|
השאלה
30/03/2015
|
כיצד השפיעה מכת הארבה על המצרים?
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
במשך שלושה שבועות מתרים משה ואהרון בפרעה, כי אם לא ישלח את בני ישראל, הארץ תוכה בארבה. ביום האחרון מוסיף משה (שמות י', ג'-ה'): "כה אמר ה' אלוקי העברים, עד מתי מאנת לענות מפני? שלח עמי ויעבדוני. כי אם מאן אתה לשלח את עמי, הנני מביא מחר ארבה בגבולך, וכסה את עין הארץ".
הפעם, חששו עבדי פרעה מאזהרותיו המתקיימות של האיש, והחלו לדון בענין. כשראם משה מתדיינים, יצא לזמן מה, כדי לאפשר להם לשוב בתשובה. עבדי פרעה אמרו למלכם (שמות י', ז'): "עד מתי יהיה זה לנו למוקש? שלח את האנשים, ויעבדו את ה' אלוקיהם. הטרם תדע כי אבדה מצרים?" שמע פרעה לדבריהם, וכה השיב: הרשות נתונה לכם ללכת לעבוד את אלוקיכם. "מי ומי ההולכים? ויאמר משה, בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג ה' לנו" (שמות י', ח'-ט').
פרעה טען כי אין דרך הטף לזבוח. אני מבין שכוונתכם לברוח! הוא גירשם מעל פניו, ולא הבין כי בעבודת ה' נוטלת חלק כל המשפחה היהודית, ולא כאותן דתות אשר שולחות את כמריהם לעבוד לאליל, עבור כל העם.
משה יוצא מעם פרעה, נוטה את מטהו לשמים, ורוח מזרחית החלה לנשוב כל היום וכל הלילה. בבוקר הולך המצרי לתומו ברחוב, הוא שם לב שרוח מזרחית חזקה נושבת, אך לא מבין את פשרה. והנה רואה הוא מרחוק ענן גדול וחשוך עולה ממזרח. פתאום מחשיך היום. מדוע שקעה השמש באמצע היום? מהר מאוד הוא עומד על טעותו. הענן הוא של ארבה. מיליארדי השרצים הם אלו שמסתירים את אור השמש. הוא מנסה לרוץ לביתו למצוא מחסה, אך נחיל ארבה נוחת על עץ שלידו ומתחיל לנגוס בו בתאבון ובמרץ. המצרי הטובע בארבה מבין, שאין זו להקת ארבה רגילה, שכן הארבה מכרסם גם בבגדיו ונוגס אפילו בו עצמו! רצונו להגיע לביתו, אבל ההליכה קשה מאוד. עליו לפלס את דרכו בתוך צבא הארבה הגדול.
מבעד לחלון הוא רואה ענן ארבה צונח מן השמים, ומכסה את הארץ. בלי שהיות הוא מתחיל לחסל את מעט הצמחיה שנותרה לאחר הברד. שוד ושבר! כל החיטה והכוסמת נאכלים! מה יאכלו מעכשיו?
המכרסמים הקטנים לא מסתפקים בשרידי היבול שבשדות. הם חודרים למחסנים ואוכלים גם את המאוחסן שם. משם הם מעיזים להכנס אפילו לבתים. נכנסים לחדרי חדרים, מגיעים לכל מקום ולכל פינה וגם אוכלים ונוגסים בבגדיהם, בתכשיטיהם ובכל כלי חמדתם. גם את עיני המצרים הם נוגסים בתיאבון גובר ואת המעט שנותר בפניהם השדופות.
שבוע קשה מאד עבר על מצרים. שארית המזון הושמדה, ואפילו שתיה כמעט אין. כי הארבה סתם את המעיינות. האויר הזדהם מריח הצחנה, וזמזום הכרסומים החריש אוזניים. הרעש שהקים הארבה לא איפשר מנוחה, קולות הכרסומים מרופפים את העצבים. שאריות המזון האחרונות כלו. אך יש במה להתנחם! הארבה עצמו ראוי לאכילה. נאסוף את הארבה, נמלא בו כל כלי, נמליחו ונאכל ממנו כתחליף למזון שהוכחד. כך חשבו ועשו. כל השבוע טרחו בני המשפחה לאסוף חביות חביות, והכינו מזון בשפע לחודשים הבאים.
פרעה קורא בתחנונים למשה ואהרן מגורשיו לבוא לפניו. מתוודה לפניהם ומבקש שיעתירו בעדו (שמות י', י"ז): "ויסר מעלי את המוות הזה". איזו אנוכיות! "מעלי" הוא מבקש, "ולא מעלינו"!
משה מסיים להעתיר לה', והנה רוח מערבית חזקה מאוד, נשאה את כל הארבה (שמות י', י"ט) "לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים". אפילו הכבושים בקדרות ובחביות פרחו. כל העמל של כל בני המשפחה במשך שבוע שלם ירד לטמיון!
|
|
|
|
|
|