מה השוני בין חמץ למצה ומה הם מסמלים?

קמח ומים מרכיבים הן את החמץ והן את המצה. היסוד היחיד שנבדל בו החמץ מן המצה הוא השֹאור. השאור כשלעצמו אינו ראוי למאכל, הוא רק מקנה ללחם צורה נאה יותר, טעם ערב יותר, וכך הוא הופך אותו, למראית עין, לגדול ורב תכולה. לאמיתו של דבר, אין תכולתו של החמץ מרובה משל המצה, ומה שהוא נראה גדול יותר, אינו אלא אחיזת עיניים והטעיית החושים. הלחם פשוט תפח.

מידה זו של העמדת פנים מאפיינת את לחם החמץ. לעומת זאת, המצה מייצגת עם כל צניעותה החיצונית, את מלוא הערך התזונתי, בדיוק כמו הלחם שתפח בדרכים מלאכותיות.

מעתה נשאל: כלום הדין הנוהג בחמץ הרוחני – הוא היצר הרע החומץ והמעוול בלב אנוש - שונה מדין השאור שבלחם? היצרים של קנאה, תאווה וכבוד, תוססים בלב האדם ועמלים להתייצב על הבימה לעיני הרבים, בחיצוניות נאה העשויה בקפידה.

מי שמואס במשחק זה של איפור ותחפושת עצמית, וממאן להפקיר את לבו ואת רוחו שישמשו כמשכן תהפוכות וכקרקע פוריה ליצרים אפלים, אינו נעשה שותף למחול השדים שהכל רוקדים בו.

עם זאת, המצה שאכלוה האבות, וכן גם רוח זו של צניעות, פשטות ללא העמדת פנים ומידת ההסתפקות במועט, הן שהכשירו את האבות להיות מוכנים לגאולה. אכן, לרוח זו של האבות מתנכרים הבנים. בוודאי שהיינו מתנכרים לה עוד יותר, לולא שחג הפסח מחיה בנו מדי שנה בשנה עם אכילת לחם האבות, גם את רוח האבות, שבה אצורים מפתחות הגאולה הרוחנית והגשמית.

הלחם הוא בסיס החיים. מבין סוגי הלחם, המצה היא הלחם הבסיסי והפשוט ביותר. היא כוללת מיזוג של שלושת האלמנטים הבסיסיים, המאפיינים את האדם המתורבת: דגן, מים ואש. אסור להוסיף גורם נוסף שישפיע על אופי המצה. את המצה מכינים מקמח וממים קרים בלבד. אם הניחו את תערובת המים והקמח יותר מ-18 דקות בלי לאפותה, החל להתרחש תהליך ההחמצה. פטריית השמרים המצויה באוויר חדרה לבצק, הכפילה את עצמה במיליונים וגרמה לתסיסה. פטריות השמרים המיקרוסקופיות הן צבא בלתי קרוא הפולש אל תערובת הקמח והמים ומגיש לעצמו ארוחה ערבה של מולקולת סוכר. כשהשמרים המיקרוסקופיים מוכפלים במיליארדים, הם משחררים גז דו תחמוצת הפחמן, וזה מחמיץ את הבצק וגורם לו לתפוח ולהפוך לאוורירי.

התערבות זו של כוח חיצוני היא ביטוי סימבולי להשפעתם של כוחות חיצוניים על האדם, כוחות המסיטים אותו מהמסלול הנכון ומפתים אותו לחטוא. כוחות המתערבים בעצמאות האנושית, באוטונומיה ובבחירה. פטריות השמרים הזעירות מתחילות את מלאכתן ללא קשר לרצון האנושי שהכין את הבצק. החמץ - הבצק שתסס - מסמל את הכוחות השליליים הללו. הוא מייצג את ההידרדרות לעבר הרע, את הפיתוי לחטוא, את השפעתם של רעיונות ושל כוחות זרים. זהו קול בלתי קרוא המפתה אותנו להתעלם מקיומם של כוחות הרוע, עד... שמאוחר מדי.

חמץ – הוא סמל הגאווה, בצקו תופח וכאילו מכריז על חשיבותו. הוא מסמל גם את היצר הרע, וכפי שאנו אומרים: "ריבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב?! שאור שבעיסה – זהו היצר הרע שבלבנו, הגורם להחמיצנו". החמץ – הינו סמל לאנוכיות ולנטיות השליליות שבתוכנו. כשם שקיים ביעור חמץ, כך גם קיים מושג של ביעור חמץ רוחני - ביטול הנטיות הרעות והשאיפות האנוכיות שבתוכנו.

סמליות זו מתבטאת בכמה מישורים:

חמץ כידוע אסור אפילו בשיעור קטן ביותר. האוכל החמצי – רמז הוא ליצריו של האדם. כשם שחמץ אסור ב'משהו', כך גם הכניעה הקטנה ביותר ליצר מסוכנת היא.

מעין זה אמרו חז"ל: "כל מקום שמכניסים בו חמץ צריך בדיקה" וכן להפך – "כל מקום שאין מכניסים בו חמץ אינו צריך בדיקה". הכונה לא רק למאכלים, אלא גם לפנימיות! כל יהודי חייב לדעת מהו החמץ הפנימי שלו, חסרונותיו ונטיותיו הרעות – ולבערם.

מבחינה רעיונית החמץ הוא סמל הרוע. לאחר המפגש בין הקמח והמים אט אט הוא תופח. הבצק מתהווה על ידי תסיסה הנוצרת מחוסר מעש, מהעובדה שהבצק מונח ללא פעילות, ללא עשיה. בבצק שהחמיץ טמונים שני רעיונות - עצלות וגאווה.

היצר הרע מנסה להביא עלינו חוסר מעש, עצלות וכבדות. והעצלות היא כידוע אם כל חטאת. אנחנו מחמיצים דברים. לפעמים מחמיצים אפילו את כל החיים.

הגאווה גורמת לאדם להסתובב כמו טווס ולחשוב: 'מגיע לי הכול'. לכן, אם מישהו העיז לעשות דבר נגד הוד מלכותי, אני כועס, ויוצא מכלל שליטה. הגאווה היא שורש כל המידות הרעות.

המצה הינה סמל הטוב. היא גם מסמלת זריזות וענווה. שכן – בעת העיסוק בה, נעשה הכל בזריזות, מתעסקים בעיסה ללא הרף, כדי שלא תחמיץ ותתפח. אין לה סיכוי להתגאות!

כך נראים חיי האדם הזריז והפעיל, בעקבות הפעולה הוא חש שמחה וחדוות יצירה. אדם זריז לא מחמיץ הזדמנות להיטיב.

טבעו הנפוח של החמץ מסמל, כאמור, גאווה ויהירות. לעומת זאת, המצה השטוחה והבלתי מוחמצת מייצגת את הענווה. הענווה היא ראשית השחרור ויסוד הצמיחה הרוחנית. רק אדם שיכול להכיר במגבלותיו ולהכניע את עצמו ביחס לחכמה גבוהה יותר, מסוגל להתרומם מבחינה רוחנית. כאשר אנו אוכלים את המצה, אנו מפנימים את האיכות האנושית כיסוד האמונה. כאשר אנו נמנעים מחמץ, אנו מסלקים מעצמנו גאווה ואגוצנטריות.

באופן סימבולי, בני ישראל "תססו" במצרים, עד לנקודה שבה הם כמעט "החמיצו". אלוקים הציל אותם מלהפוך ל"חמץ", דבר שהיה סותם את הגולל על קיומו של עם ישראל. זו היתה ידו הגואלת של הבורא שהבטיחה כי בני ישראל יישארו "מצה", יהיו קשורים ליסוד הענווה, מאז ולתמיד.

כשהאדם רוצה לספוג מאווירת התקופה שבה הבורא משפיע שפע של חירות - עליו להפסיק לחיות כמו חמץ שאינו פועל מאומה, אלא סופג הכול מהסביבה, וכך הוא הולך ותופח. רובו מורכב מאוויר שהוא תוצאת העצלות. האדם חייב להידמות למצה, להיות זריז ועניו. אמנם המצה דקה מאוד, אך היא מורכבת רק מעצמה, אינה נותנת לאוויר שסביבה לחדור אל אישיותה.

על האדם לדעת שהרשמים הסביבתיים הם בסך הכול אוויר ואין בהם ממש. יש בתוככי האדם את כל הכלים להיות אדם מאושר. יש בו את כל הכלים להיות מיוצאי מצרים בשנות האלפיים!

בתקופת חג הפסח משפיע הבורא שפע של חירות. אדם הרוצה לספוג ממנה חייב לנהוג כפי שנוהגים עם המצה – בזריזות ובענווה. האדם צריך להדמות למצה. לחזק את פנימיותו ולא לתת לאוירה שסביבו לחדור אליו.

החמץ – סופג הרבה אויר, אין בו ממשות, הוא תופח מכלום... אך היהודי הרוצה להתעלות, וללכת בדרכי המצה, עליו להקשיב לקולו הפנימי ולהיות חלק מיוצאי מצרים של שנות האלפיים...