|
|
|
השאלה
|
|
מהי משמעות מצוות ביעור חמץ?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
ביום ארבעה עשר בניסן בבוקר, חייב כל יהודי להשבית כל חמץ הנמצא ברשותו, שנאמר (שמות י"ב, י"ט): "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", וכן כתוב (שמות י"ג, ז'): "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך". מלבד שתי אזהרות אלו, נאמרה גם מצוה חיובית (שמות י"ב, ט"ו): "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם".
ביום י"ד בניסן בבוקר שורפים את החמץ שנשאר ברשותנו ולאחר שנשרף אומרים את הנוסח: "כל חמץ ושאור שנמצא ברשותי שראיתיו ושלא ראיתיו, שבערתיו ושלא בערתיו, יבטל ויהיה כעפר הארץ".
החמץ והשאור מסמלים את היצר הרע, את השאיפות השליליות הנובעות מהאנוכיות. בתלמוד (ברכות י"ז) מסופר על חכמים שהיו מסיימים את תפילתם באמירה זו: "ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך, שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? השאור שבעיסה...!" הוא יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו, וכפי שנאמר (תהלים ע"ג, כ"א): "כי יתחמץ לבבי".
מצות ביעור חמץ חלה פעם בשנה בערב פסח, ואילו מלחמת היצר היא תמידית. על האדם לעמוד על המשמר במשך כל ימי חייו, כדי ש'החמץ' לא יכנס ללבו.
החמץ מסמל את השאיפות האנוכיות, המביאות לפעולות שליליות. ההגבלות שהוטלו על החמץ בפסח מראות שגם אם אי אפשר לבטל כליל שאיפות שליליות אלו הנולדות עימנו - ניתן בהחלט לרסנן ולכוונן.
הדימוי של יצר הרע לחמץ הפך את מערכת הלכות בדיקת חמץ, ביטול חמץ וביעור חמץ למורה דרך במאבק האדם ביצריו.
האיסור שלא יראה לך חמץ ולא ימצא בביתך חמץ מהווה תריס בפני הסכנה של אכילת חמץ, המאפיינת את דרך החטא. תחילה העין רואה, אחר כך הלב חומד, ובסוף מגיע תורו של המעשה. כדי לעצור את ההדרדרות בראשיתה, אמרה התורה: "בל יראה".
כשם שאנו מצווים לבטל את החמץ, כך אנו חייבים לבטל את היצר הרע, שלא ימשול בנו. כשם שעלינו לבער את החמץ ולבדוק את הבית היטב, כך אנו חייבים לבדוק במעמקי הלב שמא נותרו בו מחשבות והרהורים רעים. כשם שבדיקת חמץ היא לאור הנר, כך גם בדיקת היצר הרע היא לאור הנשמה הנקראת נר (משלי כ', כ"ז): "נר ה' נשמת אדם".
התורה ומצוותיה משולים לנר ואור, כפי שנאמר: "נר מצוה ותורה אור" (משלי ו'). הם המכשיר המסוגל לגלות את החמץ הפנימי, את נגעי הלב ואת פגעיו.
יש להזהר מאד בלישת עיסת המצות ולשמור עליה מכל משמר שלא תחמיץ, כפי שנאמר בתורה: "ושמרתם את המצות" (שמות י"ב, י"ז). גם בעבודת ה', רגע אחד של חוסר זהירות, עלולים להפיל את האדם ברשת היצר.
ההלכה קובעת: "כל מקום שמכניסים בו חמץ, צריך בדיקה". כל אדם חייב לבדוק בעומק לבו את המקומות המועדים לפורענות, שמא חדר לשם "חמץ". כל אדם מכיר את חולשותיו, את שאיפותיו הנסתרות ואת המקום שממנו מתפרץ יצרו הרע.
"כל מקום שאין מכניסים בו חמץ, אינו צריך בדיקה". יש בני אדם שאינם דואגים אלא למעשי זולתם. לפיכך, מזהירים חכמים: אל תחפש את החמץ במקום שלא אתה הנחת אותו שם. חפש אותו במקום שאתה רגיל להכניסו, לא בכיסי הזולת.
כמו שהשאור גורם לבצק לתפוח ולהחמיץ, כך היצר האנוכי מחדיר ללב האדם רוח של התנשאות, שמאחוריה מסתתרים הרבה אוויר וטעם חמוץ, שאין בהם תוכן מעשי. כאשר שמים את השאור בעיסה, תיווצר התפיחה מאליה והיא תתרומם ותתנשא. גם האדם - ללא עבודת מידות נמרצת - עלול להתנשא ולהגיע לבאר שחת.
הנר הקטן שבו בדקנו את החמץ, הופך עם בוקר בשריפת החמץ למדורת ענק, שבה נשרפת האנוכיות ובה מטוהרת הנפש עד תום.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
