מה אנו לומדים מארבעת הבנים המוזכרים בהגדה?

"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול".

פנים רבות לו, לחינוך היהודי, אולם דומה שאחת הנקודות המרכזיות שלו היא ההליכה במשעול שסללו האבות. מורשת סיני נמסרה במעמד מתן תורה והועברה לדורנו כדי שנעבירה לבנינו, למען יזכו גם דורות העתיד לשתות ממעיין החיים הזה.

ב'ליל הסדר' אנו מקדישים תשומת לב מרבית לכל אחד מארבעת הבנים, לאופיו הייחודי, לתכונותיו ולכישוריו, ומשתדלים להקנות לו את המטען הרוחני שנחלנו מאבותינו בדרך המתאימה לו. הוא שאמר שלמה (משלי כ"ב, ו'): "חנוך לנער על פי דרכו", כדי ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה".

חכם

אי אפשר 'לעבוד עליו'. הוא לא קונה כל מה שמוכרים לו ולא נותן שיתחמקו ממנו בתשובות מעורפלות ובלתי ברורות. הוא שואל כעניין ומבקש שישיבו לו כהלכה.

הוא מסודר במחשבותיו ומתאים את מעשיו להבנותיו. הוא משתוקק לדעת הכול ועושה כל מאמץ לצבור עוד ועוד ידע והשכלה.

הורה יקר, אם זכית בבן חכם דאג נא לפתח את כישרונותיו, להעצים את חוכמתו ולכוון אותה לאפיקים חיוביים.

אל נא תדחה את שאלותיו בתשובות מתחמקות. עזור לו להתפתח, כוון אותו אל המקורות שייתנו לו תשובות לשאלות ויסייעו לו לשאוב חוכמה ישרה כאוות נפשו. תן לו! נפשו צמאה.

אפשר לאבד את הבן החכם במחי יד, חלילה. אם שאלותיו הכנות לא זוכות לתשובות אמיתיות ומפורטות, אם ההורה לא מגלה הבנה לנפש הבן הצמאה לחוכמה – עלול הוא לגלות ביום מן הימים כי בנו איבד את תואר 'החכם והנבון'.

בהגדה של פסח שואל החכם שאלה מפורטת: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם?", הוא פרט את השאלה לפרוטות: עדות, חוקים, משפטים. "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח" – ענה לו תשובה מפורטת כערכו: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". שנן ובאר לו את כל ענייני הפסח והלכותיו מתחילתם ועד לסיומם בדיני האפיקומן; הרווה את צימאונו בתשובה מספקת ובהתייחסות מלאה, וכך יוסיף הוא חוכמה על חוכמתו.

רשע

ומכאן אל הקיצוניות השנייה, אל הרשע:

הרשע הוא הנהנתן, זה שמחפש להתחמק ממחויבויות. אין לו דבר בעולמו מלבד בילויים, הנאות ופורקן יצרים.

לימוד, השכלה, חוכמה – כל אלו לא מדברים אל ליבו ואל מוחו; מבחינתו הם מיותרים בעולם. הוא מביט בהוריו ובמוריו במבט מתנשא האומר: "אני ואפסי עוד". הוא לא מתבייש להביע את דעתו המזלזלת על הדרישות המיושנות שיש להוריו ולמוריו, ולהצהיר: "רק אני יודע מה טוב בשבילי, אני עצמאי ומסתדר יפה מאוד בעצמי".

אם יש הורה שבנו מדבר אליו בשפה זו, אל לו לנסות לשכנע אותו בדברים של טעם או להרצות לו פרקים במידות ובדרך ארץ. אין אל מי לדבר, סגור הוא בקונכייתו, שקוע בגאוותו. חבל על המילים, אין טעם להרצאות.

תחת זאת "הקהה את שיניו" –הֱיֵה חכם, עזור לו לצאת מגאוותו המטופשת, תן לו להבין בדרך עקיפה שמגדל השן שהוא יושב בו, הוא דמיוני לגמרי. בלא חוכמה והשכלה ובלי היצמדות למקורות החוכמה האמיתיים – לא ניתן להגיע לשום מקום.

"אילו היה שם, לא היה נגאל" – אדם שלא מעוניין להתקדם ומסרב לעזור לעצמו, איש לא יוכל לעזור לו ולקדם אותו.

אומנם אם נסייע לו לצאת מהאנוכיות שהוא מצוי בה, בנחת רוח ותוך הבנה עמוקה למצבו, או אז הצלנו את נפשו ויש לנו עוד סיכוי להעלותו לקטגוריית החכם.

תם

כולנו מכירים את גיל שאלות ה"מה זה"; זהו שלב מקדים, אך חשוב עד מאוד בהתפתחות הילד. הילד לומד להכיר את הסובב אותו, אך עדיין הוא רואה את הצד החיצוני בלבד. הוא מסתכל במבט שטחי, ואינו מעמיק לשאול על מהות הדברים ועל תוכנם.

הבעיה היא שלא תמיד ה'תם' הוא בן שנתיים וחצי. ייתכן אף שחצה זה מכבר את גיל העשרה. אחיו הקטנים כבר בוגרים ממנו בשכלם, אף אחיו בן הארבע כבר הגיע לשלב של שאלות ה"למה". ואילו הוא עדיין רדוד; לא מעמיק ולא מתבונן, מסתכל רק בעטיפה החיצונית ושואל רק "מה זה?"

כשהורה שומע את בן העשרה שואל "מה זה?" ותו לא, עולה בקרבו רגש של תסכול ואפילו כעס. הוא מתעלם במופגן מהשאלה המרגיזה ומסנן: "כשתגדל תבין". בכך הוא נותן לילד תחושה שהוא חסר תקנה ולא יצא ממנו דבר.

אך לא זו הדרך. כעס ותסכול לא יועילו כאן. במקום להתפתח ולהשתפר, תחול נסיגה במצב.

יש לנהוג בחוכמה: הבן שאל "מה זאת?" – הרחב את אופקיו, תן לו תשובה מעמיקה ומהותית יותר, פתח לו פתח להשכלה. קח אפוא את עצתו של בעל ההגדה; פרט לו בהרחבה את טעמם הפנימי של הדברים: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים".

אט אט הוא יצא מתמימותו, והוא עתיד להגיע רחוק.

שאינו יודע לשאול

הבן הרביעי גרוע מן התם, הוא לא שואל מאומה. שום דבר לא מגרה את מוחו או מעורר את מחשבתו. הכול אצלו חלק, כביכול אין בעיות.

ההורה מתבונן מן הצד וכואב. הקשר שלו עם הבן הולך ופוחת וכמעט נעלם, הוא מרגיש שאין עם מי לדבר, חבל על זמנו. בליבו פנימה הוא כמעט מיואש מבנו.

ההוראה הברורה היא "את פתח לו". אל תניח לקשר להתנתק, אל תיתן לנער להסתגר בתוך עולמו. ילד שאינו מגיב בערנות לתופעה כלשהי, יש לעורר בו סקרנות, לדרבנו ולכוונו לשאול שאלות.

"ושאינו יודע לשאול – את פתח לו", למד אותו במה להתבונן, גלה לו מה רגיל ומה שונה, כיצד שואלים וכיצד מתעניינים.

רק תפתח לו, הוא כבר יבוא אחריך.

שנזכה לרוות נחת מכל צאצאינו .

*           *           *

לאחר שעסקנו במהותו של כל אחד מארבעת הבנים, התמקדנו בכוחותיו ובגישה הנכונה והמתאימה לו, נעסוק בפן הכללי של כל הבנים יחד במשפחה אחת, בבית אחד, סביב שולחן אחד.

ההורים בראש השולחן מנסים לדבר הן לדור הצעיר והן לשכבה הבוגרת יותר; להעביר מסרים, לאלף בינה. הם בוודאי נתקלים בקושי – מה שטוב לגדול לא מתאים לקטן, מה שמדבר אל הבינוני, לא בהכרח מעניין את השאר. אם יהיו הדברים עמוקים – רק הנבונים יותר יבינו, אם ידברו דברים רדודים – העמקנים ירדמו.

מה יעשו?

"הכנה מוקדמת" זהו סוד העניין. לפני שמדבר ההורה לבני משפחתו, עליו להתכונן כראוי ולבנות את דבריו כך שיתאימו לכל המשתתפים.

הוא ינהג בחוכמה אם ישלב בדבריו סיפור שמעניין את כולם, ויוסיף שאלה מגרה ומעוררת עניין. בין לבין גם ישחיל את המסרים במגוון דרכים: ישאל את הגדול, ידבר עם הבינוני, יסביר לקטן ויאפשר לכולם להגיב תוך כדי, לשאול, להוסיף, לבאר, לברר.

אם תהיה ההכנה טובה, יעברו המסרים כנדרש, ואיש לא ישתעמם או לא יבין. כל אחד יקלוט את הדברים בהתאם לגילו ולרמתו השכלית.

לפתע יבחינו ההורים כי זה שחשבו ל'שאינו יודע לשאול' – פותח את פיו בחוכמה; התם שלא ידע בין ימינו לשמאלו – מתחיל להשתתף ולגלות סימני חוכמה; הבן שנחשב כ'רשע' ומתנכר, מגלה צדדים מפעימים באישיותו, וגם אצל החכם ניכרת התקדמות מהותית בבחינת "תן לחכם, ויחכם עוד" (משלי ט', ט').

בהצלחה!