במקום שבעלי תשובה עומדים...

התאריך: 22 לאוגוסט 2005. השעה: 6:45 לפנות ערב. עייפים ומרוצים התיישבנו לסעוד את ליבנו במסעדה שבגטו היהודי ברומא שבאיטליה.  כשקמתי ליטול את ידי שאל אורי – "יש לך פה תפילין?". – "כן". הנהנתי. "יש מישהו בחוץ שמחפש תפילין עוד מעט שקיעה, הוא לא יספיק להניח, לך תקרא לו שייכנס ויניח אותם".

יצאתי החוצה. הסימטה היתה ריקה.

שני אנשים עמדו שם, לבושים מעילי עור שחורים, קסדות בידיהם ולידם גירגר בעצבנות "הרלי דייויסון" שחור. כל קשר בינם לבין  העם היהודי לא היה ניכר לעין. "זה לא יכול להיות הוא" - חשבתי.

למען האמת קצת פחדתי. אני הרי חי על אסוציאציות, מה לעשות, יהודי אני, ומעילי עור, צלבים, וותיקן שמתנוסס ממש מאחורי הגב זה קצת יותר מדי בשביל יהודי בני ברקי כמוני. לרגע לא העלתי בדעתי את שעומד להתרחש.

"סליחה", - פנה אלי בעברית. הייתי המום. "אולי יש לך תפילין?"!! פשוט עוד מעט כבר ה"שקיעה". לא הצלחתי להוציא הגה מפי והנהנתי בראשי בחיוב.

נכנסנו יחד לתוך המסעדה, הפשיל את שרוולו, נטל ממני את התפילין והניח אותם כבקי ורגיל. אפילו נעלב מעט כשניסיתי להציע לו עזרה בהנחתן. ישבנו שלושתנו, אשתי אני ואורי והבטנו בו בסקרנות. תודו חברים שזה מעט הזוי לא?. משומקום מגיע בחור מקועקע מכף רגלו ועד קודקודו נראה גוי לכל דבר אבל מחפש תפילין בעברית. ויודע להניח אותם במומחיות של ממש והתפילה.... אי אי אי.

אינני יודע חברים, כיצד נראית תפילת נעילתכם ביום הכיפורים, לעצמי מאחל אני שתהא נעילתי כתפילתו של אלמוני זה.

הוא עמד במרכז המסעדה מנותק מן הסובב אותו, משוטט בעולמות אחרים, מתפלל ודבוק באלוקיו ודמעות חמות זולגות על פניו. ה"שמונה עשרה" שלו ללקק את האצבעות, הלוואי עלינו, עשרים דקות התפלל, ספרתי.

על אף היותי חבר במועדון התשובה היהודי, אני מודה שהופתעתי. בכל אופן, אדם לא דתי, מבקש תפילין ולפתע מתגלה אל מול עיני האיטלקיות מומחה לדביקות רוחנית.

"תגיד" - שאלתי אותו כשסיים. "סלח לי שאני פולש לפרטיות שלך אבל אתה לא נראה דתי מלידה, מאיפה המומחיות הזו בהנחת התפילין? אגב, אתה מכאן?".

"אתה צודק" - השיב האופנוען, "אני לא דתי מלידה, ואני גם לא מכאן. אני מישראל, באתי לחופש, את הבחורה שממתינה לי בחוץ ליד האופנוע פגשתי כאן. באתי לרומא לשבועיים לנקות ת'ראש,  מחר אני חוזר הביתה".

"אה, שאלת על התפילין, נכון אתה צודק אני אכן לא דתי אבל על התפילין אני לא מוותר מאז בר המצווה שלי, כל יום  פק"ל".

"ואיפה התפילין שלך?" - אני שואל. "את התפילין השארתי בבית. פשוט לא נעים, אתה מבין?". - "למען האמת לא כל כך", עניתי. "למה לא נעים מה הבעיה?".

"מה אתה לא מבין? באתי לחופש. לא שכרתי חדר במלון, אני מסתובב עם ה"הרלי דייווידסון" מאז שנחתתי אז זה לא נעים".

"לפני שיצאתי לטיול התלבטתי מה לעשות עם התפילין. לא להניח, אין מצב. לקחת אותם איתי , לא נעים. אני נוסע בשבת והתפילין איתי? לא בא בחשבון. אז דיברתי עם אלוקים. אמרתי לו - תראה, ריבונו של עולם, לא נעים לי לקחת איתי את התפילין על האופנוע בשבת, אני יודע שזה לא ימצא חן בעיניך. בבקשה ממך אבא, אני משאיר את התפילין בבית ואתה תדאג לי לתפילין במשך שהותי ברומא, בסדר?".

"ואתה רוצה להגיד לי שבמשך השבועיים האחרונים כל יום הנחת תפילין?" - שאלתי מוקסם. "אתה רואה" - השיב לי, ונעלם.

מהי מצווה קלה?

התבוננות בציווי התשובה המופיע בתורה מגלה מיד כי בניגוד למצוות אחרות שם אין התורה אומדת את קושי קיומן, במצווה זו טורחת התורה ללמד על הקלות הרבה שבקיומה.  

"לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא:לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה:ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה:כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו:".

האמנם "לא בשמים היא"?. כל מי שמכיר את "עולם התשובה" יודע עד כמה קשה היא התשובה, עד שנראת היא לשבים כהר גבוה. כיצד זה דווקא במצוה מורכבת זו מדגישה התורה את הקלות שבקיומה?.

ברור לי כי לא ל"חזרה בתשובה" הקלאסית מתכוונת התורה באמירה כי קלה היא. "חזרה בתשובה" הינו תהליך ארוך, סיזיפי, רצוף מעידות וסערות נפש. התשובה הקלה שאינה בשמים היא תשובה מסוג אחר. זו היא תשובתינו.

כל מי שמתבונן מקרוב על ההתמודדויות היחודיות עימן מתמודדים בעלי התשובה שבדורנו, החל בהפסקת הביקורים המשפחתיים בשבתות וחגים ועד המאבק לקבלת ילדיו לבתי הספר החרדיים, מבין עד כמה קלה היא התשובה "החרדית". אנחנו שנולדנו עם כפית זהב רוחנית בפה, מחוייבים לתשובה עצמית הרבה יותר מאלו השבים מן הכפור החומרני.

חרדים חוזרים בתשובה?

הגאון רבי חיים קרייזוירט זצ"ל יושב היה לפוש על כסא, כשחבר טוב שלי חלף על פניו. היה זה באולם המבוא של מלון " Avenue Plaza Hotel" בשדרה ה-13 בברוקלין ניו יורק, במהלך הכינוס העולמי השנתי של אגודת ישראל.

"תגיד". - שאל הגאון  את ידיד נעורי ר' יצחק ו. הי"ו, "מי היה אורח הכבוד בועידה השנתית?. ידידי התכופף לעברו ביראת כבוד והשיב – "הרב אורי זוהר".

"אוהה..." - התפעל הרב וכממתיק סוד סימן בידו לידידי להתקרב אליו.

"בודאי אתה שואל את עצמך מהיכן אני מכיר את הרב אורי זוהר? התקרב נא אלי ואספר לך סיפור נאה, שתהיה לך מתנה גם ממני".

"באחד הימים נזדמן לי  לפגוש את הרב אורי זוהר.  לכשהתאפשר הדבר, פניתי אליו בשאלה: אמור נא ר' אורי כיצד זה חזרת בתשובה? מי השיבך לחיק היהדות?. הרב אורי השפיל את עיניו ובביישנות אופיינית שאל: - "בשביל מה הרב מבקש לדעת?" – "מה זאת אומרת בשביל מה?"-  השבתי לו, "בשביל שיחזיר גם אותי בתשובה".

כשסיפר לו שהיה זה הרב הגאון יצחק שלמה זילברמן, הכריז בפניו הרב קרייזוירט שהנה הוא ממהר מיד ונוסע אל הרב זילברמן כדי שימלא את מבוקשו.

וזאת למודעי, כי כאשר מספר הרב קרייזווירט זצ"ל  כי מבקש הוא לחזור בתשובה, הוא התכוון ללא צל צילו של ספק לכל מילה שאמר.

כשאמרה התורה "לא בשמים היא" היא לא התכוונה על ה"חזרה בתשובה" של "בוזגלו משדרות" או של "רוזנצווייג מצהלה", תשובתם של אלו קשה כשאול. היא התכוונה לתשובתו של כותב שורות אלו ואולי גם לתשובתם של קוראי המאמר. אתם תחליטו.

אם "רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים והלל את העניים ויוסף את הרשעים", בעלי התשובה מחייבים את החרדי...  אופס נסחפתי.