הקדמה

בחג השבועות קוראים את מגילת רות. המגילה מקיפה את סיפורה של רות המואבייה; החל מחייה בארץ מואב ועד לנישואיה לבועז בבית לחם יהודה ולידת בנם עובד, שממנו קמה מלכות בית דוד.

אחד הטעמים לקריאת מגילת רות בחג השבועות הוא ההקבלה בין גישתה של רות ליהדות לבין גישתם של בני ישראל לקבלת התורה במעמד הר סיני.

רות ניגשה ליהדות בגישה של דבקות, כפי שנאמר במגילה: "ורות דבקה בה" (רות א, טו). זו הייתה אהבה עזה ללא מצרים, אהבה שסייעה לה לדלג על המכשולים ואבני הנגף הרבים שעמדו בדרכה.

עם ישראל ניגש בגישה דומה לקבלת התורה. הכרזת "נעשה ונשמע" מראש משמעותה דבקות בכל מחיר; נכונות לקיים את התורה גם אם יתהוו מכשולים לאורכה של הדרך, ואף אם יהיה צורך למסור את הנפש למען הגשמת המטרה הרוחנית.

כאשר נקרא בתורה בחג על מעמד הר סיני וקבלת התורה, תעמוד לנגד עינינו דמותה של רות, שהגיעה ממרחקים ולמרות הכול הצליחה להעפיל למרומי הפסגות הרוחניות תודות לאהבת החסד הגדולה שיקדה בלבה.

את מגילת רות כתב שמואל הנביא, ומטרתה לייחס את דוד המלך, שהיה נינה של רות המואבייה. גם שמה של רות מרמז על דוד המלך, שריווה, כלומר הרבה לשיר ולשבח את הבורא. דוד המלך נולד ונפטר בשבועות, ולפיכך קוראים את המגילה ביום זה.

לכאורה, בשביל להודיע את ייחוסו של דוד די היה להתחיל את סיפור המגילה מנישואי רות ובועז, ומדוע מספרת המגילה את כל הרקע לכך? אומנם כל סיפור המגילה בא להודיענו את גדלותה של רות, על החסד שגמלה עם נעמי חמותה. זוהי מהות המגילה. חסד זה עמד לה לרות לזכות בזרע של מלכות.

בימי שפוט השופטים

ראשיתה של מגילת רות עוסקת בתיאור אירוע המתרחש בארץ ישראל בתקופת השופט אבצן, הוא בועז, בטרם מלך מלך על עם ישראל.

על עם ישראל נגזרה גזרת רעב בגלל ההידרדרות הרוחנית באותה תקופה. השופטים לא הוכיחו את העם על חטאיו כנדרש מהם, ובאין מוסר ומשפט הידרדר מאוד מצבו הרוחני והמוסרי של העם. כעונש ירד רעב כבד על הארץ.

מדוע דווקא רעב בא לארץ ולא פורענות אחרת? כי התורה נקראת "לחם", שם המציין את חשיבותה, כפי שנאמר: "לכו לחמו בלחמי" (משלי ט, ה). מכיוון שבני ישראל עזבו את התורה הקרויה "לחם", בא עליהם רעב, והתקיים בהם המאמר: "אם אין תורה, אין קמח" (אבות ג, יז).

אלימלך, נעמי, מחלון וכליון

מכל עם ישראל לא נמצא אדם אחד שעזב את הארץ הקדושה בעת צרתה זולת אלימלך, שהחליט לעקור מארץ ישראל אל שדה מואב עם אשתו ועם שני בניו.

אלימלך נחשב אחד מגדולי הדור. יש המייחסים אותו לנחשון בן עמינדב, אשר נכנס ראשון לים סוף בצאת בני ישראל ממצרים. לנחשון בן עמינדב היו מספר בנים: אלימלך, אביו של בועז, פלוני אלמוני ואביה של נעמי.

אלימלך ומשפחתו נקראו "אפרתים", לשון המורה על חשיבות וגדולה. הם היו נגידים, שרים, אנשים חשובים. כמו כן, "אפרתים" מורה על מוצאם, שהיו מבית לחם הקרויה 'אפרת'.

אלימלך נקרא "איש נעמי", מאחר שהיה מפורסם כבעלה של נעמי הצדקת, שהייתה נעימה במעשיה. על כך נאמר "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" (משלי לא, כג). זהו שבחה של אשת חיל, שבזכות מעשיה בעלה נודע בשערים.

אלימלך נתבע על שהחליט לחשב את חשבון הצלתו האישית והתעלם מחובתו המוסרית לגורלם של בני עמו. בריחתו של מנהיג גורמת מורך בלב העם. כמנהיג הדור היה על אלימלך להישאר עם בני עמו ולחזקם. אף שלא היה בידו להושיעם, יכול היה לעודדם ולתמוך בהם. כמו כן, אלימלך נתבע על שעינו הייתה צרה בעניים הרבים שהידפקו על דלתו מפאת עשירותו וביקשו שיזון אותם בעת הרעב.

עד לבריחתו התגורר אלימלך בבית לחם שביהודה. את בית לחם נטש עם בני משפחתו לטובת 'שדה מואב', כשהוא נוטל עימו את רכושו הרב שמנה עדרי בקר וצאן, כרכרות מלאות כל טוב, ואף עבדים ושפחות לרוב.

אומנם אלימלך לא העלה על דעתו לעזוב את ארץ ישראל לצמיתות, אלא תכנן לשהות במואב עד שתחלוף תקופת הרעב ובשורות טובות יגיעו מארץ ישראל. אולם לאחר תקופה קצרה חזר בו אלימלך מכוונתו ושינה את תכלית יציאתו מהארץ, מ'גירות' במואב, לישיבת קבע והשתקעות בארץ החדשה שהאירה לו את פניה. עד מהרה תפסו הוא ובניו עמדות נכבדות בארץ מואב.

"ושם שני בניו מחלון וכליון" (רות א, ב)  – הפסוק מציין את בני אלימלך לשבח על שלא שינו את שמם ולא נהגו כדרך אנשים רבים המתביישים בשמם היהודי בהיותם בגלות. כל רואיהם הכירום שהם אפרתים מבית לחם יהודה. מנגד, בדברי הימים (א ד, כב) אנו מוצאים כי מחלון וכליון נקראו בשמות אחרים: יואש ושרף.

מחלון וכליון הם שמותיהם המקוריים, ואילו השמות יואש ושרף הוענקו להם על שם מעשיהם. השם יואש הוענק למחלון, משום שיצא מארץ ישראל אל הגולה בעת הרעב. הוא התייאש מלצפות לגאולת ה', שייתן לחם לעמו בארץ קודשו. השם שרף הוענק לכליון כרמז לעונש הראוי לו, עונש שרפה, משום שעזב את ארץ הקודש ויצא לחפש לחם בנכר.

מחלון וכליון נשאו נשים מואביות, את רות וערפה. בתחילה נשא כליון, על אף היותו הצעיר שבבנים, את ערפה. לאחר מכן נשא מחלון הבכור את רות. שתיהן היו נשים מיוחסות ביותר, בנותיו של עגלון מלך מואב.

עגלון זכה בזכות זו בעקבות מעשה שהיה שנים רבות קודם לכן. כאשר בא אליו אהוד בן גרא ובידו מסר מהאלוקים, קם עגלון ממקומו לכבוד הבורא. כבוד זה שהעניק עגלון לאלוקים נזקף לזכותו; הוא זכה שתצא שושלת מלכות בית דוד מחלציו.

אלימלך נענש על שנטש את ארץ ישראל כשהוא מפקיר את בני עמו הרעבים ללחם. הוא נפטר לבית עולמו והותיר את נעמי אשתו אלמנה וגלמודה בנכר. הוא זה שנענש תחילה מכיוון שכאבי המשפחה הוא היה הראשון שיצא מארץ ישראל.

מחלון וכליון ידעו שאביהם נפטר משום שיצא מארץ הקודש והפקיר את אחיו לגורלם. למרות זאת הם לא העלו על דעתם לשוב אל ארץ מולדתם. בעקבות כך נענשו אף הם ומצאו את מותם בטרם נולדו להם בנים אשר יישאו את שמותיהם.

מכל משפחת אלימלך ומרכושה הרב נותרה אישה אחת אלמנה ובודדה, נעמי. היא נותרה כאובה וחסרת כול. לו הייתה בארץ הקודש, לפחות הייתה נהנית משם טוב, בהיותה אלמנתו של אחד מגדולי הדור. עתה איבדה אף זכות זו.

נחמה אחת נותרה לנעמי בעולמה – שתי כלותיה שעמדו לצידה ותמכו בה ככל יכולתן.

נעמי וכלותיה

נעמי שמעה מפי מלאך שהרעב בארץ פסק; "כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם" (רות א, ו), בזכות צדקותו של השופט בועז שהתפלל אל ה'. בלי להתמהמה יצאה מביתה בהיחבא, כדי שלא יספיקו שכנותיה ומכרותיה לעכבה. גם עם כלותיה לא התייעצה. היא חששה שהן תצלחנה לשכנעה להישאר בארץ מואב.

עד מהרה התברר לה שכלותיה לא העלו כלל על דעתן להפקירה, אלא הצטרפו אליה וליוו אותה בדרכה. כך יצאו שלושתן לדרך לכיוון ארץ ישראל. לשלושתן הייתה מטרה זהה: להגיע אל ארץ הקודש ולהידבק בעם ישראל. הן חפצו לקיים את רצון הבורא ולהתקרב אליו ככל יכולתן.

ההליכה בלא ליווי הייתה כרוכה בסכנה; אולם נעמי חשה כיסופים וערגה אל הארץ הקדושה, ומיאנה להתעכב אפילו ימים ספורים כדי להצטרף לשיירה היוצאת לכיוון ארץ ישראל.

הליכתה של נעמי לארץ הקודש העידה על גדלותה. האדם מטבעו מתבייש לחזור לעיר מולדתו לאחר שירד מנכסיו ונפל ממעמדו. לעומת זאת נעמי קיבלה את ייסוריה באהבה ושבה לעיר מולדתה, כדי שייסורים אלו יכפרו על יציאתה מארץ ישראל לחוץ לארץ.

נעמי, שהגיעה למואב עם בעלה ועם ושני בניה בכרכרה רתומה לסוסים אבירים, חזרה עתה לארצה כאלמנה בודדה, ועימה שתי כלותיה הגויות. יחד הן פסעו והתקדמו לעבר מולדתה של נעמי. נעמי הסבירה להן שאם ברצונן לשוב עימה לארצה, עליהן להתגייר, והסבירה להן את הלכות גירות. אולם כלותיה לא נרתעו מכך ופנו בעקבותיה אל הדרך המובילה לארץ ישראל.

נעמי הפצירה בהן לשוב לארצן ולהימנע מלקשור את גורלן בגורלה, גורל של אישה רווית סבל.

"כלותיי היקרות, מפצירה אני בכן, שובנה אל בית אימכן ואל ארץ מולדתכן. אם תצטרפנה אלי, הדבר לא יביא כל תועלת.

אם חשות אתן אי נעימות על שאתן מפקירות אותי לגורלי, מבטיחה אני לכן שליבי מלא הכרת טובה כלפיכן על כל אשר גמלתן עימי ועם בני. אומנם לצערי איני יכולה להשיב לכן כגמולכן הטוב, אך יכולות אתן לשוב לארצכן בלב רגוע, ולבנות חיים חדשים".

נעמי בירכה את כלותיה שיגמול עימן האלוקים חסד כפי שהן גמלו עם בעליהן ועימה:

מברכת אני אתכן שתזכינה לבנות את ביתכן מחדש, תמצאנה מנוחה ושלווה ותלדנה בנים ובנות בשמחה ובטוב לבב.

היא הוסיפה ובירכה אותן: "יעש ה' עמכם חסד, כאשר עשיתם עם המתים ועמדי" (רות א, ח). נעמי הדגישה "ועמדי" מפני שיש כלה המכבדת את חמותה מחמת אהבת בעלה, אך לאחר מות בעלה פוסקת אהבתה לחמותה. לעומת זאת, שתי כלותיה הוסיפו לאהוב אותה גם אחרי מות בעליהן.

נעמי רצתה להניח לכלותיה לבנות את חייהן מחדש בארצן, שבה מובטח להן מעמד רם בזכות ייחוסן, ובמקביל לנסות לשקם את מעמדה בארץ הקודש. היא הבהירה להן היטב שאם הן מבקשות להצטרף אליה רק כדי להיטיב לה, הרי שאין לה כל צורך בטובה זו.

נעמי הסבירה לכלותיה שאם תתעקשנה להצטרף אליה ולהתגייר, היא לא תמנע זאת מהן. "עומדות בפניכן שתי דרכים. עליכן לשקול היטב ולהחליט באיזו מהן תבחרו". כשסיימה את דבריה, נשקה לכלותיה והן פרצו בבכי תמרורים.

ערפה ורות השיבו לנעמי שאין בדעתן לעזבה. "איננו חוזרות לעמנו, ואף איננו מבקשות להינשא בשנית בארצנו. אנו ממשיכות איתך להיות עימך לעם אחד, ויהי מה. אם ניאלץ להיפרד ממך ולשוב אל מולדתנו, אין כל ערך לברכות שבירכת אותנו".

אולם נעמי התעקשה: "בוודאי שמעתן על מצוות 'ייבום' המחייבת את אחי המת להינשא לאלמנתו. לי אין בנים שתוכלנה להתחתן עימם בארץ ישראל. כלום בדעתכן להמתין עד שאתחתן וייוולדו לי ילדים? הרי איני צעירה, וגם אם אצליח להינשא, עלול לחלוף זמן רב עד שאלד. ואף אם אנשא מייד וייוולדו לי בנים זכרים, הרי אין בכוונתכן להמתין עד שיגדלו ילדים אלו ויהיו ראויים לייבם אתכן. ואפילו תסכמנה להמתין עד שיגדלו ילדיי, מי ערב לכך שיסכימו להינשא לכן.

אל נא תקשינה עלי, כי איני יכולה לראותכן באלמנותכן. די לי בצער שנגרם לי בשלכן, בשכול שפקד אותי בעקבות החטא שחטאו בניי כשנישאו לכן.

אל תאמרנה שכשם שאני לא נישאתי בשנית, כך תנהגנה אף אתן. הרי בי יצאה יד ה' והותירני גלמודה, ושוב אין בי הכוחות לבנות את חיי מחדש. אולם אתן צעירות, ואף אם טעמתן את טעם האלמנות, אין בכך כדי להצדיק שלא תינשאנה לבעל שייטיב לכן.

אל נא תחשובנה שאני אומרת לכן לשוב לארצכן מפני שאיני מסוגלת לשהות בחברתכן, משום שאתן מזכירות לי את גורלי המר. להפך, מר לי שמפאת מיתת בניי חדלתן להיות כלותיי".

כששמעו רות וערפה את דברי חמותן, שוב פרצו בבכי תמרורים וצעדו לצידה בוכיות עד שתש כוחן. אולם בכיין של השתיים לא היה זהה. רות בכתה בכי אמיתי וטהור שבקע ממעמקי ליבה, בכי של רצון להידבק בחמותה, בעמה ובאלוקיה. ואילו ערפה בכתה מן השפה ולחוץ. היא נשקה לחמותה נשיקת פרדה ושבה אל עמה, אל מולדתה ואל עבודת האלילים. את כל הקדושה והטהרה שספגה בבית חמותה השליכה מאחרי גווה. באותה שעה התברר שדעתן של כלותיה שונה זו מזו. ערפה הלכה לשם נימוס, ולא היה בדעתה ללכת עם נעמי עד ארץ יהודה, ואילו רות דבקה בה.

אף על פי שעזבה ערפה את נעמי, לא קופח שכרה משמיים על הרצון שגילתה עת הצטרפה אל חמותה בתחילת הדרך. ארבע דמעות הזילה ערפה מעיניה בזמן הפרידה, וכנגדן זכתה שמחלציה יצאו ארבעה גיבורים: סף, מדון, גלית וישבי.

אומנם רות, שסירבה לחזור אל ארצה ואל מולדתה, אפילו במחיר של חיי עגינות ממושכים, שכרה היה גדול לאין ערוך; היא זכתה שמלכות בית דוד יצאה מחלציה, זכתה למעמד ולגדולה, לכבוד ולעושר. היא גם זכתה שזרע עובדי ה' שיצא ממנה גבר על גיבורי החיל שיצאו ממעיה של ערפה. אותם גיבורים מלומדי מלחמה מבני בניה של ערפה נפלו שדודים לפני דוד המלך, נעים זמירות ישראל.

ערפה ניאותה לשוב אל עמה, ונעמי ניסתה לשדל גם את רות שתעשה כמעשיה. למרות רצונה העז של רות להידבק בה ובעמה, היה על נעמי לנהוג בכלתה כפי שנוהגים בגר הבא להתגייר, והיא ניסתה לדחותה שלוש פעמים.

"הנה ראית שערפה החליטה לשוב אל עמה ואל אלוהיה. ייתכן שאינך מעוניינת באמת ובתמים להצטרף אלי, אלא שאת מתביישת להודות בכך. על כן, אם בדעתך לשוב, מוטב שתשובי עתה עם ערפה ולא תעשי את כל הדרך לבדך".

"חלילה וחס", השיבה רות, "עדיפה לי הגלות במחיצתך, מהשלווה בבית מלכותו של אבי. כבר החלטתי להתגייר, יהיה אשר יהיה. אם תדחי אותי, אצעד אחרייך עד ארץ יהודה ושם אתגייר. בעזרת ה' אצליח להתקרב אל אלוקי האמת ולהתחבר אל העם היהודי, ואילו את עלולה לשאת בעונש על שדחית אותי.

אל נא תפצירי בי לעוזבך, כי לא יעלה הדבר בידייך. אל תאמרי שרצוני להתקרב אלייך כדי להינשא בשנית לילדים שייוולדו לך. אל תצפי שאעזבך, שכן הפרדה ממך הינה כגזר דין מוות רוחני בעבורי. אם אפרד ממך, עלולה אני לשוב אל גילולי בית אבי. אף שבת מלכים הנני, מוכנה אני להיות שפחתך ובלבד שלא להיפרד ממך".

נעמי קיבלה את דבריה של רות, אולם הציגה בפניה את הקשיים ואת ההגבלות שיחולו עליה אם תישאר נחושה בדעתה. וכך אמרה לכלתה:

עלייך לדעת שהתורה מחייבת לא רק קיום מצוות, אלא 'מגבילה' כביכול את האדם. לאחר שתתגיירי לא תוכלי לצעוד ביום השבת מעבר לתחום שבת; תהיי מחויבת להקריב קורבנותייך במשכן ובבית המקדש ותצטרכי לבדוק בטרם תיכנסי לחדר אם בפתחו קבועה מזוזה. דעי לך שפרטים אלו הינם כטיפה מן הים! לא אוכל ללמדך את כל התורה על רגל אחת, אולם עלייך לדעת כי כל יהודי מחויב בשש מאות ושלוש עשרה מצוות עשה ולא תעשה. המקבלת את עלייך לשמור על מצוות התורה כולן?

רות השיבה בחיוב והצהירה (רות א, טז): "באשר תלכי אלך" – אצעד כפי המותר בשבת; "עַמֵּךְ – עַמי" – מה ששומר עַמך אשמור אף אני.

"כיהודייה, ייאסר עלייך לעבוד עבודה זרה, ואף ייאסר עליך להינשא לקרובים מסוימים שהנישואין עימם מותרים לך כעת". אולם רות לא נרתעה, "ואלֹקיך אלֹקי" (שם); אני מוכנה לכול! הבהירה לנעמי נחרצות.

נעמי לא הרפתה והמשיכה באזהרותיה: "עלייך לדעת שקיימים עונשי מוות בארבע מיתות בית דין: סקילה, שרפה, הרג וחנק. אם חלילה תעברי על עבירה שעונשה מיתה בידי אדם, אזי לא תזכי אפילו לקבורה מכובדת, אלא תקברי באחד מבתי הקברות המיוחדים לנידונים למוות", ניסתה להפחיד את כלתה. אולם רות לא התרגשה...

"מוכנה אני להיהרג ולהיקבר בכל מקום, ובלבד שלא לשוב מאחרייך! אני מצטרפת אלייך בלב שלם, כפי שיכול להעיד האלוקים שבשמיים. אין בדעתי לחזור בי לעולם, לא לפני מותך ולא אחריו, שכן יהודייה אשאר עד יומי האחרון! נשבעת אני שלא אפרד ממך, עד אשר יפריד המוות בינינו, וגם אז, אקבר במקום שתיקברי את!

בקשתי להצטרף אלייך היא אמיתית וכנה, כשם שכוונותייך טהורות בשובך אל ארץ הקודש. מהיום ועד יומי האחרון אקדיש את עיתותיי לסגל לעצמי מצוות ומעשים טובים, בטרם תיאסף נשמתי ואפטר לבית עולמי".

כששמעה נעמי את דבריה של רות, קיבלה אותה באהבה ואימצה אותה אל ליבה. מאותה שעה שהחליטה רות להתגייר ולהצטרף אל עם ישראל זכתה למעלות גדולות. הכתוב השווה את דרגתה לדרגתה של נעמי חמותה: "ותלכנה שתיהם" (רות א, יט), להוכיח עד כמה חביבים הגרים לפני הבורא.

רות ונעמי המשיכו לצעוד לכיוון ארץ ישראל. רגליה של נעמי, השבה אל מולדתה, נשאו אותה מאליהן. לעומתה רות, שצעדה לקראת הבלתי נודע, הייתה זקוקה למאמצים כבירים בכל פסיעה ופסיעה. למרות רצונה להתגייר ולהצטרף אל חמותה התבססו מעשיה על עמל ויגע ולא על התלהבות רגעית, עובדה שהסירה כל חשש מלב חמותה.

הזאת נעמי?

נעמי ורות לא עצרו בדרכן למנוחה ולהחלפת כוח, כדי לזכות להגיע לארץ הקודש במהירות האפשרית ולחונן את עפרה. את דרכן עשו לבדן, כשהן לבושות בבגדי גברים, כיוון שסכנה ארבה לשתי נשים בודדות בדרכים השוממות.

נעמי שבה אל בית לחם עירה, כשהיא מודעת לכך שמחכות לה השפלות וביזיונות. "אכן, ראויה אני לבוש ולהיכלם" אמרה, ונכנסה עם כלתה בשערי העיר.

נעמי ורות הגיעו לבית לחם במוצאי יום טוב ראשון של פסח, בלילה שבו נחגג קציר העומר ברוב עם. את פניהן קידמה המולה גדולה. כל בני העיירות שבסביבה התכנסו אל העיר כדי לשמוח בשמחת קציר העומר.

כשהבחינו תושבי בית לחם בשתי הדמויות העניות והדלות שנכנסו אל העיר, התפלאו מאוד. "מי הן אלו הבאות לבדן מהדרך? ומדוע הן צועדות יחפות ולבושות בבלואי סחבות?" לתדהמתם גילו שאחת הנשים היא נעמי, אשת אלימלך גדול הדור, שעזב את הארץ לפני שנים רבות, בתקופת הרעב שהתחולל בארץ ישראל.

"הזאת נעמי?" התפלאו, "הייתכן שנעמי, שעזבה את הארץ כששפחותיה לבושות בגדים מפוארים ורכובות על גמלים, שבה אל הארץ כענייה גלמודה, יחפה ולבושה סחבות?"

נעמי ראתה את חרדתם ואת צערם בגלל תהפוכות מצבה, מרום המעלה לשפל המצב. בעצב היא אמרה להם: אנא, אל תקראנה לי עוד 'נעמי', שכן איני ראויה לשם זה, המורה על נעימות ומתיקות. קראנה לי 'מרה' בגלל ריבוי המרירות שהביאו עלי הצרות והמכות. אין בי עתה אלא מרירות, צער ושברון לב.

נעמי ורות התחילו להתבסס בארץ, ורות מיהרה להתגייר ולהצטרף לעם ישראל.

איש גבור חיל ושמו בעז

באותם ימים היה בועז גדול הדור ושופט בארץ, תלמיד חכם בעל מידות טובות, עשיר מופלג, נדיב ושונא בצע.

בועז היה אחיינו של אלימלך, בעלה של נעמי. אלימלך ואביו של בועז היו אחים. מלבד קרבת המשפחה שהייתה בין בועז לאלימלך, שררה ביניהם ידידות אישית רבת שנים שהעמיקה את הקשר.

אף שנעמי הייתה חסרת כול וידעה שיש לה קרוב משפחה עשיר ובעל נכסים, לא הסכימה לפשוט את ידה ולהזדקק למתנת בשר ודם. היא תלתה את ביטחונה באביה שבשמיים.

ביומן הראשון בארץ ישראל השכימה נעמי כדי לצאת ללקוט שעורים בשדה. "להיכן את הולכת?" שאלה אותה רות. נעמי השיבה לה: תקופה זו היא תקופת הקציר, והתורה, הדואגת לעניים, חייבה את בעלי השדות להותיר בעבורם שיבולים בשדה. הולכת אני ללקוט שיבולים אלה.

על פי דיני התורה אסור לקוצר להרים שיבולת אחת או שתיים שנפלו בזמן הקציר. עליו להותירן במקומן למען העניים, כדי שילקטו אותן. רק אם נפלו שלוש שיבולים בפעם אחת, יכול הקוצר לאוספן אל אלומתו.

נעמי כבר כמעט יצאה מהבית, אולם רות עמדה בדרכה. "לא מכובד שתצאי לשדה ללקט שעורים. אני לא מוכרת בעיר, אצא במקומך אל השדה ואלקט בעבור שתינו".

רות הרגיעה את חמותה: אומנם אין לי מכּר שבשדותיו אוכל ללקוט, אולם בטוחה אני שאמצא חן בעיני מישהו שיניחני ללקט בשדותיו. ויצאה לדרכה.

בטרם יצאה רות אל השדות, פסעה אנה ואנה ביציאה מהעיר, עד שמצאה קבוצת אנשים הנראים לה כשרים ומהוגנים ללכת עימם והצטרפה אליהם.

רות צעדה אל השדה בשמחה וברוגע. היא לא הייתה כשאר המלקטות, שבתחילת היום דואגות לפרנסתן ורק בסוף היום ממלאת השמחה את ליבן כשהן שבות אל העיר וכליהן מלאים תבואה. רות שמחה בצאתה כבשובה, שכן ידעה שמשגיחים עליה ממרום ודואגים לפרנסתה.

לא היה עליה להרחיק נדוד. מייד כשיצאה מהעיר מצאה שדה שעורים שניכר שבעליו הוא אדם כשר וטוב עין. זו הייתה חלקת השדה של בועז, אך רות טרם ידעה זאת.

רות נכנסה אל השדה וליקטה בחריצות רבה. המתבונן בה יכול היה להבחין מייד שלא אישה פשוטה היא.

המלקטות נהגו לעמוד לפני הקוצרים כדי לתפוס כל שעורה הנופלת על הקרקע בטרם ייקחנה אחר, אולם רות סברה שיש חוסר צניעות בעמידה לפני גבר זר. היא הקפידה אפוא לעמוד מאחורי הקוצרים וללקט את השעורים שנותרו רק לאחר שכבר עבר הקוצר.

כמו כן, שאר המלקטות הגביהו את שולי בגדיהן כדי להקל עליהן את הליכתן, ואילו רות נהגה אחרת. כאשר גילתה שעורה שנפלה על הארץ, היטיבה את בגדיה, התיישבה בצניעות, ורק אז הושיטה ידה ואספה את השעורה אל הכלי שבידה.

המלקטות נטלו חבילות גדולות יותר של שעורים ממה שהתירה התורה, אולם רות נטלה שתי שעורים, ואם נשרו שלוש הותירה אותן על הארץ.

גם חוכמתה של רות ניכרת בכל פעולותיה. כאשר הגיעה, הלכה תחילה עד סוף השדה, ולא ליקטה מאומה בדרכה. היא הבינה שאם תלקט בתחילת השדה ותתקדם כשהשק מתמלא, בסוף היום תיאלץ לחזור את כל הדרך כשהשק הכבד על כתפיה. היא החלה ללקט אפוא מסוף השדה והתקדמה הלאה, עד שבסיום היום עמדו רגליה בעבר השדה הסמוך אל העיר.

באותו יום הגיע אל השדה בועז, בעל השדה. זה עתה סיים את שבעת ימי האבל על אשתו שנפטרה. בועז לא נהג לפקוד את שדהו, אלא הקדיש את כל ימיו ללמוד תורה ומינה אחראים שישגיחו על נכסיו. ואולם באותו יום שהגיעה רות אל שדהו, שינה בועז ממנהגו הקבוע.

בועז הבחין בפועליו העמלים במלאכתם ובירכם בשם ה': "ה' עמכם" (רות ב, ד). בועז ביקש להזכיר לפועליו שעליהם להשתדל להיות ראויים שה' יהיה עימם, ולקיים כראוי את מצוות מתנות העניים – לקט, שכחה ופאה.

פועליו אף הם השיבו לו בשם ה': "יברכך ה'" (שם). בברכה זו הודו לבועז ובירכוהו שיתברך מפי עליון על מעשיו, וימצא אישה שתהיה ראויה לו.

לפתע הבחין בועז ברות המלקטת בשדהו. הנהגתה האצילית משכה את תשומת ליבו. הוא הבחין בצניעותה המיוחדת ובזהירותה מגזל, וביקש לברר את זהותה.

בועז פנה אל האחראי על הפועלים ושאלו: "מי הנערה הזו? בת מי היא?"

בועז הבחין שרות הספיקה ללקט כמות נכבדה של שעורים, אף שאספה לבדה מבלי לקבל סיוע. הוא חשש שהיא מבנות הפועלים, ואביה סייע בידה ללקט כשהוא מסלק את שאר העניים מדרכה. לכן ביקש לברר אם קיים קשר בין הנערה לבין אחד הפועלים.

אחד מהפועלים ענה לו שנערה זו עזבה את מואב כדי להתחבר לעם ישראל, והיא ניחנה במעלות רבות של חוכמה, צניעות וזריזות.

לדבריו רות נתגיירה לשם שמיים, שהרי היא שבה עם נעמי, למרות היותה שכולה, גלמודה, ענייה ומחוסרת כול. זאת ועוד, רות עזבה את מולדתה ואת אביה ואימה למרות היותה בת מלכים המוקפת בעושר, בכבוד ובכל מנעמי העולם.

"אל תלכי ללקט בשדה אחר!"

בועז ביקש לחזק את ידה של הנערה האמיצה שעזבה בית ומולדת ובחרה להידבק בחמותה, בעם ישראל ובאלוקיו.

הוא רצה ליהנות אותה מנכסיו, אולם ידע שהיא ונעמי לא רצו ליהנות אלא ממה שחנן אותן הקב"ה, ממתנות העניים שבשדה. משום כך הפציר בה שלא תלך ללקט בשדה של אדם אחר, אלא תמשיך ללקט בשדותיו.

בועז פנה אל רות בדברי פיוס ואמר לה: מבקש אני ממך שלא תעזבי שדה זה, אלא המשיכי ללקט בו ולהתחבר עם נערותיי. אל תחששי להיוותר לבדך בשדה, שכן אני אצווה לנערים שלא לפגוע בך לרעה. אם תצמאי למים, תוכלי לשתות מהמים ששאבו הנערים בעבור עצמם.

רות הודתה לבועז וכן לבורא העולם על החסד שגמל עימה וזימן את בועז מיטיבה לפניה. אולם עדיין קינן בליבה החשש שבועז החליפה בנערה אחרת. היא פנתה לבועז ואמרה לו: "אולי סבור אתה שאני מוכרת לך, אולם לא ראיתני מעולם?!"

בועז ענה לה: כל אשר היטבתי עימך הוא מעט מזעיר מן הראוי שאעשה בעבורך. יודע אני מי את ומכיר במעלותייך. שמע מעשייך הטובים הגיע לאוזניי. נודע לי על החסד שעשית עם חמותך מאז מות אישך; נודע לי שיצאת ללקוט במקומה בשדה, שמעתי על נדיבות ליבך וגם על צניעותך המופלגת בשדה.

ידוע לי שנטשת את אביך, את אימך ואת העבודה זרה שעבדת ויצאת אל ארץ עלומה, כשכל מטרתך הייתה להידבק באלוקי ישראל.

בועז מוסיף: פעולתך היא כה גדולה וחשובה, עד שאין בכוחי לשלם לך, ולכן: "ישלם ה' פועלך, ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל, אשר באת לחסות תחת כנפיו" (רות ב, יב). אברכך שתהיה משכורתך שלמה מאת הבורא, שיברכך גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. בעולם הזה תזכי לגמול טוב בעקבות החסד שעשית עם חמותך ועם בעלך. אף לעולם הבא שכרך שמור לך, על שהתקרבת לחסות תחת כנפיו של הבורא ולהצטרף אל עמו".

בועז סיים את דבריו והזמין את רות לסעוד את ליבה עם שאר נערותיו, והודיע לה כי היא מוזמנת בכל יום לסעוד על שולחנו עם נערותיו.

משאך סיימה רות לאכול, קמה ממקומה וחזרה לשדה ללקט שעורים.

כשהתרחקה ובועז נותר לבדו עם פועליו, הורה להם: הניחו לנערה ללקט ככל אשר תחפוץ. תנו לה ללקט אף מן העומרים האגודים שאינן מיועדים לעניים. הנערים אמרו לו שבוודאי לא תרצה רות לקבל מתנת חינם, ובועז ענה: עליכם לנהוג בחוכמה, לעשות עצמכם כאילו נפלו השעורים מידכם והם לקט. את העומרים האלו תותירו באזור שרות מלקטת, כדי שיגיעו לידה ולא לידי אחרים. כך נוכל לסייע לה בפרנסתה ולשמור על כבודה, שכן בת מלכים היא. בועז לימדם דרך ארץ: כאשר בא עני לפנינו, אשר היה בעבר עשיר וירד מנכסיו, יש להתחכם ולהשתדל לתת לו צדקה בצנעה ובדרך כבוד.

הנערים עשו כמצוות בועז והותירו כמו בטעות עומרים רבים בשדה. למרות זאת, רות הרגישה בכך ולא רצתה ליהנות מהם. היא ליקטה בשדה כשאר העניים, וה' שלח ברכה במעשי ידיה, והיא הצליחה ללקט כאיפה שעורים. שעות רבות נמשכה מלאכת איסוף כל העומרים, ורק לקראת ערב סיימה את מלאכתה וניגשה לחבוט את השעורים כדי להפריד את התבואה מהגבעולים.

רות חזרה לעיר, אל חמותה נעמי הממתינה לה.

כשישבה נעמי בביתה, הצטערה על שאינה יכולה להכין תבשיל לכלתה הבאה מן השדה יגעה ועייפה. לכן, כששבה רות, הוציאה בחוכמתה את אשר הותירה ממאכלה, וסיפרה לה שאכלה ושבעה בשדה ואף הותירה. כל זאת כדי להפיג את צערה של נעמי.

כשהבחינה נעמי בכמות השעורים הגדולה, תמהה מאוד וביקשה לדעת היכן ליקטה כלתה: "כיצד עלה בידך ללקוט שעורים כה רבות ביום אחד?"

ענתה לה רות: ליקטתי בשדהו של בועז. ולא זו בלבד שהניח לי ללקוט בשדותיו, אלא אף הורה לי להמשיך לפקוד את שדהו בכל תקופת הקציר.

"בועז זה, אשר ליקטת היום בשדהו, הינו קרוב משפחתנו", אמרה נעמי לכלתה והוסיפה: מוטב שתדבקי בנערותיו ולא תלכי ללקט כלל בשדות אחרים, שכן בועז ידאג לך ולעתידך. נעמי בירכה את בועז באומרה: "ברוך הוא לה'" (רות ב, כ).

רות עשתה כעצת נעמי והלכה ללקט עימן בשדה בעת הקציר. משהסתיים הקציר, חזרה אל נעמי ולא נשארה עם הנערות, ובכך הוכיחה את אהבתה לחמותה.

"הלא אבקש לך מנוח"

לאחר שבחנה נעמי את כלתה במשך שלושת חודשי הקציר, וראתה שבאמת ובתמים כוונתה להידבק בעם הקודש ובאלוקיו, ביקשה לשדך לה בעל כערכה. כאן נוכחים אנו בצדקותה של נעמי, אף שליבה היה מר, היא חיפשה אושר לכלתה. הדבר מצדיק את שמה "נעמי", שהייתה נעימה במעשיה וחפצה לראות את אושרו של הזולת, למרות היותה למודת סבל וגדושה בייסורים.

נעמי פנתה אל רות ואמרה לה: בחודשים האחרונים התוודעת לקרוב משפחתנו בועז, גדול הדור. רצוני להציע לך להשתדך עימו. בוודאי ידוע לך שבועז הוא תלמיד חכם עצום, ירא שמיים וירא חטא, ואף נדיב לב ובעל מידות טובות. אם תינשאי לו תמצאי מנוחה בביתו, וייטב לך בעולם הזה ובעולם הבא. אל תחששי שבועז, שאדם נכבד וגדול הדור הוא, לא ייאות לשאתך לאישה מפני היותך גיורת. הלוא לאחר שהכירך ועמד על מעלותייך ועל צניעותך המופלגת, בוודאי יסכים להינשא לך.

הלילה עתיד בועז לזרות את גורן השעורים. זריית השעורים מתבצעת בלילה, שכן אז מנשבות רוחות קלילות ונינוחות יותר, המתאימות לזריית התבואה. כשיסיים בועז את מלאכתו בוודאי לא ישוב לביתו, כיוון שירצה לשמור על הגורן מפני הגנבים. גם אין זה מכבודו של תלמיד חכם לצאת יחידי בשעת לילה ולסובב בחוצות.

עלייך לנצל הזדמנות זו שבועז ילון בגורן, שכן כשהצדיק זורה את תבואותיו ומתוודע לברכת ה' שפקדה את שדותיו, ליבו טוב עליו. בעת שמחתו יחוש בחסרונה של אשתו שנפטרה לבית עולמה, ועל כן יבקש לו אישה אחרת.

הלילה, עם רדת החשיכה, רחצי את עצמך, לבשי את בגדייך הטובים ביותר, ורדי לגורן של בועז. "ורחצת", רחיצה רוחנית והתנתקות מוחלטת מהעבודה זרה שאליה היית קשורה בעבר, "וסכת" – השתלמי בקיום המצוות, "ושמת שמלותיך עליך" (רות ג, ג), אלו בגדי שבת. כשתגיעי אל הגורן, הסתירי את נוכחותך, עד שיסיים בועז את סעודתו וישכב לישון.

בטרם יירדם בועז, עלייך לבדוק היכן הוא קובע את משכבו לשנת לילה. כאשר יירדם, קומי בזהירות, גשי למרגלותיו וחכי בשתיקה עד שיבחין בך ויורה לך את אשר תעשי. אברכך שהאלוקים יהיה עימך, והוא יאמר לך מה תעשי.

"ותעש ככל אשר צוותה חמותה"

רות עשתה כדברי חמותה, ירדה אל הגורן ועקבה בדריכות אחר צעדיו של בועז.

בועז סיים את סעודתו, בירך על מזונו והודה לבורא על שפתח את ידו הרחבה והעניק מזון ליושבי הארץ לאחר תקופת הרעב הקשה. לאחר שלמד זמן מה, פנה לקצה ערמת התבואה וקבע שם את משכבו.

כשהבחינה רות שנרדם בועז, קמה ממקומה וניגשה אליו בסתר ובצניעות. היא כיסתה את פניה כדי שלא יכירוה אם יבחינו בה, ושהתה שם, ממתינה לבאות, כפי שציוותה עליה חמותה.

בועז לא חש ברות המצטנפת לצד רגליו. כאשר התעורר בחצות הלילה כדי ללמוד תורה, גילה לחרדתו דמות למרגלותיו.

רות מיהרה להרגיעו ואמרה לו: תנוח דעתך. כל מבוקשי מאת הבורא אינו אלא שייתן לי להיות חלק ממשפחתך.

"האם את נשואה?" שאל בועז, ורות ענתה שהיא אינה נשואה. "האם טהורה את?" הוסיף בועז לברר, ורות השיבה כי טהורה היא.

בועז עמד בניסיון גדול. למרגלותיו שכבה אישה פנויה וטהורה, אולם הוא לא התפתה לגעת בה, ונשבע שלא ייגע בה אלא אם יישא אותה לאישה. הוא ניסה לברר מי היא ומה מעשיה בגורן בשעה זו.

רות הזדהתה: "אני רות אמתך, כלתה של נעמי. באתי אל הגורן כדי לבקשך שתמלא את מצוות התורה הקדושה, תגאל את נכסינו, ואף אותי עימהם".

באותם ימים, כשנפטר אדם בלא בנים ובלא אח, קרוב משפחתו שגאל את נכסיו נשא את אשתו, וכך התקיים מעין ייבום.

זו הייתה בקשתה של רות: כיוון שלחמותי ולי נותרו מעט נכסים שעלינו למכור כדי להתפרנס, מצווה אתה לגאול נכסים אלו כשנמכרם. מוטב שתקנה אותם מלכתחילה במקום לגואלם לאחר שיימכרו.

מן הראוי שבהזדמנות שבה תקנה את נכסינו, תקנה גם אותי. תפרוש כנפיך עלי בנישואין כדת משה וישראל בחופה ובקידושין, וזאת כדי שייזכר שם בעלי המנוח.

אם יגאל אדם אחר את נחלת אישי ואותי עימה, כוונתו בנישואיו עימי עלולה להיות שלא לשם שמיים, וממצב זה אני מבקשת להימנע. חפצה אני שאתה תהיה הגואל, שכן כוונתך אינה אלא לשם שמיים.

בועז ניאות למלא את משאלתה של רות, אולם ידע שקיים שלב נוסף שיש לתת עליו את הדעת.

לנעמי היה קרוב משפחה נוסף הקודם לבועז בגאולת נכסיהן של החמות ושל כלתה; 'טוב', אחי אביה של נעמי, דודו של בועז. שלמון, אלימלך וטוב היו אחים, ואם כן טוב גואל קרוב מבועז, כי הוא היה אחיו של אלימלך ובועז היה בן אח, בנו של שלמון. קרבתו לנעמי הייתה גדולה מקרבתו של בועז, והוא קדם לייבום ולגאולת השדה.

בועז ידע ש'טוב' עלול לבקש לגאול את נחלת אלימלך ורות לעצמו, והיה עליו להציע לו לממש את זכותו. לפיכך פנה אל רות ואמר לה:

ברוכה את לה' על חסדך שעשית כאשר ביקשת להקים שם לבעלך. חסד זה גדול מהחסד שהתחסדת עם חמותך. יודע אני שאישה אחרת הייתה מעדיפה בעל עני ואביון אך צעיר לשנים, על פני בעל עשיר וזקן כמוני, בן שמונים שנה. ראויה את לכל ברכה על שהסכמת להינשא לי לשם שמיים כדי להעמיד שם למשפחת בעלך.

יודע אני שראויה את להינשא לאדם שכמותי, שכן אשת חיל את. איני חושש מפני מוצאך וייחוסך, שכן ייחוס עצמי עדיף על פני ייחוס משפחתי, וייחוסך העצמי שזכית בו מפני מעשייך הטובים, נודע בשערים.

אולם איני יכול להשיב על בקשתך עתה. אומנם קרוב אני וראוי לגאול, אולם יש אדם ששמו 'טוב', שקרבתו לחמותך ואלייך גדולה מקרבתי. בטרם אזכה בזכות של גאולת הנחלה של בעלך, עלי להציע לו זכות זו.

מחר עם שחר אציע ל'טוב' לגאול אותך עם נחלת אלימלך ואניח לו להחליט כטוב בעיניו. אם יחפוץ לגואלך יהי כן, וטוב הדבר, שכן אדם חשוב הוא. אולם אם יסרב, הרי אני עצמי אגאלך.

זאת אוכל לומר לך בוודאות: לילה זה הינו הלילה האחרון שבו את לנה ברווקותך. מחר בלילה תהיי נשואה, ל'טוב' או לי. בועז הבטיח לה שהוא יעמוד לצידה וישתדל להביא את הדבר לידי סיומו המוצלח בכל אופן שהוא.

"הלילה אבקשך ללון כאן בגורן, שכן לא אניח לך ללכת לבדך אל העיר בחשכת הלילה. אולם עם שחר צאי אל העיר, בטרם יבחינו שהיית כאן הלילה".

שש שעורים

בועז חשש שאם יראו את רות יוצאת מהגורן, עלולים לחשוד בו במעשה מגונה וחשד זה עלול לגרום חילול ה'. בשעות שנותרו עד עלות השחר, התפלל בועז והתחנן לאלוקים שישמור עליו מפני החשד.

ואומנם, בטרם שחר הקיץ בועז את רות וזירז אותה לצאת לדרכה. בטרם יצאה רות מהגורן, צייד אותה בועז בשש שעורים. מטרתו של בועז הייתה שלא תצא רות ריקם, ותחשוש שהוא לא ישים לב לבקשתה. הוא העניק לה את השעורים כדי לרמוז לה ולנעמי שדעתו עליהן והוא מסור למענן.

זאת ועוד, במתנתו ביקש בועז לרמוז לרות שעתידים לעמוד מזרעה שישה צדיקים שהתברכו בשש ברכות: דוד, חזקיה ויאשיהו; חנניה מישאל ועזריה (שנחשבים אחד); דניאל ומלך המשיח.

דוד המלך – "יֹדע נגן וגבור חיל, ואיש מלחמה ונבון דבר, ואיש תֹּאר וה' עמו" (שמואל א טז, יח).

חזקיהו – "פלא יועץ, אל גבור, אביעד, שר שלום" (ישעיה ט, ה).

יאשיהו – "והיה כעץ שתול על מים, ועל יובל ישלח שרשיו, ולא יראה כי יבוא חֹם, והיה עלהו רענן, ובשנת בצֹרת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי" (ירמיה יז, ח).

חנניה מישאל ועזריה – "ילדים אשר אין בהם כל מום, וטובי מראה, ומשכילים בכל חכמה, ויֹדעי דעת, ומביני מדע, ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך" (דניאל א, ד).

דניאל – "כל קבל די רוח יתירה [רוח חוכמה יתרה], ומנדע [ודעת] ושכלתנו [והשכל], מפשר חלמין [ופתרון חלומות] ואחוית אחידן [והגדת חידות], ומשרא קטרין [והתרת דברים קשורים וסתומים] (דניאל ה, יב).

מלך המשיח – "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה, ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת, ויראת ה'" (ישעיה יא, ב).

למרות חששו של בועז שיתגלה ביקורה של רות בגורן, הוא ליווה אותה אל העיר כדי להגן עליה מכל רע.

רות הגיעה אל בית חמותה וסיפרה לה שבועז הבטיח להציע לטוב לגואלה, וכי הוא נשבע לגואלה בעצמו אם טוב לא יחפוץ בכך. רות אף הציגה בפני נעמי את שש השעורים, מתנתו של בועז. היא רצתה להדגיש שלא תחשוש שמאחר שמצאה את בועז, שוב לא תהיה קשורה אליה ותיפרד החבילה. היא דיברה על ליבה של נעמי ופייסה אותה בדבריה שבועז נתן לה את שש שעורים כדי שלא תבוא ריקם אל חמותה, ובכך הוא גילה את דעתו שהוא חפץ שהיא תוסיף להיות קשורה לחמותה כבתחילה.

נעמי שמחה בשמחתה של כלתה ואמרה לה: מעתה אל לך לדאוג, שכן בוודאי יזדרז בועז לקיים את מצוותו ויגאלך בקרוב.

"ובעז עלה השער"

מייד כשהגיע בועז אל העיר, פנה אל בית המדרש כדי לברר את כוונתו של 'טוב', ולהגיע לידי הכרעה לגבי גאולתה של רות.

בועז, שהיה ראש הדיינים, התיישב במקום מושב הסנהדרין והתכוון להמתין עד שטוב יזדמן לסביבה, והנה מייד כשהגיע נכנס גם טוב.

בועז השלים את ההכנות לקיום טקס נישואין בו במקום, שכן הוא רצה להעמיד חופה מייד כשתתברר תשובתו של טוב. הוא כינס עשרה אנשים צדיקים ונכבדים, שיפסקו באופן רשמי את ההלכה שמואבית מותרת לבוא בקהל ישראל ולהינשא להם, ויעניקו להלכה זו פרסום. פרסום ההלכה ברבים מותנה בכך שמכריזים עליו עשרה אנשים יחדיו.

לאחר מכן, פנה בועז אל טוב ואמר לו:

לקרוב משפחתנו אלימלך נותר חלק בשדה שירשנו בשותפות מאבינו. נעמי מבקשת למכור שדה זה כדי להתפרנס מדמיו. לאחר מכירת השדה עלינו לגאול אותו מיד הקונה, ולכן מוטב שנרכוש את השדה מיד נעמי בטרם יימכר לאיש זר.

כיוון ששמורה לך זכות הראשונים לגאול את השדה, עלייך להחליט: אם רצונך לגאול את השדה, אתה רשאי לעשות זאת. אולם אם תסרב, אבקש שתודיע לי, שכן אין גואל קרוב ממני מלבדך. אם אינך חפץ לגאול, עוברת הזכות אלי, ובדעתי לממשה.

דבריו של בועז מצאו חן בעיני טוב. הוא הנהן בראשו וענה לבועז: צודק אתה, אכן ראוי לגאול עתה את נחלת אלימלך, ואעשה זאת בשמחה.

כעת הגיעה השעה להעמידו על פרט נוסף, ובועז הסביר לו:

נחלת אלימלך אינה בבעלותה המוחלטת של נעמי. גם לרות כלתה יש בה חלק, שהרי היא יורשת את בעלה, אשר ירש את אלימלך. אולם רות מוכנה למכור את השדה רק לזה שייאות לשאתה לאשה.

אם רצונך לגאול את השדה, עליך לדעת שיהיה עליך לגאול בתוספת לשדה גם את רות – לשאתה לאישה ולהקים שם לבעלה המנוח.

כששמע הגואל את דברי בועז, נסוג בו מכוונתו ואמר: צר לי, אולם לא אוכל לגאול את השדה. הרי בניו של אלימלך, מחלון וכליון, נפטרו כיוון שנשאו נשים מואביות, את רות ואת ערפה. אין ספק בכך שזה היה עונש על נישואיהם עם בנות מואב שנאסרו לבוא בקהל. בוודאי תבין שאיני מעוניין לסכן את חיי ולערב פסול בזרעי, שכן בניי יהיו בני מואבית. מלבד זאת, נשוי אני.

מאחר שוויתר טוב על זכותו, היא עברה לבועז. אולם בטרם יוכל בועז לבצע את קניין השדה כהלכה, היה עליו לקנות את זכות גאולתה מהגואל באמצעות קניין שבו התחייב לשאת את רות.

בועז עשה 'קניין חליפין', שמשמעותו העברת חפץ מידו של הקונה למוכר, כאשר תמורת החפץ נקנה השדה. בכך שניאות המוכר לקבל את החפץ, מעביר הוא את בעלותו בשדהו לרשות הקונה.

החפץ שגאלו עימו את שדה אלימלך היה נעלו של בועז. בועז נתן את נעלו לגואל, ותמורתה קנה את זכות גאולת השדה. הקניין נעשה, וזכות הגאולה הועברה מהגואל אל בועז, שמיהר לממשה.

בועז ייחד את עשרת הזקנים. הוא ביקש מהם להיות עדים לקניין שנעשה מיד הגואל על זכותו בגאולת השדה, ולהלכה שנפסקה ש'מואבית' מותרת לבוא בקהל:

"אתם עדים שקניתי היום את כל אשר לאלימלך, ואף את אשר לכליון ומחלון, מיד נעמי. כמו כן, עדים אתם שקניתי את רות המואבייה לאישה, בהסתמך על ההיתר שהתחדש שמואבית מותרת לבוא בקהל ה', כדי להקים שם למחלון בעלה".

בעת נישואיהם, היה בועז בן שמונים שנה ורות בת ארבעים. הזקנים האצילו לבועז מברכתם ואמרו פה אחד:

"יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה" (רות ד, יא). כאותן נשים צדקניות אשר למרות מוצאן מלבן הארמי וייחוסן הלא-מכובד, זכו והעמידו את בית ישראל לאחר שנכנסו לביתו של יעקב אבינו; כאותן נשים, אשר למרות היותן עקרות, זכו והעמידו את כל זרע ישראל.

למרות מוצאה של רות, מברכים אנו אותך שלא ייקרא עוד שמה: 'רות המואבית', אלא 'רות מבית לחם'. תזכה לעשירות מופלגת, מאחר שלא ביקשת לך אישה לתועלת ממון, שיגדל ויתפרסם שמך בבית לחם. ותעמיד בנים ובני בנים מאשתך זו, אף על פי שבדרך הטבע אין הדבר מסתבר.

לאחר שנתברך מפי הזקנים, מיהר בועז לשאת את רות לאישה בחופה ובקידושין. ראוי הוא לה וראויה היא לו, שהרי היא מכונה 'אשת חיל' ואף בועז זכה להיות מוכתר בתואר 'גיבור חיל'.

בועז לא הלך לבדוק את השדות שרכש זה עתה ואת הנכסים שקנה מיד נעמי, אלא שם מגמתו אל העיקר, לנישואיו עם רות.

חיי הנישואין של בועז ורות לא האריכו ימים. באותו לילה שבו נערך טקס הכלולות, נפטר בועז בשיבה טובה.

אף שבדרך הטבע לא היה ביכולתה של רות ללדת ילדים, עשה עימה ה' חסד והעניק לה היריון: "ויתן ה' לה הריון" (רות ד, יג) בדרך נס. לאחר תשעה חודשים נולד לה בן, אשר כבר בצאתו מבטן אימו ניכרה בו מעלתו הגדולה; הוא נולד מהול, דבר המלמד על נשמתו הגבוהה.

נעמי אימצה את בנה של רות אל חיקה, והייתה לו אומנת ומחנכת. נעמי לא נהגה כדרך הנשים שפעמים נוטלות את תינוקותיהן כדי להשתעשע בהם, ורוב הזמן הם מוטלים בעריסה או מסורים בידי אומנת, אלא הילד היה תמיד בחיקה והיא עצמה הייתה לו לאומנת.

שכנותיה של נעמי פרסמו את הנס שעשה ה' ונתנו לתינוק את שמו. השם שנבחר לו היה 'עובד'. זאת על שם אביו שהיה עובד אלוקים, שהרי נשא אישה אך ורק לשם שמיים. כן על שם אימו, שנבדלה מאחותה ודבקה בחמותה, ועליה נקרא הפסוק: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עֹבד אלֹקים לאשר לא עבדו" (מלאכי ג, יח). השם 'עובד' גם רומז על היות הנער עובד אלוקים מבטן, שהרי נישואיהם של הוריו הצדיקים היו אך ורק לשם שמיים, וטבע הבן להיות דומה להוריו.

עובד, בנה של רות, היה אביו של ישי וסבו של דוד מלך ישראל ונעים זמירותיהם. שושלת שלמה של מלכות עמדה מזרעה של רות, שוויתרה מרצונה החופשי על מלכות בית אביה, מלכות מואב, והקריבה הכול כדי להידבק במלך מלכי המלכים ובעמו הנבחר.

רות, אימה של מלכות, זכתה לראות את דוד נינה יושב על כיסא מלכותו. מקומה אף שמור לה לצד כיסאו של בנו של דוד, שלמה המלך. רות זכתה לרוב נחת, לאושר בלי גבול ושיעור, לגדולה ולכבוד בעולם הזה ובעולם הבא.