יום הכיפורים

יום העשירי בתשרי נקבע ליום סליחה ומחילה.

במשך ימות השנה ניתנה רשות לשטן לומר דברי קטגוריה על עם ישראל. רק ביום אחד בשנה אסור לשטן לקטרג – ביום הכיפורים. ביום קדוש זה יוצא השטן לחפש עוונות המצויים בעם ישראל, ואינו מוצא. הוא חוזר להתייצב לפני הקדוש ברוך הוא ואומר: "ריבונו של עולם! ישנו עם אחד על פני האדמה, הדומה למלאכי השרת שבשמיים. כשם שהמלאכים נקיים מחטא, כן בניך ביום הקדוש זכים וטהורים מכל עוון".

שומע ה' את דברי הסנגוריה על בניו, ומיד הוא מכפר על כל העם, מגדול ועד קטון, כמו שכתוב (ויקרא ט"ז, ל"ג): "ועל כל עם הקהל יכפר".

יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם למקום, כפי שנאמר (ויקרא ט"ז, ל'): "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם". יום קדוש זה מציל את קיומו של העולם. אלמלא יום זה, לא יכול היה העולם להתקיים מפאת ריבוי העבירות, שלא הייתה עליהם סליחה.

אך יש עבירות שאין יום הכיפורים מכפר עליהן: "האומר אחטא, ויום הכיפורים מכפר" – הרי הוא טועה; יום הכיפורים אינו מכפר על עוונותיו אם הוא חושב שהוא יכול לעשות כאוות נפשו וממילא יתכפר!

גם מי שאומר: "אחטא ואשוב" – אין יום זה מכפר עליו. אם הוא סבור שהעובדה שיחזור בתשובה מאפשרת לו לחטוא בלי הגבלה, הרי שטועה הוא. חזרה בתשובה היא חסד ה' והזדמנות בשבילנו, אך אין מטרתה לתת לגיטימציה לחטוא.

גם על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שיפייס את חברו.

בזמן שהיו ישראל יושבים על אדמתם, לפני שיצאו לגלות וחרב בית המקדש, הייתה משמעות נוספת ליום קדוש זה:

פעם בחמישים שנה חלה שנת ה"יובל". בשנת היובל שב הכול לקדמותו; כל השדות והנחלות שנקנו במשך השנים, חוזרות לבעליהן הראשונים, וגם העבדים העבריים משתחררים וחוזרים לבתיהם. נאמר: "והארץ לא תמכר לצמִתֻת, כי לי הארץ" (ויקרא כ"ה, כ"ג). גם יהודי אינו נמכר לעולם, שנאמר: "כי עבדי הם" (שם שם, מ"ב) – עם ישראל הם עבדי ה', ולא עבדים לאנשים.

בימים ההם כשיהודי היה קונה שדה, הוא ידע כי הקנייה היא אך ורק עד שנת החמישים, היא שנת היובל. התשלום על השדה היה מחושב לפי מספר השנים שנותרו עד היובל.

בראש השנה של שנת היובל החל שחרור העבדים והסתיים ביום הכיפורים. בראש השנה עדיין התגורר העבד בבית אדונו, אך כבר לא היה עבד. ישב בכבוד, אכל, שתה ושמח עם אדונו, וכתר נתון על ראשו לאות היותו משוחרר.

ביום הכיפורים, בהישמע קול השופר, השתחררו כל העבדים ושבו איש לביתו.

"והעברת שופר תרועה בחֹדש השבִעי בעשור לחֹדש, ביום הכִּפֻּרים תעבירו שופר בכל ארצכם, וקדשתם את שנת החמִשִּׁם שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יֹשביה, יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחֻזתו ואיש אל משפחתו תשֻׁבו" (ויקרא כ"ה, ט'-י').

בימינו נהוג לתקוע בשופר במוצאי יום כיפור לאחר התפילה, לזכר אותה תקיעת שופר של היובל.

מדי יום ביומו מתפלל אדם שלוש תפילות: ערבית, שחרית ומנחה. בשבתות, בראשי חודשים ובחגים נוספת תפילת מוסף. ביום כיפור הוסיפו חכמינו תפילה מיוחדת, תפילה חמישית שמגיעה אחרי תפילת מנחה; תפילת נעילה.

בזמן שהתנוסס בית המקדש לתפארה בהר ה', התבטאה בקשת עם ישראל לכפרה ביום הנשגב בקורבנות מיוחדים ובעבודת מקדש מיוחדת.

ביום הכיפורים נעשתה כל עבודת המקדש בידי הכוהן הגדול. בכל יום היה הכוהן הגדול משמש בבגדי זהב, וביום הכיפורים היה עובד חלק מן העבודות בבגדי לבן.

הטעם שנתייחדו לו בגדים שונים לעבודת יום הכיפורים, לפי שבבגדי הזהב יש זיכרון למעשה העגל שנעשה מזהב, ואין ראוי שקטגור ייעשה סנגור.

העבודות ביום זה נתחלקו לחמש מערכות, שבין כל אחת מהן היה הכוהן הגדול טובל במקווה ומחליף את בגדיו. ואלו הן: ראשונה בבגדי זהב לתמיד של שחר, שנייה בבגדי לבן לעבודת היום, שלישית בבגדי זהב לעבודת המוספים, רביעית בבגדי לבן להוצאת הכף והמחתה של הקטורת מקודש הקודשים, וחמישית בבגדי זהב לעבודות של בין הערביים שבכל יום.

בעוונותינו חרב הבית, היכל קודשנו נהרס, ובטלה עבודת בית המקדש. אנו נאלצים להיזכר במה שהיה, ולצפות שייבנה בית המקדש השלישי במהרה בימינו. אנו עושים זאת בזמן חזרת שליח הציבור על תפילת מוסף, שבה מתוארת עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים.