בסוף מגילת רות מובא שדוד בן ישי הוא נכדו של עובד, הבן שנולד לרות ולבועז. סיום זה של המגילה מעלה על נס את העובדה שמנישואי בועז, גדול הדור ומנהיגו, עם רות המואבייה שהתגיירה, קמה מלכות בית דוד.

בחג השבועות, בשנת אלפיים תשע מאות עשרים וארבע לבריאת העולם, עלתה נשמתו של דוד מלך ישראל למרום. שבעים שנות חיים רצופות ומלאות. בצדק וביושר זכה דוד במקומו המרכזי בתולדות העם היהודי.

דוד המלך עבר צרות רבות בשנות חייו. במהלכן חיבר את ספר התהילים, הוא ספר של מזמורים והילולים לה' לצד תפילות ובקשות. נוהגים לומר את ספר התהילים בליל חג השבועות, כי דוד המלך, מחבר הספר, נולד ונפטר בחג זה.

מזמורי התהילים עשויים בכפל פנים: מצד אחד, הם משמשים לתפילה, ובמובן זה הם נושאים את דברי האדם אל הקדוש ברוך הוא. מצד שני, הם נכתבו ברוח הקודש, ומבטאים את דבריו של הקדוש ברוך הוא אל האדם. דוד המלך, אסף, הימן, ידותון ושלושת בני קרח, שמפיהם נכתבו פרקי התהילים, נמנים עם מ"ח (48) הנביאים שהתנבאו לישראל.

ספר תהילים נאמר בנבואה מאת ה' לדוד. מזמורים אלו משמשים אפוא פֶּה לכל תחושה העולה בליבו של האדם בכל הדורות: תחושה של הודיה ושל שמחה, לצד תחושה של כאב, של הידרדרות ושל כישלון. במדרש תהילים נאמר: "ר' יודן אומר בשם ר' יהודה: כל שאמר דוד בספרו, כנגדו וכנגד כל ישראל וכנגד כל העיתים אמרו".

גם כיום מרבים באמירת תהילים ביחידות או בקבוצות, בזמנים מזדמנים או בקביעות, ברצף או במקוטע. כוחם של פרקי התהילים רב לבטא הודיה או תקווה לישועה.

דוד המלך ידוע כ"מלך ישראל", וכ"נעים זמירות ישראל". אך מאחורי תארים אלו עומד ילד קטן שנולד לתוך הייסורים.

בעיני רבים שנות ילדותו של דוד חידה הן, חידה הלוטה בערפל. ואולם מתוך מדרשי חז"ל עולה סיפור מזעזע על ילדות עשוקה ועל סבל קשה, שעימם התמודד נער מנודה.

שונאי חינם היו לו – "רבו משערות ראשי שֹׂנאי" (תהילים סט, ה); מנודה בין אחיו – "מוזר הייתי לאחי, ונכרי לבני אמי" (שם ט). על מיטתו בלילות ביכה את מר גורלו – "ואבכה בצום נפשי, ותהי לחרפות לי" (שם יא).

היכן התעלה דוד? מהיכן צמח משיח בן ישי?

לא מבית חם ואוהב, אלא "ממכלאֹת הצאן", תחת שמש קופחת, מנהימות הכבשים המתישות, ומנהמות אריות ודובים שניסו לטרוף מן העדר.

פרושה לפנינו דרך התעלות של שנים על גבי שנים, שבהן עמל ויגע דוד בכוחות על אנושיים – עד שהגיע אל הרגע הגדול...

הרגע שבו נקרא אל נביא ה'.

שמואל נשלח משמיים אל ישי בית הלחמי בדבר ה': "כי ראיתי בבניו לי מלך" (שמואל א טז, א). שמואל קורא לישי ולבניו לבוא עימו לזבח. ישי מעביר את בניו לפני שמואל, שבעה בנים, אולם שמן המשחה לא נשפך מן הקרן. לא להם המלוכה. שמואל פונה אליו (שמואל א, טז, יא): "התמו הנערים?"

"תמו", משיב ישי. "תמו?" לא מוותר שמואל, המבין כי מדבר ה' לא ייפול מאומה.

"רגע", מתנצל ישי, "עוד [נ]שאר הקטן, והנה רֹעה בצאן" – סליחה, כמעט שכחנו, יש עוד אחד קטן... בן עשרים ושמונה! לנוכח הנער האדמוני, נרתע שמואל. ואולם אז קורא לו הקב"ה (שמואל א טז, יב): "קום משחהו, כי זה הוא". קם שמואל, ניגש לדוד ונושקו על ראשו. מיד קמים כולם בפניו, ובראשם אביו ישי.

משאך סיים שמואל למשוח את הנער, והנה נתמלא האולם קול תרועה ושמחה: 'יחי המלך! יחי המלך!' סעודת ההמלכה נפתחה ברוב פאר וחגיגיות. דוד יושב בין שמואל לישי, שני גדולי עולם. ואז, לאחר הסעודה – (שמואל א טז, יג) "ויקם שמואל וילך הרמתה", ודוד שב אל צאנו, אל מקלו ואל תרמילו!

נתבונן במראה הגדול הזה: האם דמעה, האב רגש, האחים סערו, כל העיר כמרקחה – רק אחד נשאר שליו ורגוע: דוד עצמו. לא התגאה ולא התפעל. הוא שב אל צאנו והחל מחלל בחלילו מזמור חדש: "שיר המעלות לדוד: ה', לא גבה לבי ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדֹלות ובנפלאות ממני" (תהילים קלא, א).

הבה נאזין לדבריו של דוד: "לא גבה לבי" – בשעה שמשחני שמואל למלך!

ראינו את גדלותו של דוד בשעה שקיבל את המלוכה. הבה נתבונן בהנהגתו בשעת אובדן המלוכה. כמה קשה לאדם להיפרד מגדולה שהחזיק בה!

כשברח דוד מפני אבשלום בנו ויצא מירושלים, נאמר (שמואל ב טו, ל): "ודוד עֹלֶה במעלה הזיתים עֹלֶה ובוכה, וראש לו חפוי, והוא הֹלֵךְ יחף". בשעה זו נדמה היה לדוד כי המלכות עוברת לאבשלום. ומה הוא אומר?

"אם אמצא חן בעיני ה' – והשיבני והראני אֹתו ואת נוהו. ואם כה יאמר: לא חפצתי בך – הנני, יעשה לי כאשר טוב בעיניו"! (שמואל ב טו, כה-כו). דוד מוכן להחזיר את המלכות ברצון. בכיו אינו נסוב על אובדן המלוכה, אלא על המסקנה: "לא חפצתי בך". דוד מוכן לקבל עליו את רצון ה' – יהיה אשר יהיה!

על דוד זה אמר שמואל: "בקש ה' לו איש כלבבו", ביקש ומצא! "מצאתי דוד עבדי – בשמן קדשי משחתיו" (תהילים פט, כא).