כיצד מבססת יציאת מצרים את האמונה בה'?

בפסוק הראשון בעשרת הדברות נאמר (שמות כ', ב'): "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". לכאורה, גדולתו של הקב"ה הינה בעובדת היותו "יוצר בראשית". הגדלות הנפלאה שביצירה הראשונית של הפיכת ה"אין" המוחלט למציאות שרירה וקיימת, משוכללת ומדהימה במורכבות הנפלאה שבה, עולה לכאורה על כל הניסים והמופתים האפשריים. ואם כן, מדוע לא מצויין ענין זה בעשרת הדברות?

ההתייחסות ליציאת מצרים בדיבר הראשון באה, בין השאר, להזכיר לעם ישראל כי קבלת התורה היתה המטרה המוצהרת של יציאת מצרים. השחרור מעולו של פרעה לא היה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שהוביל אל התכלית הגדולה, שהיא קבלת התורה.

החסד הגדול שגמל הקב"ה עם בני ישראל בהוציאו אותם מהשיעבוד לחרות עולם, מחייב התייחסות מקבילה מצד ישראל. הכרת הטוב המהווה אבן יסוד באישיות האדם. לאור זאת מובן שכאשר בא הקב"ה להקנות לישראל את תורתו, הוא פתח את דבריו בחובה בסיסית זו.

ההכרה בחסדי ה' שגברו עלינו ביציאת מצרים, מובילה לנכונות מלאה לקבל את מצוות ה'. נתינת המצוות לישראל מהווה חסד מצד ה' כלפי עמו לא פחות מגאולת מצרים.

האמונה בה' נבנית לא רק על הצלת בני ישראל, אלא גם על המכות שהוכו בהן המצרים. בכל מכה ומכה גלומה אמונה רבה שגם אותה נשאו בני ישראל בצקלונם בלכתם אל הר סיני.

ביציאת מצרים נגאלו ישראל לא מן השעבוד בחומר ובלבנים בלבד. ביציאה זו הם השתחררו גם מכל נחיתות כלפי מצרים. שעבוד מצרים הקיף לא רק את גופם של ישראל, אלא גם את נפשם השקועה בטומאת מצרים. אכן, משעה שחילצם הקב"ה משם, נפקחו עיניהם לראות בעליל את האמת.

הקב"ה אמר: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". מאחר שנושענו ממצרים ומן ההסתר שזו גרמה לנו, מוטל עלינו להכיר את אמת האמונה ולחיות לפיה.

נמצא שאמנם בריאת העולם היא בסיס האמונה, אלא שאלמלא יצאנו ממצרים לא יכולנו להגיע אל אמונה זו ולראותה נכוחה.

ביטוי מוחשי לרעיון זה שניסי מצרים מהווים יסוד לאמונה בבורא, ניתן למצוא בסיפור המסופר על רבי ישראל מסלאנט. בהגיעו באחת מנסיעותיו למלון שהיה רגיל לשהות בו, נוכח לראות שבעל האכסניה שינה את גישתו ליהדות, והחל לזלזל בענייני תורה ומצוות. כששאלו רבי ישראל לסיבת הדבר, סיפר הלה שלפני ימים אחדים התאכסן אצלו כופר, שהכחיש בדיבורו את ענייני השכר והעונש השמיימים. אותו אדם ביקש שיקנו עבורו נקניק טריפה, והכריז שאם אכן יש שכר ועונש, שיחנוק הבשר האסור את גרונו. הכופר אכל את הטריפה לעיניו, ולא ארע לו מאומה. כתוצאה מכך הכריז אותו אדם כי אין השגחה שמיימית. מיני-אז, אומר האכסנאי, נכנסו מחשבות כפירה למוחו, ואמונתו התרופפה. רבי ישראל לא השיב לדבריו ונכנס לחדרו.

לאחר שעות מספר חזרה בתו של בעל האכסניה מבית הספר וסיפרה בשמחה על קבלת תעודת גמר עם ציון הצטיינות בנגינה. קרא רבי ישראל לילדה וביקש ממנה שתנגן לפניו, כדי להיווכח שהיא אכן יודעת לנגן וראויה היא להצטיינות. הילדה סירבה. שלח רבי ישראל לקרוא לאב, ואמר לו שבתו אינה מחוננת במידות טובות, ואינה מצייתת לו. שאל האיש את בתו בתימהון כיצד היא ממרה את פי רבי ישראל, והיא השיבה בשאלה: כלום מתקבל על הדעת שבפני כל אדם שלא יאמין לה, יהיה עליה לעמוד ולהוכיח לו את כישרונה בנגינה? הן לשם כך קיבלה תעודת הצטיינות בבית הספר!

פנה רבי ישראל אל האב ואמר לו: תשובת בתך יכולה לשמש גם תשובה לשאלותיך בענייני השגחה. הן כבר הוכיח הבורא בעבר לעיני כל העמים את השגחתו הפרטית בנסים הגלויים שעשה בזמן יציאת מצרים. במקרים רבים במהלך ההיסטוריה הוכחה ההשגחה על ידי ניסים רבים שנעשו על ידי ה' בידי נביאיו, כגון: אליהו הנביא בפגישתו עם נביאי הבעל בהר הכרמל, בימי מרדכי ואסתר, בנס החשמונאים ובעוד מאורעות היסטוריים רבים שבהם ראו כולם את יד ה'. האם הגיוני הדבר שמול כל אחד שיאמר שאינו מאמין, ישנה ה' את מהלכי הטבע, כדי להוכיח לו שיש דין ויש דיין? הרוצה לדעת את ה', סיים רבי ישראל, יכול להיווכח מהתעודה הנצחית שלנו – מיציאת מצרים אשר אושרה לעיני כל העולם. אין לנו כל צורך בהוכחות נוספות.