שני הרים זכו. הר סיני שעליו ניתנה התורה, והר המוריה שעליו נעקד יצחק אבינו.

ההתגלות במעמד הר סיני - חד פעמית היתה. אמנם היא חיה בלבנו לעד, אבל ההר לא התקדש לדורות. בתום ההתגלות הנפלאה שב להיות הר ככל ההרים ואין איש פוקדו.

לא כן הר המוריה, הר העקידה. הוא התקדש לנצח. עליו נבנה בית המקדש. רבבות אלפי ישראל עלו אליו לרגל בכל שנה. היה לתל תלפיות. חרב ונבנה שוב, חרב וייבנה במהרה - וההר בקדושתו עומד.

אין מסורת מקובלת מדור לדור על הר מסוים המזוהה עם הר סיני, למרות שבימי קדם ידוע היה מיקומו, ואליהו הנביא הלך אליו לקבל את נבואתו (מלכים א', י"ט). בגמרא מסופר על סוחר ישמעאלי שהראה לרבה בר בר חנה את הר סיני (בבא בתרא ע"ג).

השערות ודמיונות}

המסורת היהודית מעולם לא ניסתה לאתר את מקומו המדויק של הר סיני.

עם זאת, חוקרים רבים ראו "חוב קדוש" לקבוע את מקומו המדויק של אותו "אתר היסטורי". בעוד יהודים הנאמנים לתורה הוגים יומם ולילה בחמדה הגנוזה שניתנה בהר סיני, אותם חוקרים מחפשים את הר האבן בין סלעי השחם שבמדבר סיני.

חקירתו של מדבר סיני היתה תמיד מטרה קשה ומסוכנת, לא רק עקב הקשיים שבנסיעה וטלטולי הדרך, אלא בעיקר בגלל מצב הביטחון הפרוע ששרר באזור זה. האזור היה מיושב על ידי שבטים בדואים נודדים וקנאים אשר היו מתנכלים לעוברי האורח שבאו ממרחקים. הם היו מתנפלים למטרות שוד ורצח על אנשי מחקר שניסו להגיע אל הר סיני.

על צוקי הגרניט הגבוהים ובין סלעי השחם טיפסו החוקרים ימים רבים ונברו סביב כל ממצא שיכול להובילם למסקנה כלשהי. הם סבבו על פי מפות ורישומים של מסלול בני ישראל בהליכתם במדבר, ועל פי הנחות ומוסכמות שונות קבעו כי בהר זה 'בדיוק' קיבלו את התורה. מתוך רצון שדחף את החוקרים לחדש חידושים שלא נודעו עד זמנם, ומתוך הסתמכות מופרזת על 'ממצאים' ועל השערות, הגיעו החוקרים לקביעות מוזרות בקשר למיקומו של הר סיני.

כך הגיעו חוקרים אחדים, ובראשם הגיאוגרף הנודע ח. בר-דומא, למסקנה כי ניתן לראות את הר סיני בין הרי הגעש המצויים בהרי מדיין, בערב הסעודית, מזרחה לים סוף. אחרים קבעו כי הר סיני נמצא בחלקו הצפוני של חצי האי סיני, ליד מקום הידוע כקדש ברנע, שבו ישבו ישראל "ימים רבים" (דברים א', מ"ו). לפי שיטה זו מזוהה הר סיני עם "ג'בל הילאל", המרוחק כ40- ק"מ ממערב לקדש ברנע.

הר סרבל

להלן תיאורו של החוקר י. ה. ברטלט, שהגיע למדבר סיני באמצע המאה ה19-. הוא 'זיהה' את הר סיני עם "ג'בל סרבל" המצוי בחודו הדרומי של חצי האי סיני, גבוה 2052 מטר מעל פני הים. ברטלט מתאר את עלייתו ואת העפלתו ל"הר סיני" בספרו "ארבעים ימים במדבר בעקבות בני ישראל":

"הצוק הקוני המחודד של הסרבל נראה ממרחקים כבלתי ניתן לכיבוש על ידי מטפסים, אולם אחרי שידעתי כי היו שהצליחו לעלות, הנחתי שייתכן כי קיימת דרך בנויה ביד תושבי סיני לראש ההר. השגתי מורה דרך ועזבנו את המחנה בשעות המוקדמות של הבוקר. כפי הנראה, היתה קיימת כאן דרך עתיקה, משום שלאורכה מצאנו שרידי בניינים ואותיות סיניאיתיות החרוטות פה ושם על הסלע. השביל נפסק, ומכאן ואילך עלתה דרכנו על סלעים ואבנים מפוזרות, שלא קל לטפס עליהן בלי להחליק. מעניין שעדיין מצאנו כתובות סינאיתיות על הסלעים.

הרגשתי אפיסת כוחות כבר בהגיענו לרגלי הצוק הקוני המחודד, העולה בעלייה פתאומית וישרה. המעבר היחיד לעלייה נראה כתהום צר העובר בין שני צוקים תלולים, והוא מלא בסלעים שנפלו מלמעלה. בסופו של דבר, אחרי טיפוס בן שלוש שעות הגענו לראש ההר. רעדנו בכל איברינו מההתאמצות הגדולה. ישבנו מתחת לאבן גדולה המונחת על הצוק. היא זו אשר נראתה מרחוק כדמות אדם הניצב למעלה. רוח קרה איימה להרימנו ולהובילנו מעבר למדבר הגדול שלרגלינו, ולהוריד אותנו על גבעות ארץ ישראל הרחוקה..."

ג'בל מוסא

מבין כל השיטות בדבר מיקומו המדוייק של הר סיני, נתגבשה על ידי רוב החוקרים הדעה הרואה ב"ג'בל מוסא" (הר משה) את הר סיני.

"ג'בל מוסא" הוא השיא הצפוני בין שלושת השיאים הגבוהים ביותר בשלשלת הרי השחם, המתמשכת בחודו הדרומי של חצי האי סיני. שני השיאים האחרים הם: הר סרבל, הנזכר והר קתרין. גובהו של ג'בל מוסא מגיע ל2285- מטר מעל פני הים. מצוקיו נראה נוף עוצר נשימה של הוד קדומים הנסוך על כל אזור ההרים, הסלעים, הוואדיות ומשטחי החול והחצץ. באופק, לצד מזרח, נראים מימי מפרץ אילת, כשמאחוריהם מתנשאים הרי מדין. הכול נוצץ וזוהר בברק השמש הטובלת בדממה המדברית.

הראשונים שזיהו הר זה עם הר סיני היו הנוצרים שברחו מחרב השלטון הרומאי שרדפם, ומצאו מקלט בין צוקי הגרניט של רכס הר סיני. אולם, גם כאן ארבו להם שבטי בדואים מקומיים שרצו לשדוד אותם ולרוצחם. לכן, הם הקימו מנזרים מוקפים בחומות. אחד מהם הוא מנזר הממוקם למרגלות ההר ומוקף חומת הגנה גבוהה, המגיעה לגובה 15 מטר. הכניסה אליו היא דרך שער נמוך וצר, שבנקל ניתן לסותמו בשעת קרב. גם שער זה הוא חדש. לפני כן היו מעלים את הבאים בסל ובחבל דרך אשנב החומה. 3,000 מדרגות חצובות בסלעי השחם ומובילות לפסגת ההר.

ג'בל אל לוז

לפני כשלושים שנה ניסה חוקר ישראלי, רון וייט, לשער על סמך כתובים ותנאים טופוגרפיים את מסלול דרכם של בני ישראל במדבר. לפי דבריו הם הלכו בערוץ ואדי ואטיר, המוביל מן המדבר עד חוף נואייבה, הרחב דיו כדי להכילם. הים לפניהם והמצרים אחריהם. מצפון ניצבת מצודה מצרית קדמונית שחורבותיה קיימות עד היום (מוזכרות ב"ילקוט מעם לועז", פרשת בשלח), ומדרום הרים המגיעים עד הים (מוזכרים ב"קדמוניות היהודים" ב', ט"ו ליוספוס פלביוס). הממצא המאלף הוא, שהן בצד חצי האי סיני והן ממולו בחוף הסעודי ניצבים שני עמודי גרניט. על העמוד הסעודי נמצאו מילים חרוטות: "מצרים. מתו. שלמה. אדום. פרעה. משה. מים". לפי ההשערה, הציב שלמה המלך עמודים אלו במקום המעבר דרך הים, לציין את הנס ולהודות עליו כדין. רון וייט צלל באזור העמוד (שנמצא שקוע במים עד חציו והועבר מאוחר יותר אל מעבר לכביש), ומצא במעמקים חלקי מרכבות שעליהם שכבת אלמוגים. ציר מרכבה שאליו היו מחוברים שמונה חישוקי גלגל, הובא למנהל העתיקות בקרמר. הלה הודיע שמדובר בממצא מהשושלת הי"ח של מצרים העתיקה, תקופת שעבוד בני ישראל במצרים. בסדרת צלילות נתגלו חישורי מרכבות ועצמות אדם הן בצד המצרי והן בצד הסעודי, אלא שבצד המצרי נמצאו גלגלים מחושקי זהב, דהיינו, מרכבות אצולה. ההנחה היא שמרכבות הצבא נכנסו ראשונות ומרכבות האצולה לבסוף.

מעתה, נשא רון וייט את עיניו לאתר את הר סיני בהמשך הדרך, בערב הסעודית, ולטענתו מצא. ג'בל אל לוז, הר שלפניו מישור ענק שבו חנו בני ישראל, וקצהו העליון מושחר לחלוטין, סלעיו שחורים ושרופים: "והר סיני עשן כולו, מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן" (שמות י"ט, י"ח). למרגלותיו מצא מזבח גדול ותריסר עמודים בקוטר של כששה מטרים. התורה מציינת שמשה רבינו בנה מזבח תחת ההר והציב שתים עשרה מצבות כנגד שבטי ישראל (שמות כ"ד, ד'). עוד מצא מזבח ענק שחרוטות בו דמויות עגלים, ולמרגלותיו אבק זהב. הוא מצא גם מערה שבה התגלו למשה רבינו י"ג מידות הרחמים ובה קיבל אליהו את נבואתו. בקרבת מקום נמצא בית קברות ענק. ייתכן שנקברו שם המתים בחטא העגל.

הנפתרה התעלומה? אולי. למעשה, הר סיני נמצא בלבו של כל לומד תורה ושומר מורשתה.

אבני הר סיני

על תגלית מעניינת ביותר המצויה באבני הר סיני, כותב "הנרבוני", ממפרשי "מורה נבוכים" לרמב"ם, לפני כשבע מאות שנה:

"דע, כי הר סיני העידו עליו שהאבנים הנמצאות בו יצויר עליהם הסנה, ולכן נקרא ההר ההוא סיני על שם הסנה... ואחד מנכבדי ברצלונה הביא עמו מהאבנים ההם. והראה לי אחד מתלמידי בני משפחתו, וראיתי בו הסנה מצויר בתכלית הציור, צייר אלוקי בגוון מתחלף לגוון האבן. ושברתי האבן לחצאין ונמצא הסנה מצויר בשטח כל חלק, וכן חילקתי כל חלק לחצאין, ונמצא הסנה מצויר בשטח כל חלק, בפנימיותו. וכן פעמים רבות עד תום החלקים, כדמות הבוטנים, ועדיין הסנה בהם, ונפלאתי מזה..."

ניתן לחזות בפלא הצפון באבני גוש הר סיני: על כל חלק מאבני ההר טבוע ציור עורקים דקים ומפוצלים כצורת עץ סנה קטנטן. ככל שתישבר האבן ותתחלק לשברירים קטנטנים, נראית טביעת ציור הסנה בשלמותו.

כבר משנים קדומות היה נושא זה ידוע ליהודי העולם. נוסעים שבאו להר סיני, היו מלקטים מלוא חופניים מאבני המקום המופלאות ונושאים אותן עמם, להראותם לאחיהם שבגולה. בני חו"ל נפעמו מפעמי אמונה, במששם במו ידיהם חלק מהר האלוקים, בהעלותם על מחשבתם כי לרגלי אבנים אלו עמדנו לפני ה' ועל ידן הכרזנו בקול: "נעשה ונשמע". משתאים הם למראה המחזה המופלא הטבוע באבני ההר.

חשוב לציין, במקומות מסוימים בעולם: בהודו, בצפון אפריקה, בדרום אמריקה, באוסטרליה ועוד קיימת תופעה דומה, אך בעלת הבדל מהותי. בעוד שבכל אותם מקומות מופיעות הצורות על החלק החיצוני במעטפת האבן, וכאשר שוברים אותה אין ברבדים הפנימיים צורה כזו, הרי שבאבני סיני, בכל שבירה וחלוקה מקבלים צורת סנה שלמה! הדבר בולט גם בסוג האבן. בעוד שאר האבנים הן אבני גיר, אגט, ציפחה או אוסיד, אבני "ג'בל מוסה" הן גרניט קשה מאד.

במכון הגיאולוגי בירושלים בדקו את האבן, טחנו דגימות מן הסלעים כדי להווכח האם התופעה קיימת גם בחלקים זעירים ממנה, והתוצאות היו מדהימות. התברר, שגם בחלקים קטנטנים מאוד מאוד קיימות צורות אלו, צורות שלמות של סנה.

קיים כאן דימוי מעניין:

עם ישראל, העם הבזוי, השפל והנרדף, אשר בכל הדורות סבל גירושים, גלויות ופוגרומים... חתכו בו, פוררו אותו, אולם הוא נשאר בשלמותו. כאותן אבנים אשר ככל שתפורר אותן, תישאר חקוקה עליהן צורת הסנה בשלמותה.

הסנה בוער, אך איננו אוכל. הוא מסמל את עם הנצח!