מי היו הצדוקים?

כ-250 שנה לפני חורבן בית המקדש השני, קמה כת הצדוקים שהטילה את חיתתה על העם היהודי. בניגוד לכתות אחרות באותה עת, שנגררו אחרי עבודות זרות למיניהן, הצדוקים הציבו לעצמם מטרה שונה: להשתלט על עם ישראל ולכוף את העם כולו לקבל את מרותם. הם לא בחלו באמצעים כדי להשיג את מטרתם זו: דרכי עורמה, עריצות, אלימות ושימוש בדרכים לא כשרות רבות נוספות.

מן המקורות ההיסטוריים עולה שלצדוקים הראשונים לא היה קשר עם הדת. רובם היו כופרים וענייני הדת לא העסיקו אותם כלל. מטרתם היתה הקמת תנועה פוליטית מדינית שתשתלט על עם ישראל, תכבוש את השלטון ותנהל את ענייני העם. לצורך זה הם התירו לעצמם הכול, וכל דרך היתה כשרה בעיניהם כדי להשיג את מטרתם.

יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) ידוע כמי שאינו אוהד במיוחד את הפרושים, ונטה יותר לצד הצדוקים. בספרו "מלחמות היהודים" הוא מתאר את שתי הקבוצות הללו:

"הנה הפרושים הם הראשונים... הם יתחשבו ליודעי התורה בייחוד, והם יאמינו כי הכל בידי שמים ומאת ה', ויאמרו שאף שניתנה בחירה חופשית לצדיק ולרשע, בכל זאת יש בכך יד ה'. הם יאמינו בהשארת הנפשות כולן, ונשמת הרשע גם היא תישאר לאחר מותו. אבל, הצדוקים, הם יכחישו גזירה מלמעלה, ויכחישו שיהיה עניין לה' בכל מה שיעשה האדם מרע ועד טוב. הבחירה ביד הצדיק וביד הרשע לעשות כחפצו, וישנה חירות גמורה לאדם לעשות כחפצו... וכן יכחישו את השארת הנפש, ואין אצלם לא עונש לרשעים בשאול ולא שכר וטובה לצדיקים אחרי מותם".

חשיבה זו היא כפירה מוחלטת. רעיונות אלו של הצדוקים הם אותם רעיונות שעמדו לנגד עיני המתייוונים כמה עשרות שנים קודם לכן.

המתייוונים חשקה נפשם להתיידד עם היוונים, ובכך להשתלט על השלטון בארץ. בין חבריה נמנו עשירי העם שהתרחקו משמירת המצוות. הם התחברו לשלטון היווני, וכדי להגשים את מטרתם היו מוכנים לאמץ לעצמם את אמונת האלילים היוונית, והיו מוכנים גם לעבוד עבודה זרה. תוך תקופה קצרה הם תפסו בחסות היוונים את משרות הממשל המרכזיות וחיו חיי עושר מנקרי עיניים.

עד מהרה השתנו החיים בירושלים עד לבלי הכר. משרת הכהן הגדול נקנתה בכסף, עובדה שגרמה להשתלטות המתייוונים על המקדש. בלב קרוע ראו נאמני ה' את חילול הקודש, אך לא היה לאל ידם להושיע. היוונים ביטלו שבת ומועד ואסרו את מצוות ברית המילה. רע ומר היה גורלו של מי שנתפס כשהוא עובר על גזרות אנטיוכוס, המלך היווני.

הם פתחו במלחמה נגד שמירת המצוות של העם. הם ידעו כי המצוות הן החומה המבדילה בין ישראל ליוון ומונעות מהם שליטה מוחלטת על העם. המתייוונים פעלו אצל אנטיוכוס היווני שיגזור גזירות קשות ואכזריות. הם שרפו ספרי תורה וכתבי קודש, נלחמו נגד שמירת השבת ושאר המצוות. מלחמתם היתה אכזרית ביותר והם לא בחלו בהמתות ובעינויים.

רק כאשר קומץ המכבים בראשות בני מתתיהו הכהן נלחמו נגדם והצליחו לסלקם מהארץ, חזר השלטון לבית חשמונאי. תחת שלטון זה חזר העם בגלוי לשמירת המצוות ולהליכה בדרך התורה.

תקופת המתייוונים עד פרוץ מרד החשמונאים נמשכה כ-50 שנה, ומלחמת החשמונאים נמשכה כ-30 שנים נוספות. בזמן זה היוו המתייוונים כוח מרכזי בעם ישראל שנלחם נגד התורה. המפלגה שלטה בכל עמדות המפתח, ורבים הצטרפו אליה מתוך שיקולים של שררה, עושר וכבוד. להיכן נעלמו כל אלו לאחר התקוממות החשמונאים וביסוס שלטונם? אלא, שאכן מפלגת היוונים לא נעלמה, אלא החליפה את חליפתה והפכה לכת הצדוקים.

המתייוונים הבינו לאן הרוח נושבת, וחיש מהר התאימו את עצמם למציאות החדשה. הם ניסו להתקרב לשלטון החדש תוך העמדת פנים שעקרונות התורה מקובלים עליהם, אך סיסמתם היתה: "נתת תורת כל אחד ואחד בידו", כלומר, כל אחד יכול לפרש את התורה כרצונו וכהבנתו. הגדרה זו היתה נוחה להם, כיון שמצד אחד הם הציגו את עצמם בעיני המון העם כמי שמקבלים על עצמם את מרות התורה, ומצד שני הדבר לא חייב אותם בשמירת המצוות ובתקנות חז"ל. כך החלה התקופה הצדוקית.

הצדוקים היו המשך ישיר למתייוונים. כל מה שעשו היה שהחליפו את גישתם לנוכח השינויים המדיניים.

למעשה, הצדוקים האמינו רק בתורה שבכתב, וטענו שאין צורך בחכמים כדי לדעת את דיני התורה. דם רב נשפך במלחמות שניהלו הצדוקים נגד החכמים ותומכיהם. הפוגה במלחמות האחים נמשכה במשך תשע שנים שבהן ניהלה את העם המלכה שלומית אלכסנדרה, אשתו של המלך אלכסנדר ינאי. עם מותה, הוחרפו העימותים על רקע מלחמת הירושה בין שני בניה של המלכה. הצעיר שבהם עמד תחת השפעת הצדוקים, והיה התקיף מבין שני האחים. בסופו של דבר גרם הסכסוך לכך שאנטיפטרוס הרומאי תפס את השלטון. מאורעות אלו הביאו את הרומאים להתערב בענייניה הפנימיים של מלכות יהודה, והגיעו לקיצן שנות העצמאות המדינית.

הורדוס, בנו של אנטיפטרוס, ציווה להוציא להורג את כל החכמים שהתנגדו לו בהמשך השנים. כדי לכפר על העוול, החליט הורדוס לשפץ את בית המקדש אשר ניזוק בקרבות שנערכו בתוכו ובסביבתו. עשרת אלפים פועלים עסקו בבניין בית המקדש. עם סיום המלאכה, עמד על תלו בניין חזק ומפואר, שעלה לאין ערוך ביופיו על הבניין אשר בנו עולי בבל. הכול העידו עליו: "מי שלא ראה את בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו".

אולם, הורדוס לא שינה את אופיו האכזרי. מייד עם סיום מלאכת הבניין, הציב על שערי בית המקדש נשר זהב – סמל הממלכה הרומית. אחר כך הוציא להורג בשריפה את החכמים ואת תלמידיהם אשר קינאו את קינאת ה' והסירו את הנשר.

מאז הלך המצב מדחי אל דחי עד לחורבן הבית בידי הרומאים בעוון שנאת חינם שהתפשטה בעם.

כת הצדוקים במעשיה והמשכה בידי הורדוס וממשיכיו, היא שהחריבה את ביתנו והגלתה את בנינו לגלות הארוכה שנמשכת שנות אלפיים, ותסתיים סופית רק בבוא הגאולה השלימה.