות קלה של הליכה בשרב או בגשם נלקחה בחשבון של בורא כל. בני ישראל יצאו בחודש האביב, וחובת זכירת חודש האביב כחודש היציאה ממצרים כוללת בתוכה גם את חובת ההתבוננות בלקח נפלא זה.