בנמל יפו הוא עומד, ופניו לוהטות. הוא מחפש אוניה אשר תטלנו הרחק מכאן... לחוץ לארץ... אבל הים הפתוח חף מכל כלי תחבורה ימי למלוא האופק...
והנה, לפתע, מבחין יונה הנביא באוניה הפורצת אל הנמל, כביכול, נדחפת באמצעות כח עליון בניגוד לרצונה... בירור קצר שערך העלה, כי אניה זו אמנם יצאה מנמל יפו לפני יומיים, אלא שרוח סערה אשר פקדה אותה – סחפה אותה בחזרה אל הנמל... "הפלא ופלא! הרי זה סימן כי תצליח דרכי!" – אמר יונה בליבו. מיהר לגשת אל רב החובל, ובפנותו אליו שאל: "יאמר לי כבודו, האם יש באונייתך מקום פנוי עבורי?..."
רב החובל מביט באיש העומד מולו, הוא מבחין על נקלה כי איש אלקים הוא, אולם הבקשה אינה מתיישבת על דעתו: "יסלח לי כבודו" – הוא פונה אל יונה בתמיהה – "הרי אינך יודע להיכן מועדות פני! מנין לך כי אוכל להביאך אל מחוז חפצך?"
התשובה לא מאחרת לבוא: "לא איכפת לי כלל להיכן תפליג ולאן מועדות פניך, אין רצוני אלא להפליג מכאן, לברוח הרחק הרחק, ואין זה משנה כלל לאן!..."
"מבין אני, אנו בדרכנו לתרשיש, פינה נידחת בקצה העולם, מקום בו לא תוכל למצוא אפילו יהודי אחד מבני עמך! האם עדיין מעוניין אתה להפליג עמנו?"
האיש המוזר שממולו אינו נרתע: "אם פניכם לתרשיש – הרי שמעתה זהו אף יעדי... אליכם אצטרף ועמכם אפליג, לאשר תישאכם הרוח!", הוא משיב בבטחה.
"טוב ויפה!" – חוכך הקברניט את ידיו בשמחה על הנוסע הבלתי צפוי, אולם ישנו עדיין פרט אחד אשר עליו לברר... "מפני מי הינך בורח?"
את התשובה לה זכה רב החובל – הוא לא העלה על דעתו:
"מפני האלקים אני בורח!"
"מבין אני... "אמר רב החובל", אולם בשמעי זאת מוכרח אני לדחות את בקשתך להצטרף אל מסעי. חוששני כי אלוקיך ירדוף אחרי ויטביע את ספינתי!"
יונה לא נבהל. יש לו פתרון:
"אשלם לך במזומן, ארבעת אלפים דינרי זהב, שוויה של האוניה כולה! אם נגיע בשלום לחוף מבטחים, הרי שהרווח כולו שלך, ואילו אם תטבע אונייתך, הרי שלא הפסדת מאומה..."
העיסקה סוכמה בלחיצת ידיים. יונה הנביא שלשל לידיו של רב החובל את מלוא שוויה של האוניה, ארבעת אלפים דינרי זהב, סכום עתק, ואילו רב החובל השלים את ההכנות האחרונות והרים עוגן בדרכו תרשישה, האי המבודד בסוף העולם...
מלפני ה'...
ועתה, כולנו שואלים את עצמנו: מה הביא את יונה הנביא, קדוש עליון, לחרף את נפשו ולברוח אל הבלתי נודע? מה ראה יונה לשלם הון עתק כדי להתחמק מבוראו? לעזוב את עיר הקודש ירושלים, אשר השכינה ששורה בה תדיר, את ירושלים שכל הנביאים ניבאו בה – ולצאת לתרשיש?
יונה ברח מפני הציווי האלוקי ללכת אל נינוה העיר הגדולה, ולקרוא אל תושביה לשוב בתשובה.
יונה ברח מהחובה להתנבא על נינוה. הוא ידע כי עלולים תושביה לשוב בתשובה בעקבות הקריאה, וחשש כבד היה לו כי יהיה בכך קטרוג על עם ישראל, שכן הגויים הללו – מקבלים את דברי הנביא ומסיקים את המסקנות הנדרשות, ואילו ישראל ממאנים לשוב בתשובה, על אף שנשלחו אליהם כבר כמה וכמה נביאים...
יונה החליט לברוח. כל הקרבה היתה כדאית מבחינתו, ובלבד שלא להביא לידי מצב אשר יהיה בו קטרוג על עם ישראל אותם, שאהב כנפשו!
סער גדול בים
שבע רצון התהלך יונה על סיפון האוניה המפליגה תרשישה.
הימים הראשונים של המסע – עברו עליו במנוחה, ונראה כי הכל מתקדם על פי התכנית... אלא שלפתע התקדרו השמים בעבים, גלי הים התרוממו לגבהים בלתי מוכרים, והאוניה נזרקה בין הגלים כקליפת אגוז, איימה להשבר ולטבוע בכל רגע...
סערות למיניהן, מוכרות בודאי לכל יורד ים, ורב החובל ודאי שהיה למוד בהן, אולם בסערה כזו הוא לא נתקל מעודו... הספינה התרוממה על גלי הים לגבהים עצומים – ומשם הוטחה אל תהומות הים בתנופה אדירה... ניכר היה כי ממרומים מתחולל קרב כנגד האוניה ונוסעיה...
אם רצה אי מי לומר: 'סערה שגרתית היא זו', הרי שדי היה במבט חטוף על הים, אשר סביב האוניה, כדי להעמידו על טעותו. מסביב, שטו אוניות אחרות בשובה ונחת...
הנוסעים אחזו איש איש את אלוהיו, איש איש את העבודה זרה שלו, כל אחד והפסל שבו מאמינה אומתו. הם התחננו, הפצירו והתפללו, אך לשוא!
ויונה הנביא? מבין הוא כי ידו הארוכה של אלוקיו היא זו אשר רודפת אחריו, ומבקשת לאלצו לבצע את המשימה אשר הוטלה עליו! מה עושה יונה?
יונה יורד אל ירכתי האוניה, אל פינה נידחת, שוכב ונרדם... האוניה מיטלטלת בין הגלים האימתניים, עוד רגע קט והיא תשבר ותרד למצולות על נוסעיה, ואילו יונה הנביא - ישן...
רב החובל מחפש את יונה, הוא מתעניין במעשיו של הנוסע המיוחד, והנה הוא מוצא אותו נרדם בירכתי האניה... "מה לך נרדם?" – פונה אליו הקברניט בזעקה – "קום קרא אל אלוקיך! תתפלל! תנסה את כוחך - אולי ממך תצמח לנו הישועה!", אולם לשוא... לא נראה כי יונה מתכנן להענות לבקשה ולשאת תפילה לאלוקיו...
"ויפול הגורל על יונה"
בינתיים, נמנו הנוסעים להטיל גורל, ולברר בשל מי הרעה הגדולה הזאת! הגורלות מוטלים, והפור נופל על יונה...
הם לא מסתמכים על גורל אחד, ומפילים גורל נוסף – התוצאה זהה! עוד גורל עולה, ושוב – זהו... יונה.
"מאין אתה ומה מעשיך?" – הם פונים אליו בשאלה. הוא ממהר להשיב כי עבדו של אלוקי השמים והארץ הינו, עבדו של מי שעשה את הים.
יראה גדולה אוחזת את השרים, נוסעי האניה. הם עומדים מולו ומתחננים בפניו, בתחנוני חיים, שיעתיר לאלוקיו שיצילם מרדת למצולות. אולם, תשובתו של יונה היכתה אותם בתדהמה: הוא מציע להם הצעה מחרידה... להטיל אותו הימה.
הם מגביהים את יונה, טובלים את מקצת גופו במי הים – והנה שוככת הסערה ונהייתה דממה... מעלים את הנביא לסיפון, ומיד פורצת הסערה במלוא עוזה... שוב מורידים אותו אל המים – ושוב נרגעה הסופה, שוב מוציאים – ושוב משתוללת הסערה, בלית ברירה הם נאלצים לקבל את הצעתו.
"וימן ה' דג"
יונה מושלך אל הים הגדול, אך אינו טובע ... דג גדול זימן הקב"ה והוא בולעו אל קרבו – שם מתגורר הוא שלשה ימים ושלשה לילות. בדרך הטבע לא ניתן להתקיים במעיו של דג אפילו שני רגעים... אולם עבור הקב"ה מאומה אינו בלתי אפשרי.
במעי הדג, חזו עיניו מראות אשר עין אדם לא שזפתם מעולם. טוב היה לו, ולכן לא נשא תפילה לאלקיו... יודע הוא היטב כי אין לו תשובה להשיב לפני קונו. הוא הבין כי עושה הוא נגד רצונו יתברך, אולם הוא היה מוכן למסור את נפשו ואת עתידו הרוחני כמו הגשמי – למען ישראל!
לאחר שלשה ימים, פלטו הדג, ובלעתהו הדגה. שם בין ביצי הדגיגים שבמעיה, אולי יחוש את הצער על בשרו – ואז יאלץ לקרוא בשם ה'.
ואכן, הצפיפות היתה נוראה, בגדיו נשרפו בחום ואף שערות ראשו נחרכו... אולם יונה עדיין לא נכנע! הוא ממאן לצאת לשליחותו של מקום, למען אחיו מוכן הוא לצעוד באש ובמים – במסירות נפש!
לבסוף הוא נאלץ להכנע... הוא מרים ידים ומקבל על עצמו ללכת בדבר ה'.
רק אז נצטוותה הדגה הגדולה להשליכו לחוף הקרוב, והיא עשתה זאת ללא דיחוי.
עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת
כך הגיע יונה לנינוה: בלי בגדים לגופו, שערותיו חרוכות, אך הוא חי וקיים. כעת, היה עליו למסור את דבר ה' לתושבי העיר הגדולה, אשר מושג מה על היקפה נוכל לקבל מדברי המדרש: "נינוה היתה מהלך שלשת ימים, והיו בה שנים עשר שווקים, וכל שוק ושוק היו בו שנים עשר אלף בני אדם, וכל רחוב ורחוב היו בו י"ב מבואות, וכל מבוי היו בו י"ב חצרות, וכל חצר - י"ב בתים, וכל בית ובית – שנים עשר גיבורים, וכל גבור היו לו י"ב בנים", מושגים בלתי נתפשים!!
וכיצד הגיע הקול אל כל אותם אנשים? גם על כך משיב המדרש ומספר כי נעשה נס וקולו של יונה הנביא הדהד ברחבי העיר כולה, באזניהם של כל תושביה, ובכלל זה אל אסנפר מלך נינוה: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת!"
הקול מהדהד, הקריאה זועקת, ויונה הנביא ממתין לראות כיצד יפול דבר. האם יענו אנשי נינוה ויצייתו לדבר האלקים או שמא יבוזו לדבריו?
אנשי נינוה לקחו את הדברים ברצינות מלאה. מיד כשמוע המלך את קריאתו של יונה – הוא עמד מכסאו, פשט את בגדי מלכותו ולבש שק, הכריז על תענית שלשת ימים – לאדם ולבהמה, ועורר את בני עמו לתשובה שלמה!
מפיהם של אנשי נינוה, מכולם כאחד – פרצה תפילה אל אלוקי האמת: "ויקראו אל אלקים בחזקה", כאשר הם מגביהים את תינוקותיהם וילדיהם הרכים ומתחננים בזכותם: "אם אנו חטאנו – אלו מה חטאו? עשה למענם, אם לא למעננו!..."
גם את העגלים הקטנים הוציאו אנשי נינוה מרפתותיהם, כדי שיראו העגלים את אימותיהם, אולם לא יתאפשר להם לינוק מהן, כך הכריזו אנשי נינוה בנשאם את כפיהם לשמים: "רבונו של עולם אם אין אתה מרחם עלינו – אין אנו מרחמים על אלו!" (תענית ט"ז, ע"א).
אולם אנשי נינוה לא הסתפקו בתפילה בלבד. הם הכירו ברעת דרכם, הם גמרו אומר לשוב בתשובה ולתקן את דרכם, ואכן, הם חוללו מהפך מוחלט בכל אורחות חייהם.
אחד העוונות הבולטים, אשר קטרג על אנשי נינוה – היה עוון הגזל. הם החזירו את הגזל באופן מלא, אפילו חוט גזול נפרם מתוך הבגד – למען השיבו לבעליו.
ואכן, כשראה ה' יתברך כי שבו אנשי נינוה מדרכם הרעה, וגמרו בליבם לדבוק בדרך הטובה: "וינחם האלוקים על הרעה אשר דבר לעשות להם, ולא עשה"
"אתה חסת על הקיקיון"
יונה רואה כי הציל המוני בני אדם ממוות בטוח, ודאי היינו מצפים כי ישמח ויעלוז על כך בליבו.
אולם, יונה, רוח אחרת היתה עמו... הוא יוצא מן העיר, פורץ בבכי, פורש את כפיו כלפי מעלה: "רבונו של עולם, הלא בדיוק מפני מצב זה חששתי! בדיוק משום שסבור הייתי כי אנשי נינוה ישובו בשומעם את דברי – גמרתי אומר לברוח תרשישה! הלא ידעתי כי אתה תקבל את תשובתם של אנשי נינוה, וכי מעתה יהיה קטרוג גדול על עם ישראל, אשר אינם שבים, בשומעם את דברי מוכיחיהם בשער! אויה לי שראיתי בכך – טוב מותי מחיי!!..."
"מוכן הייתי לטבוע בים", הוא אומר, "מוכן הייתי להשרף באש, מוכן הייתי לכל, ובלבד שלא אגרום בנבואתי לקטרוג על עם ישראל!"
בעצם, די היה אילו היה הקב"ה מניח ליונה להבין בעצמו כי לא זו הדרך, בה הינו חפץ, אולם הקב"ה לא הסתפק בכך. הוא ביקש לחדד את המסר, בין לילה הצמיח לו ה' קיקיון – צמח בעל עלים גדולים ורחבים – שסוכך עליו בעד קרני השמש הקופחת, והצל את מקום מושבו הלוהט.
צל נפלא הטיל הקיקיון, עליו הגדולים – אשר בצילם יכולים היו להסב ארבעה אנשים – מנעו מהשמש להכביד על יונה, והנביא שמח בו שמחה גדולה.
אלא שהקיקיון לא האריך ימים ... למחרת בבקר, עם שחר, זימן הקב"ה תולעת אשר כירסמה את הקיקיון, וכאשר החלה השמש קופחת – מצא יונה את עצמו חשוף לחלוטין לחום הנורא...
לא רק מן החום סבל יונה הנביא, גם מזבובים ויתושים המצויים במקומות החמים. הם הציקו לו עד מאד, פצעו את גופו וטרדו את מנוחתו... החום אשר היכה בו במלוא עוזו, העיק עליו כל כך, עד ששאל את נפשו למות...
כאן מצא הבורא מקום לאלף מוסר את נביאו, ללמדו את זוית הראיה הרצויה והאמיתית:
"חס הנך על הצמח אשר הצל על ראשך, הצמח אשר נאכל על ידי התולעת ... ומעתה, אם כל כך חס הינך על צמח שלא אתה גידלתו, לא אתה זרעתו, לא אתה השקיתו, לא אתה זיבלתו, לא אתה עמלת בו, מאליו הוא צמח ביום אחד – ומאליו נלקח למחרתו, הכיצד תצפה שאני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה, על תושביה, על כל בריותיה הרבות מיני ספור?"
ואכן, יונה הנביא קיבל את תוכחתו של הבורא, אולם בקשה אחת היתה בפיו, בקשה אשר חותמת את המעשה: "הנהג את עולמך במידת הרחמים!" – ביקש הנביא מאלוקיו, ובקשתו התקבלה.
"מן הארץ ההיא יצא אשור"
זהו סיפורו של יונה הנביא. אולם עתה – שאלה אחת יש לנו לשאול:
על שום מה זכו אנשי נינוה שישלח אליהם נביא משמים להשיבם למוטב? הלא רבות הן האומות אשר נכחדו מעל פני האדמה. רבים הם העמים אשר לא נותר מהם שריד ופליט, ולא מצאנו שהבורא שלח נביא שיתרה בכל אומה ואומה, ויקרא אליה קריאה מיוחדת לתשובה?
את התשובה לשאלה זו – נמצא בחומש בראשית, בפרשת נח (בראשית י', י"א): "מן הארץ ההיא יצא העם האשורי, ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח". מייסדה של נינוה – הוא אשור, אשר גלה ממקומו ובחר להקים עיר משל עצמו...
ומדוע? מה עמד מאחרי יציאתו של אשור "מן הארץ ההיא?"
הפסוקים הקודמים בפרשת נח מתארים את ממלכתו של נמרוד, אשר שלט בכל העולם, והמריד את כל יושבי תבל נגד מלכותו של הקב"ה. היא זו שהביאה את אשור להחלטה לעזוב את ארצו ומולדתו.
אשור ראה את רוח הכפירה אשר מחדיר נמרוד בארץ, והוא הגיע למסקנה כי אף אם הוא עצמו ישמור את האמונה אשר בקרבו, בניו לא יצעדו בדרכו, אלא יסחפו אחר אוירת הכפירה השוררת בממלכת נמרוד. הוא לא היה מוכן שילדיו יגדלו ככופרים! לכן, קם ועזב את מולדתו, בנה לו ערים משלו, ערים בהן לא הניח לכפירה מדרס רגל! זו היתה הרוח אשר עמדה מאחרי הורתה ולידתה של העיר נינוה, רוח של אמונה ומלחמת חרמה נגד הכפירה. רוח זו ליוותה את תושביה מאז הווסדה ובמשך כל שנות קיומה!
לפיכך, ידע הקב"ה כי עשויה נינוה לשוב מן הרעה, שכן אזניים אשר לא שמעו דברי כפירה – פתוחות הן לרווחה לשמוע דברי כיבושים של מלך מלכי המלכים! לפיכך, שלח אליה את יונה לקרוא אליה לשוב אל ה'.
ספר יונה – ספר מוסר!
ממעשה יונה עלינו להפיק את הלקחים הנדרשים ליום הכיפורים. כאשר טרם פנה יום... כאשר שערי שמים עדיין פתוחים לקבל את תפילתנו... כאשר גזר דיננו טרם נחתם... הבה נמלא את חובתנו בשעה גורלית זו, ואזי נוכל לפעול גם אנו גדולות ונצורות בשעות האחרונות אשר נותרו, כדי להיטיב את חתימת גזר דיננו...
עלינו ללמוד ממעשה נינוה את כוחה של האמונה! עלינו לדעת כי גם אם נכשלנו בחטאים ופשעים, גם אם קופה של שרצים תלויה מאחרינו – תמיד נוכל לשוב, ובלבד שאוחזים אנו היטב בעמוד האמונה! כל עוד לא רפתה אמונתינו, כל עוד איתנה היא ויציבה – קרובים אנו לתיקון דרכנו, ודי יהיה בהתעוררות קלה כדי להצית בליבנו את הלהבה, אשר תביאנו אל מחוזות התשובה!
הרשם עכשיו!
