הקדמה בחג השבועות, זמן מתן תורה, נוהגים לקרוא את מגילת רות. מגילת רות נכתבה על ידי שמואל הנביא. את מגילת רות קוראים בחג השבועות בשל מספר טעמים: יש אומרים שהטעם הלא מפני שהתורה נקנית בעוני ובייסורים, כמו אלו שפקדו את רות כשנתגיירה. טעם נוסף מסתמך על מה שכתוב על רות בעת שנתגיירה: "אשר באת לחסות תחת כנפיו" (רות ב'). גם עם ישראל נתגייר בעצרת ונכנס תחת כנפי השכינה בקבלת התורה. טעם נוסף הוא מפני שאפשר להקיש מן המגילה ומרות למעמד הר סיני, שכן אז קיבלו ישראל תר"ו מצוות, נוסף לשבע המצוות שנצטוו בני נח, אשר יחד מניינם תרי"ג. רות בהיפוך אותיות היא תר"ו, ומשום כך קוראים את המגילה, לזכר המצוות שנתווספו בקבלת התורה. טעמים נוספים: קריאת מגילת רות בשבועות קשורה לנושא תורה שבעל פה. הקדוש ברוך הוא מבקש שבני ישראל במעשיהם יוסיפו על התורה שבכתב: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצוות ולפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב ודבוק בקב"ה. ובעקבות מעשה בועז ורות נעשתה מגילה שנכתבה ברוח הקודש. טעם נוסף הוא שתיקנו לקרוא את מגילת רות בשבועות, לומר שעל ידי שנבחרו בני ישראל במתן תורה, הם נעשו מוכנים לקרב את גרי הצדק. מגילת רות נכתבה על ידי שמואל הנביא, ומטרתה לייחס את דוד המלך שבא מרות המואביה. על פי המגילה אנו למדים כי מהשמים הסכימו לדבר. הפסוקים האחרונים במגילה מדגישים את ייחוסו של דוד מפרץ. דוד נפטר בשבועות. ידוע, שהקדוש ברוך הוא משלים את שנותיהם של צדיקים, ועל כן מובן שדוד גם נולד באותו יום. לפיכך נכון לקרוא את המגילה ביום הולדתו של דוד המלך, לכבודו. טעם נוסף הוא על שם שכתוב במגילה: "בתחילת קציר שעורים" (רות א'), שהוא זמן הקציר, וחג השבועות נקרא: "ביכורי קציר חיטים". בימי שפוט השופטים ראשיתה של מגילת רות עוסקת בתיאור אירוע המתרחש בארץ ישראל בתקופת השופט אבצן, הוא בועז, בטרם מלך מלך על עם ישראל. על עם ישראל נגזרה גזירת רעב בגלל ההדרדרות הרוחנית של שופטי העם באותה תקופה. השופטים לקו באותם ליקויים שמתוקף תפקידם היה עליהם לבער מתוך העם. מסיבה זו לא היה באפשרותם להוכיח את המון העם ולתקן את דרכיו. ועל כן הדרדר מאד מצבו הרוחני והמוסרי של העם. ובאין מוסר ומשפט, נענש העם ורעב כבד ירד על הארץ. אלימלך, נעמי, מחלון וכליון מכל עם ישראל לא נמצא אדם אחד שעזב את הארץ הקדושה בעת צרתה, מלבד אחד שעקר משם עם כל בני משפחתו. היה זה אלימלך שהחליט לעקור מארץ ישראל אל שדה מואב עם אשתו ועם שני בניו. אלימלך נחשב לאחד מגדולי הדור. יש המייחסים אותו כצאצא לנחשון בן עמינדב, אשר נכנס ראשון לים סוף בצאת בני ישראל ממצרים. לנחשון בן עמינדב היו מספר בנים: אלימלך, אביו של בועז, פלוני אלמוני ואביה של נעמי. שני הבנים שנולדו לאלימלך ולנעמי הינם מחלון וכליון, אולם בדברי הימים (א' ד', כ"ב) אנו מוצאים כי נקראו בשמות אחרים: יואש ושרף. מחלון וכליון הם שמותיהם המקוריים, ואילו השמות יואש ושרף הוענקו להם על שם מעשיהם. השם יואש הוענק למחלון, משום שיצא מארץ ישראל אל הגולה והתייאש מלצפות לגאולת ה', שייתן לחם לעמו בארץ קודשו. ואילו השם שרף הוענק לכליון כרמז לעונש הראוי לו, עונש שריפה, משום שעזב את ארץ הקודש ויצא לחפש לחם בניכר. אלימלך נתבע על כך שהחליט לחשב את חשבון הצלתו האישית והתעלם מחובתו המוסרית לגורלם של בני עמו. כמנהיג הדור, היה על אלימלך להישאר עם בני עמו ולחזקם. למרות שלא היה בידו להושיעם, יכול היה לעודדם ולחזקם. לעומת זאת, בריחתו של המנהיג גרמה מורך בלב העם. אלימלך התגורר עד לבריחתו בבית לחם שביהודה. את בית לחם נטש עם בני משפחתו לטובת 'שדה מואב', כשהוא נוטל עמו את רכושו הרב שמנה עדרי בקר וצאן, כרכרות מלאות כל טוב, ואף עבדים ושפחות לרוב. אמנם, אלימלך לא העלה על דעתו לעזוב את ארץ ישראל לצמיתות, אלא תכנן לשהות במואב עד שתחלוף תקופת הרעב ובשורות טובות יגיעו מארץ ישראל. אולם לאחר תקופה קצרה חזר בו אלימלך מכוונתו ושינה את תכלית יציאתו מהארץ, מ'גרות' במואב, לישיבת קבע והשתקעות בארץ החדשה שהאירה לו את פניה. עד מהרה תפסו הוא ובניו עמדות נכבדות בארץ מואב. אלימלך נענש על שנטש את ארץ ישראל כשהוא מפקיר את בני עמו הרעבים ללחם. הוא נפטר לבית עולמו והותיר את נעמי אשתו אלמנה וגלמודה בניכר. בניו של אלימלך, מחלון וכליון, נשאו נשים מואביות שלא התגיירו, רות ועורפה. שתיהן היו נשים מיוחסות ביותר, בנותיו של עגלון מלך מואב. עגלון זכה בזכות זו בעקבות מעשה שהיה שנים רבות קודם לכן. כאשר בא אליו אהוד בן גרא ובידו מסר בשם האלוקים, קם עגלון ממקומו לכבוד הבורא. כבוד זה שהעניק עגלון לאלוקים, נזקף לזכותו, והוא זכה שלימים, תצא שושלת מלכות בית דוד מחלציו. מחלון וכליון ידעו שאביהם נפטר משום שיצא מארץ הקודש והפקיר את אחיו לגורלם. למרות זאת, הם לא העלו על דעתם לשוב אל ארץ מולדתם. בעקבות כך, נענשו אף הם ומצאו את מותם בטרם נולדו להם בנים אשר ישאו את שמותיהם. מכל משפחת אלימלך ומרכושה הרב נותרה אשה אחת, אלמנה ובודדה, נעמי. היא נותרה כאובה וחסרת כל. לו היתה בארץ הקודש, לפחות היתה נהנית משם טוב, בהיותה אלמנתו של אחד מגדולי הדור. עתה איבדה אף זכות זו. נחמה אחת נותרה לנעמי בעולמה - שתי כלותיה שעמדו לצידה ותמכו בה ככל יכולתן. נעמי וכלותיה נעמי שמעה "כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם". בלי להתמהמה יצאה מביתה בהחבא, כדי שלא יספיקו שכנותיה ומכרותיה לעכבה. גם עם כלותיה לא התייעצה. היא חששה שהן תצלחנה לשכנעה להשאר בארץ מואב. עד מהרה התברר לה שכלותיה לא העלו כלל על דעתן להפקירה, אלא הצטרפו אליה וליוו אותה בדרכה. כך יצאו שלשתן לדרך לכיוון ארץ ישראל. לשלשתן היתה מטרה זהה: להגיע אל ארץ הקודש ולהדבק בעם ישראל. הן חפצו לקיים את רצון הבורא ולהתקרב אליו ככל יכולתן. ההליכה ללא ליווי היתה כרוכה בסכנה. אולם נעמי חשה כיסופים וערגה אל הארץ הקדושה, ומיאנה להתעכב אפילו ימים ספורים כדי להצטרף לשיירה היוצאת לכיוון ארץ ישראל. נעמי, שהגיעה למואב עם בעלה ועם ושני בניה בכרכרה רתומה לסוסים אבירים, חזרה עתה לארצה כאלמנה בודדה, ועמה שתי כלותיה הגויות. שלושתן פסעו והתקדמו לעבר מולדתה של נעמי. נעמי הסבירה להן שאם ברצונן לשוב עמה לארצה, עליהן להתגייר, תוך שהיא מרחיבה להן את הלכות גירות. אולם כלותיה לא נרתעו מכך ופנו בעקבותיה אל הדרך המובילה לארץ ישראל. נעמי הפצירה בהן לשוב לארצן ולהמנע מלקשור את גורלן בגורלה, גורל של אשה רווית סבל. "כלותי היקרות, מפצירה אני בכן, שובנה אל בית אמכן ואל ארץ מולדתכן. אם תצטרפנה אלי, הדבר לא יביא כל תועלת. אם חשות אתן אי נעימות על שאתן מפקירות אותי לגורלי, מבטיחה אני לכן שליבי מלא הכרת טובה כלפיכן על כל אשר גמלתן עימי ועם בני. למרות שלצערי, איני יכולה להשיב לכן כגמולכן הטוב. יכולות אתן לשוב לארצכן בלב רגוע, ולבנות חיים חדשים". נעמי ברכה את כלותיה שיגמול עמן האלוקים חסד כפי שהן גמלו עם בעליהן ועמה: "מברכת אני אתכן שתזכנה לבנות את ביתכן מחדש, ותמצאנה מנוחה ושלווה ותלדנה בנים ובנות בשמחה וטוב לבב". נעמי העדיפה להפרד מכלותיה. רצתה להניח להן לבנות את חייהן מחדש בארצן, שבה מובטח להן מעמד רם בזכות ייחוסן, ובמקביל לנסות לשקם את מעמדה בארץ הקודש. היא הבהירה להן היטב, שאם הן מבקשות להצטרף אליה רק כדי להיטיב לה, הרי שאין לה כל צורך בטובה זו. נעמי הבהירה לכלותיה שאם תתעקשנה להצטרף אליה ולהתגייר, היא לא תמנע זאת מהן. "עומדות בפניכן שתי דרכים. עליכן לשקול היטב ולהחליט באיזו מהן תבחרו". כשסיימה את דבריה, נשקה לכלותיה והן פרצו בבכי תמרורים. אולם עורפה ורות השיבו לנעמי שאין בדעתן לעזבה: "איננו חוזרות לעמנו, ואף איננו מבקשות להנשא בשנית בארצנו. אנו ממשיכות איתך להיות עמך לעם אחד, ויהי מה. אם נאלץ להפרד ממך ולשוב אל מולדתנו, אין כל ערך לברכות שברכת אותנו ". אולם נעמי התעקשה: "אנשים מעטים מאד יסכימו לשאת גיורת לאשה, ובפרט גיורת מבני עמון ומואב, למרות שנשות העמונים והמואבים מותרות לבוא בקהל. בוודאי שמעתן על מצוות 'ייבום' המחייבת את אחי המת להינשא לאלמנתו. אולם אין לי בנים שעמם תוכלנה להתחתן בארץ ישראל. כלום בדעתכן להמתין עד שאתחתן ויוולדו לי ילדים? הרי איני צעירה, וגם אם אצליח להנשא, עלול לחלוף זמן רב עד שאלד. ואף אם אנשא מיד וייוולדו לי בנים זכרים, הרי אין בכוונתכן להמתין עד שיגדלו ילדים אלו ויהיו ראויים לייבם אתכן. ואפילו תסכמנה להמתין עד שיגדלו ילדי, מי ערב לכך שיסכימו להנשא לכן. אל נא תקשינה עלי, כי איני יכולה לראותכן באלמנותכן. די לי בצער שנגרם לי בשלכן, בשכול שפקד אותי ה' בעקבות החטא שחטאו בני כשנישאו לכן. אל תאמרנה שכשם שאני לא נישאתי בשנית, כך תנהגנה אף אתן. שהרי בי יצאה יד ה' והותירני גלמודה, שוב אין בי הכוחות לבנות את חיי מחדש. אולם אתן צעירות, ואף אם טעמתן את טעם האלמנות, אין בכך כדי להצדיק שלא תינשאנה לבעל שייטיב לכן". כששמעו רות וערפה את דברי חמותן, פרצו בבכי תמרורים וצעדו לצידה בוכיות עד שתש כוחן. אולם בכיין של השתיים לא היה זהה. רות בכתה בכי אמיתי וטהור שבקע ממעמקי לבה, בכי של רצון להדבק בחמותה, בעמה ובאלוקיה. ואילו עורפה בכתה מן השפה ולחוץ. היא נשקה לחמותה נשיקת פרידה ושבה אל עמה, אל מולדתה ואל עבודת האלילים. את כל הקדושה והטהרה שספגה בבית חמותה השליכה מאחרי גווה. למרות שעזבה ערפה את נעמי, לא קופח שכרה משמים על הרצון שגילתה עת הצטרפה אל חמותה בתחילת הדרך. ארבע דמעות הזילה עורפה מעיניה בזמן הפרידה, וכנגדן זכתה שמחלציה יצאו ארבעה גיבורים: סף, מדון, גלית וישבי. לעומתה, רות אינה מוכנה לחזור אל ארצה ואל מולדתה, למרות שהמחיר עלול להיות חיי עגינות ממושכים. היא מוכנה לשלם את המחיר. ואמנם, רות שדבקה בחמותה, שכרה גדול לאין ערוך. היא זכתה שמלכות בית דוד יצאה מחלציה, זכתה למעמד ולגדולה, לכבוד ולעושר. היא גם זכתה שזרע עובדי ה' גבר על גיבורי החיל שיצאו ממעיה של ערפה. אותם גיבורים מלומדי מלחמה מבני בניה של ערפה, נפלו שדודים לפני דוד המלך, נעים זמירות ישראל. ערפה נאותה לשוב אל עמה, ונעמי ניסתה לשדל גם את רות שתעשה כמעשיה. למרות רצונה העז של רות להדבק בה ובעמה, היה על נעמי לנהוג בכלתה כפי שנוהגים בגר הבא להתגייר, והיא ניסתה לדחותה שלוש פעמים: "הנה ראית שערפה החליטה לשוב אל עמה ואל אלוהיה. יתכן שאינך מעוניינת באמת ובתמים להצטרף אלי, אלא שאת מתביישת להודות בכך. על כן, אם בדעתך לשוב, מוטב שתשובי עתה עם ערפה ולא תעשי את כל הדרך לבדך". "חלילה וחס", השיבה רות, "עדיפה לי הגלות במחיצתך, מאשר השלווה בבית מלכותו של אבי. כבר החלטתי להתגייר, יהיה אשר יהיה. אם תדחי אותי, אצעד אחרייך עד ארץ יהודה ושם אתגייר. בעזרת ה' אצליח להתקרב אל אלוקי האמת ולהתחבר אל העם היהודי, ואילו את עלולה לשאת בעונש על שדחית אותי. אל נא תפצירי בי לעזבך, כי לא יעלה הדבר בידייך. אל תאמרי שרצוני להתקרב אלייך כדי להינשא בשנית לילדים שייוולדו לך. אל תצפי שאעזבך, שכן הפרידה ממך הינה כגזר דין מוות רוחני עבורו. שהרי אם אפרד ממך, עלולה אני לשוב מאחרי אלוקיך, אלוקי האמת, אל גילולי בית אבי. למרות שבת מלכים הנני, מוכנה אני להיות שפחתך, ובלבד שלא להפרד ממך", סיימה רות. נעמי קיבלה את דבריה של רות, אולם הציגה בפניה את הקשיים ואת ההגבלות שיחולו עליה אם תשאר נחושה בדעתה. וכך אמרה לכלתה: "עלייך לדעת, שהתורה אינה רק מחייבת קיום מצוות, אלא 'מגבילה', כביכול, את האדם. לאחר שתתגיירי לא תוכלי לצעוד ביום השבת מעבר לתחום שבת, תהיי מחויבת להקריב קרבנותייך במשכן ובבית המקדש ותצטרכי לבדוק בטרם תכנסי לחדר האם בפתחו קבועה מזוזה. דעי לך, שפרטים אלו הינם כטיפה מן הים! לא אוכל ללמדך את כל התורה על רגל אחת, אולם עליך לדעת כי כל יהודי מחויב בשש מאות ושלוש עשרה מצוות עשה ולא תעשה. המקבלת את על עצמך לשמור על מצוות התורה כולן?" שאלה נעמי. ורות השיבה בחיוב. "כיהודיה, ייאסר עליך לעבוד עבודה זרה, ואף ייאסר עליך להינשא לקרובים מסוימים שהנישואין עמם מותרים לך כעת". אולם רות לא נרתעה. "אני מוכנה לכול!" הבהירה לנעמי נחרצות. נעמי לא הרפתה והמשיכה באזהרותיה: "עליך לדעת שקיימים עונשי מוות בארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. אם חלילה תעברי על עבירה שעונשה מיתה בידי אדם, אזי, לא תזכי אפילו לקבורה מכובדת, אלא תקברי באחד מבתי הקברות המיוחדים לנידונים למוות", ניסתה נעמי להפחיד את כלתה. אולם רות אינה מתרגשת... "מוכנה אני להיהרג ולהיקבר בכל מקום, ובלבד שלא לשוב מאחרייך! אני מצטרפת אליך בלב שלם, כפי שיכול להעיד האלוקים שבשמים. אין בדעתי לחזור בי לעולם, לא לפני מותך ולא אחריו, שכן יהודיה אשאר עד יומי האחרון! נשבעת אני שלא אפרד ממך, עד אשר יפריד המוות בינינו, וגם אז, אקבר באשר תקברי את! בקשתי להצטרף אליך היא אמיתית וכנה, כשם שכוונותיך טהורות בשובך אל ארץ הקודש. מהיום ועד יומי האחרון אקדיש את עיתותי לסגל לעצמי מצוות ומעשים טובים, בטרם תיאסף נשמתי ואפטר לבית עולמי", סיימה רות. כששמעה נעמי את דבריה של רות, קיבלה אותה באהבה ואימצה אותה אל ליבה. מאותה שעה שבה החליטה רות להתגייר ולהצטרף אל עם ישראל, זכתה רות למעלות גדולות, עד שהשווה הכתוב את דרגתה לדרגתה של נעמי חמותה: "ותלכנה שתיהם", להוכיח עד כמה חביבים הגרים לפני הבורא. רות ונעמי המשיכו לצעוד לכיוון ארץ ישראל. רגליה של נעמי השבה אל מולדתה, נשאו אותה מאליהן, ואילו רות, הצועדת לקראת הבלתי נודע, זקוקה היתה למאמצים כבירים בכל פסיעה ופסיעה. למרות רצונה להתגייר ולהצטרף אל חמותה, התבססו מעשיה על עמל ויגע ולא על התלהבות רגעית, עובדה שהסירה כל חשש מלב חמותה. הזאת נעמי? נעמי ורות לא עצרו בדרכן למנוחה ולהחלפת כח, כדי לזכות להגיע לארץ הקודש במהירות האפשרית ולחונן את עפרה. את דרכן עשו לבדן, כשהן לבושות בבגדי גברים, כיוון שסכנה ארבה לשתי נשים בודדות בדרכים השוממות. נעמי שבה אל עירה, אל בית לחם, כשהיא מודעת לכך שמחכות לה השפלות וביזיונות. "אכן, ראויה אני ליבוש ולהיכלם", אמרה, ונכנסה עם כלתה בשערי העיר. נעמי ורות הגיעו לבית לחם במוצאי יום טוב ראשון של פסח, בלילה שבו נחגג קציר העומר ברוב עם. את פניהן קידמה המולה גדולה. כל בני העיירות שבסביבה התכנסו אל העיר כדי לשמוח בשמחת קציר העומר. כשהבחינו תושבי בית לחם בשתי הדמויות העניות והדלות שנכנסו אל העיר, התפלאו מאד. "מי הן אלו הבאות לבדן מהדרך? ומדוע הן צועדות יחפות ולבושות בבלואי סחבות?" לתדהמתם, גילו שאחת הנשים היא נעמי, אשת אלימלך, גדול הדור, שעזב את הארץ לפני שנים רבות, בתקופת הרעב שהתחולל בארץ ישראל. "הזאת נעמי?" התפלאו, "הייתכן שנעמי, שעזבה את הארץ כששפחותיה לבושות בגדים מפוארים ורכובות על גמלים, שבה אל הארץ כענייה גלמודה, יחפה ללבושה סחבות?" כששמעה נעמי את דבריהם, מיהרה לענות: "אנא, אל תקראה לי עוד 'נעמי', שכן איני ראויה לשם זה, ואין בי עתה אלא מרירות, צער ושברון לב. קראנה לי 'מרה', 'כי המר שדי לי מאד'. הבורא העניק לי מרירות, צער ועוגמת נפש מלא חופניים". נעמי ורות התחילו להתבסס בארץ, ורות מיהרה להתגייר ולהצטרף לעם ישראל. איש גיבור חיל ושמו בועז באותם ימים היה בועז גדול הדור ושופט בארץ, תלמיד חכם בעל מידות טובות, עשיר מופלג, נדיב ושונא בצע. בועז היה אחיינו של אלימלך, בעלה של נעמי, שכן אלימלך ואביו של בועז היו אחים. מלבד קרבת המשפחה שהיתה בין בועז לאלימלך, שררה ביניהם ידידות אישית רבת שנים שהעמיקה את הקשר. למרות שהיתה נעמי חסרת כול וידעה שיש לה קרוב משפחה עשיר ובעל נכסים, לא הסכימה לפשוט את ידה ולהזדקק למתנת בשר ודם. היא תלתה את בטחונה באביה שבשמים. ביומן הראשון בארץ ישראל השכימה נעמי כדי לצאת ללקוט שעורים בשדה. "להיכן את הולכת?" שאלה אותה רות. ונעמי השיבה לה: "תקופה זו היא תקופת הקציר, והתורה, הדואגת לעניים, חייבה את בעלי השדות להותיר בעבורם שיבולים בשדה. הולכת אני ללקוט שיבולים אלה. על פי דיני התורה אסור לקוצר להרים שיבולת אחת או שתיים שנפלו בזמן הקציר, אלא עליו להותירן במקומן למען העניים שילקטו אותן. רק אם נפלו שלוש שיבולים בפעם אחת, יכול הקוצר לאספן אל אלומתו". נעמי כבר יצאה כמעט מהבית, אולם רות עמדה בדרכה. "אין זה מכובד עבורך לצאת לשדה ללקט שעורים. אני איני מוכרת בעיר, אצא במקומך אל השדה ואלקט בעבור שתינו". רות הרגיעה את חמותה: "אמנם אין לי מכר שבשדותיו אוכל ללקוט, אולם בטוחה אני שאמצא חן בעיני מישהו שיניחני ללקט בשדותיו". ויצאה לדרכה. בטרם יצאה רות אל השדות, פסעה אנה ואנה ביציאה מהעיר, עד שמצאה קבוצת אנשים הנראים לה כשרים ומהוגנים ללכת עימם והצטרפה אליהם. רות צעדה אל השדה בשמחה וברוגע. היא לא היתה כשאר המלקטות, שבתחילת היום דואגות לפרנסתן, ורק בסוף היום ממלאת השמחה את ליבן כשהן שבות אל העיר וכליהן מלאים תבואה. לעומתן, שמחה רות בצאתה כבשובה, שכן ידעה שמשגיחים עליה ממרום ודואגים לפרנסתה. לא היה עליה להרחיק נדוד. מיד כשיצאה מהעיר, מצאה שדה שעורים שניכר שבעליו הינו אדם כשר וטוב עין. רות נכנסה אל השדה וליקטה בחריצות רבה. המתבונן ברות, יכול היה להבחין מיד שלא אשה פשוטה היא. המלקטות נהגו לעמוד לפני הקוצרים כדי לתפוס כל שעורה הנופלת על הקרקע בטרם יקחנה אחר, אולם רות סברה שיש חוסר צניעות בעמידה לפני גבר זר. לכן הקפידה לעמוד מאחורי הקוצרים וללקט את השעורים שנותרו רק לאחר שכבר עבר הקוצר. כמו כן, בעוד שאר המלקטות הגביהו את שולי בגדיהן כדי להקל עליהן את הליכתן, נהגה רות בצורה שונה. כאשר גילתה שעורה שנפלה על הארץ, היטיבה את בגדיה, התיישבה בצניעות, ורק אז הושיטה ידה ואספה את השעורה אל הכלי שבידה. המלקטות נטלו חבילות גדולות יותר של שעורים ממה שהתירה התורה, אולם רות נטלה שתי שעורים, ואילו שלוש הותירה על הארץ. רות הבינה שיהיה זה חסר היגיון ללקט בתחילת השדה, להתקדם אל סופו כשהשק מתמלא, ובסוף היום לחזור את כל הדרך כשהשק הכבד על כתפיה. לכן, כשהגיעה אל השדה, היא פנתה לסופו, החלה ללקט, ובסיום היום עמדו רגליה בעבר השדה הסמוך אל העיר. באותו יום הגיע אל השדה בועז, בעל השדה. זה עתה סיים בועז את שבעת ימי האבל על אשתו שנפטרה. בועז לא נהג לפקוד את שדהו, אלא הקדיש את כל ימיו ללמוד תורה ולכן מינה אחראים שישגיחו על נכסיו. אולם באותו יום שבו הגיעה רות אל שדהו, שינה בועז ממנהגו הקבוע. בועז הבחין בפועליו העמלים במלאכתם וברכם בשם השם: "ה' עמכם". בועז ביקש להזכיר לפועליו שעליהם להשתדל להיות ראויים שה' יהיה עמם, כלומר, לקיים כראוי את מצוות מתנות העניים - לקט, שכחה ופאה. פועליו השיבו לו בשם ה': "יברכך ה'". בברכה זו הודו לבועז וברכוהו שיתברך מפי עליון. לפתע הבחין בועז ברות המלקטת בשדהו. הנהגתה האצילית משכה את תשומת ליבו. הוא הבחין בצניעותה המיוחדת ובזהירותה מגזל, וביקש לברר את זהותה. בועז פנה אל האחראי על הפועלים ושאלו: "מי הנערה הזו? בת מי היא?" בועז הבחין שרות הספיקה ללקט כמות נכבדה של שעורים, למרות שאספה לבדה מבלי לקבל סיוע. הוא חשש שהיא מבנות הפועלים, ואביה סייע בידה ללקט כשהוא מסלק את שאר העניים מדרכה. לכן, ביקש לברר האם קיים קשר בין הנערה לבין אחד הפועלים. ענה לו הפועל האחראי: "נערה מואביה היא זו אשר הצטרפה אל עם ישראל. כל ההנהגות שראית בה, אינן נובעות מפנימיות נפשה, אלא חמותה נעמי, השבה ממואב, לימדה אותה לנהוג כך, ועל פי הוראותיה היא פועלת. מלבד זאת, נערה מואביה היא, וגם לאחר שהתגיירה, עודנה 'מואביה' במהותה, שכן גירותה היא רק מהשפה ולחוץ. גם אילו התגיירה בלב שלם, לא ראוי לך לשאתה לאשה. למרות ש'מואבית' ו'עמונית' מותרות לבוא בקהל, לא ראוי לגדול הדור לשאת אשה מואביה, בזמן שניתן למצוא בנות ישראל כשרות. היום, עם בוקר, הגיעה הנערה ללקט שיבולים, ואילו עתה, ראה, כמה עלה בידה לאסוף. אין ספק שהיא מלקטת גם בין העומרים האגודים, וכך גוזלת היא את ממונך". "אל תלכי ללקט בשדה אחר!" למרות הדברים הקשים ששמע בועז, לא שינה דעתו על רות ועל מעלותיה המיוחדות. גם עתה, ואולי דווקא לאחר שראה שרות שמעה חרפתה ושתקה, עלה ערכה בעיני בועז. הוא ביקש לחזק את ידה של הנערה האמיצה שעזבה בית ומולדת ובחרה להדבק בחמותה, בעם ישראל ובאלוקיו. בועז פנה אל רות בדברי פיוס ואמר לה: "למרות ששמעת את דברי הנער שפגע בכבודך, מבקש אני ממך שלא תעזבי שדה זה, אלא המשיכי ללקט בה ולהתחבר עם נערותי. הישארי כאן, וכך תוכיחי את מעלתך לעיני כול, עד שאיש לא יעז לפגוע בכבודך ולבזותך. אל תחששי להיוותר לבדך בשדה, שכן אני אצווה לנערים שלא לפגוע בך לרעה. אם תצמאי למים, תוכלי לשתות מהמים ששאבו הנערים בעבור עצמם". רות כאבה מאד את הפגיעה שפגע בה הנער. היא הצטערה על שנחשדה בחוסר צניעות, בעוד היא כה השתדלה להקפיד ולשמור על צניעותה. היא הודתה לבועז ולבורא העולם על החסד שגמל עימה וזימן את בועז מיטיבה לפניה. אולם עדיין קינן בליבה החשש שבועז החליפה בנערה אחרת. היא פנתה לבועז ואמרה לו: "אולי סבור אתה שאני מוכרת לך, אולם לא ראיתני מעולם". בועז פנה לרות בקול רם כדי שישמעו כולם ויכירו במעלתה: "יודע אני מי את ומכיר במעלותיך. שמע מעשייך הטובים הגיע לאוזני. נודע לי על החסד שעשית עם חמותך מאז מות אישך. נודע לי שיצאת ללקוט במקומה בשדה, שמעתי על נדיבות ליבך וגם על צניעותך המופלגת בשדה. ידוע לי שנטשת את אביך, את אמך ואת העבודה הזרה שעבדת, ויצאת אל ארץ עלומה, כשכל מטרתך היתה להדבק באלוקי ישראל. איני דואג בעצמי לפרנסתך, למרות שהיטבת עם קרובת משפחתי, משום שאיני חפץ לשלם את שכרך בעולם הזה. מעדיף אני שישלם לך ה' את משכורתך. אברכך שתהיה משכורתך שלימה מאת הבורא, שיברכך גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. בעולם הזה תזכי לגמול טוב בעקבות החסד שעשית ועם חמותך ועם בעלך, ואילו שכרך לעולם הבא שמור לך, על שהתקרבת לחסות תחת כנפיו של הבורא ולהצטרף אל עמו". בועז סיים את דבריו והזמין את רות לסעוד את ליבה עם שאר נערותיו, והודיע לה כי היא מוזמנת בכל יום לסעוד על שולחנו עם נערותיו. משאך סיימה רות לאכול, קמה ממקומה וחזרה לשדה ללקט שעורים. כשהתרחקה ובועז נותר לבדו עם פועליו, הורה להם: "הניחו לנערה ללקט ככל אשר תחפוץ. אם תראוה מלקטת מבין העומרים האגודים, אמרו לה שרשאית היא ללקט כמה שתחפוץ. עליכם לנהוג בחכמה, לעשות עצמכם כאילו נפלו השעורים מידכם, והם בגדר של לקט. ואת העומרים האלו עליכם להותיר באזור שבו מלקטת רות, כדי שיגיעו לידה ולא לידי אחרים. כך נוכל לסייע לה בפרנסתה ולשמור על כבודה, שכן בת מלכים היא". הנערים עשו כמצוות בועז והותירו בעבור רות עומרים רבים בשדה. שעות רבות נמשכה מלאכת איסוף כל העומרים, ורק לקראת ערב סיימה את מלאכתה וניגשה לחבוט את השעורים כדי להפריד את התבואה מהגבעולים. רות חזרה לעיר, אל חמותה נעמי הממתינה לה. כשהבחינה נעמי בכמות השעורים הגדולה, תמהה מאד וביקשה לדעת היכן ליקטה כלתה: "כיצד עלה בידך ללקוט שעורים כה רבות ביום אחד?" ענתה לה רות: "שם האיש שבשדהו ליקטתי היום – בועז. ולא זו בלבד שהניח לי ללקוט בשדותיו, אלא אף הורה לי להמשיך לפקוד את שדהו בכל תקופת הקציר". "בועז זה, אשר ליקטת היום בשדהו, הינו קרוב משפחתנו", אמרה נעמי לכלתה והוסיפה: "מוטב שתדבקי בנערותיו ולא תלכי ללקט כלל בשדות אחרים, שכן בועז ידאג לך ולעתידך". אמרה נעמי וברכה את בועז: "ברוך הוא לה'". "הלא אבקש לך מנוח" לאחר שבחנה נעמי את כלתה במשך שלשת חדשי הקציר, וראתה שבאמת ובתמים כוונתה להדבק לעם הקודש ולאלוקיו, ביקשה לשדך לה בעל כערכה. פנתה נעמי אל רות ואמרה לה: "בחודשים האחרונים. התוודעת לקרוב משפחתנו, בועז, גדול הדור. רצוני להציע לך להשתדך עמו. בוודאי ידוע לך, שבועז הוא תלמיד חכם עצום, ירא שמים וירא חטא, ואף נדיב לב ובעל מידות טובות. אם תינשאי לו, תמצאי מנוחה בביתו, וייטב לך בעולם הזה ובעולם הבא. אל תחששי שבועז, שאדם נכבד וגדול הדור הוא, לא יאות לשאתך לאישה, מפני היותך גיורת. שכן אילו היתה הצעה זו עולה לפני שלושה חדשים, הרי שהיא היתה נידחית על ידו ללא היסוס, אולם לאחר שהכירך ועמד על מעלותייך ועל צניעותך המופלגת, בוודאי יסכים להנשא לך. הלילה עתיד בועז לזרות את גורן השעורים. זריית השעורים מתבצעת בלילה, שכן אז מנשבות רוחות קלילות ונינוחות יותר, המתאימות לזריית התבואה. כשיסיים בועז את מלאכתו, בוודאי לא ישוב לביתו, כיוון שירצה לשמור על הגורן מפני הגנבים. גם אין זה מכבודו של תלמיד חכם לצאת יחידי בשעת לילה ולסובב בחוצות. עלייך לנצל הזדמנות זו שבועז ילון בגורן, שכן בלילה שבו זורה הצדיק את תבואותיו ומתוודע לברכת ה' שפקדה את שדותיו, ליבו טוב עליו. בעת שמחתו יחוש בחסרונה של אשתו שנפטרה לבית עולמה, ועל כן יבקש לו אשה אחרת. הלילה, עם רדת החשיכה, רחצי את עצמך, לבשי את בגדייך הטובים ביותר, ורדי לגורן של בועז. כשתגיעי אל הגורן, הסתירי את נוכחותך, עד שיסיים בועז את סעודתו וישכב לישון. בטרם יירדם בועז, עלייך לבדוק היכן הוא קובע את משכבו לשנת לילה. כאשר יירדם, קומי בזהירות, גשי למרגלותיו וחכי בשתיקה עד שיבחין בך ויורה לך את אשר תעשי. אברכך, שהאלוקים יהיה עמך, והוא יאמר לך מה תעשי". "ותעש ככל אשר צוותה חמותה" רות עשתה כדברי חמותה, ירדה אל הגורן ועקבה בדריכות אחר צעדיו של בועז. בועז סיים את סעודתו, בירך על מזונו והודה לבורא על שפתח את ידו הרחבה והעניק מזון ליושבי הארץ לאחר תקופת הרעב הקשה. לאחר שלמד זמן מה, פרש לקצה ערימת התבואה וקבע שם את משכבו. כשהבחינה רות שנרדם בועז, קמה ממקומה וניגשה אליו בסתר ובצניעות. היא כיסתה את פניה כדי שלא יכירוה אם יבחינו בה, ושהתה שם, ממתינה לבאות, כפי שציוותה עליה חמותה. בועז לא חש ברות המצטנפת לצד רגליו. כאשר התעורר בחצות הלילה כדי ללמוד תורה, גילה לחרדתו דמות למרגלותיו. רות מיהרה להרגיעו ואמרה לו: "תנוח דעתך. כל מבוקשי מאת הבורא אינו אלא שייתן לי להיות חלק ממשפחתך". "האם את נשואה?" שאל בועז, ורות ענתה שהיא אינה נשואה. "האם טהורה את?" מוסיף בועז לברר, ורות השיבה כי טהורה היא. בועז עמד בניסיון גדול. למרגלותיו שכבה אשה פנויה וטהורה, אולם הוא לא התפתה לגעת בה, ונשבע שלא יגע באשה זו, אלא אם כן יישא אותה לאשה. הוא ניסה לברר מי היא ומה מעשיה בגורן בשעה זו. רות הזדהתה: "אני רות אמתך, כלתה של נעמי. באתי אל הגורן כדי לבקשך שתמלא את מצוות התורה הקדושה, תגאל את נכסינו, ואף אותי עמהם". באותם ימים, כשנפטר אדם ללא בנים וללא אח, קרוב משפחתו הגואל את נכסיו, נשא את אשתו, וכך מתקיים מעין ייבום. זו היתה בקשתה של רות: "כיוון שלחמותי ולי נותרו מעט נכסים שעלינו למכור כדי להתפרנס, מצווה אתה לגאול נכסים אלו כשנמכרם. מוטב שתקנה אותם מלכתחילה במקום לגאלם לאחר שיימכרו. מן הראוי שבהזדמנות שבה תקנה את נכסינו, תקנה גם אותי. תפרוש כנפיך עלי בנישואין כדת משה וישראל בחופה ובקידושין, וזאת כדי שייזכר שם בעלי המנוח. שכן אם יגאל אדם אחר את נחלת אישי ואותי עמה, עלולה כוונתו בנישואיו עימי להיות לא לשם שמים, וממצב זה אני מבקשת להימנע. חפצה אני שאתה תהיה הגואל, שכן כוונתך אינה אלא לשם שמים". בועז נאות למלא את משאלתה של רות, אולם ידע שקיים מכשול שעליו הוא צריך להתגבר. לנעמי היה קרוב משפחה נוסף הקודם לבועז בגאולת נכסיהן של החמות ושל כלתה. היה זה 'טוב', אחי אביה של נעמי, דודו של בועז. קרבתו לנעמי היתה גדולה מקרבתו של בועז, והוא קדם לייבום ולגאולת השדה. בועז ידע ש'טוב' עלול לבקש לגאול את נחלת אלימלך ורות לעצמו, והיה עליו להציע לו לממש את זכותו. לפיכך פנה אל רות ואמר לה: "ברוכה את לה' על חסדך שעשית כאשר ביקשת להקים שם לבעלך. חסד זה גדול מהחסד שהתחסדת עם חמותך. יודע אני שאשה אחרת היתה מעדיפה בעל עני ואביון, אך צעיר לשנים, על פני בעל עשיר וזקן כמוני, בן שמונים שנה. ראויה את לכל ברכה על שהסכמת להנשא לי לשם שמים כדי להעמיד שם למשפחת בעלך. יודע אני שראויה את להינשא לאדם שכמותי, שכן אשת חיל את. איני חושש מפני מוצאך וייחוסך, שכן ייחוס עצמי עדיף על פני ייחוס משפחתי, וייחוסך העצמי שבו זכית בזכות מעשייך הטובים, נודע בשערים. אולם איני יכול להשיב על בקשתך עתה. אמנם קרוב אני וראוי לגאול, אולם יש אדם בשם 'טוב', שקרבתו לחמותך ואלייך גדולה מקרבתי. ובטרם אזכה בזכות של גאולת הנחלה של בעלך, עלי להציע לו זכות זו. מחר, עם שחר, אציע ל'טוב' לגאול אותך עם נחלת אלימלך ואניח לו להחליט כטוב בעיניו. אם יחפוץ לגאלך, יהי כן, וטוב הדבר, שכן אדם חשוב הוא. אולם אם יסרב, הרי אני עצמי אגאלך. זאת אוכל לומר לך בוודאות: לילה זה הינו הלילה האחרון שבו את לנה ברווקותך. מחר בלילה תהי נשואה, או ל'טוב' או לי, אם לא יחפוץ בכך. הלילה אבקשך ללון כאן, בגורן, שכן לא אניח לך ללכת לבדך אל העיר בחשכת הלילה. אולם עם שחר, צאי אל העיר, בטרם יבחינו שהיית כאן הלילה. שש שעורים בועז חשש שאם יראו את רות יוצאת מהגורן, עלולים לחשוד בו במעשה מגונה וחשד זה עלול לגרום חילול ה'. בשעות שנותרו עד עלות השחר, התפלל בועז והתחנן לאלוקים שישמור עליו מפני החשד. ואמנם, בטרם שחר, הקיץ בועז את רות וזירז אותה לצאת לדרכה. בטרם יצאה רות מהגורן, צייד אותה בועז בשש שעורים. במתנתו ביקש בועז לרמוז לרות שעתידים לעמוד מזרעה שישה צדיקים שהתברכו בשש ברכות: דוד, חזקיה, יאשיהו, חנניה, מישאל ועזריה, דניאל ומלך המשיח. דוד המלך - "יודע נגן, וגיבור חיל, ואיש מלחמה, ונבון דבר, ואיש תואר וה' עמו". חזקיהו - "פלא, יועץ, אל, גיבור, אבי עד, שר שלום". יאשיהו - "והיה כעץ שתול על מים, ועל יובל ישלח שורשיו, ולא יראה כי יבוא חם, והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי". חנניה מישאל ועזריה - "ילדים אשר אין בהם כל מום, וטובי מראה, ומשכילים בכל חכמה, ויודעי דעת, ומביני מדע, אשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך". דניאל - "כל קבל די רוח יתירה (רוח חכמה יתירה), ומנדע (ודעת), ושכלתנו (והשכל), מפשר חלמין (ופתרון חלומות), ואחוית אחידן (והגדת חידות), ומשרא קטרין (והתרת דברים קשורים וסתומים). המלך המשיח - "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה, ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת, ויראת ה'". למרות שחשש בועז שיתגלה ביקורה של רות בגורן, הוא ליוה את רות אל העיר כדי להגן עליה מכל רע. רות הגיעה אל בית חמותה וסיפרה לה שבועז הבטיח להציע ל'טוב' לגאלה, וכי הוא נשבע לגאלה בעצמו אם לא יחפוץ בכך 'טוב'. רות אף הציגה בפני נעמי את שש השעורים, מתנתו של בועז. נעמי שמחה בשמחתה של כלתה ואמרה לה: "מעתה אל לך לדאוג, שכן בוודאי יזדרז בועז לקיים את מצוותו ויגאלך בקרוב". "ובועז עלה השערה" מיד כשהגיע בועז אל העיר, פנה אל בית המדרש כדי לברר את כוונתו של 'טוב', ולהגיע לידי הכרעה לגבי גאולתה של רות. בועז, שהיה ראש הדיינים, התיישב במקום מושב הסנהדרין והתכוון להמתין ל'טוב' עד שיזדמן לסביבה. אולם נראה כאילו המתין הגואל מאחורי הדלת לכניסתו של בועז, ומיד נכנס אחריו. בועז השלים את ההכנות לקיום טקס נישואין בו במקום, שכן הוא רצה להעמיד חופה מיד כשתתברר תשובתו של 'טוב'. הוא כינס עשרה אנשים צדיקים ונכבדים, שיפסקו את ההלכה באופן רשמי ש'מואבית' מותרת לבוא בקהל, ויעניקו להלכה זו פרסום. פרסום ההלכה ברבים מותנה בכך שמכריזים עליו עשרה אנשים יחדיו. לאחר מכן, פנה בועז אל 'טוב' ואמר לו: "לקרוב משפחתנו אלימלך נותר חלק בשדה שירשנו בשותפות מאבינו. נעמי מבקשת למכור שדה זה כדי להתפרנס מדמיה. לאחר מכירת השדה עלינו לגאול אותה מיד הקונה, ולכן, מוטב שנרכוש את השדה מיד נעמי בטרם יימכר לאיש זר. כיוון ששמורה לך זכות הראשונים לגאול את השדה, עליך להחליט: אם רצונך לגאול את השדה, רשאי הינך לעשות זאת. אולם אם תסרב, אבקש שתודיע לי, שכן אין גואל קרוב ממני מלבדך. ואם אינך חפץ לגאול, עוברת הזכות אלי, ובדעתי לממשה". דבריו של בועז מצאו חן בעיני 'טוב'. הוא הנהן בראשו וענה לבועז: "צודק אתה, אכן ראוי לגאול עתה את נחלת אלימלך, ואת זאת אעשה בשמחה". כעת הגיעה השעה להעמידו על פרט נוסף, ובועז הסביר לו: "נחלת אלימלך אינה בבעלותה המוחלטת של נעמי. גם לרות כלתה יש בה חלק, שהרי היא יורשת את בעלה, אשר ירש את אלימלך. אולם רות מוכנה למכור את השדה רק לזה שיאות לשאתה לאשה. אם רצונך לגאול את השדה, עליך לדעת שיהיה עליך לגאול בתוספת לשדה גם את רות - לשאתה לאשה ולהקים שם לבעלה המנוח". כששמע הגואל את דברי בועז, נסוג בו מכוונתו ואמר: "צר לי, אולם לא אוכל לגאול את השדה. הרי בניו של אלימלך, מחלון וכליון, נפטרו כיוון שנשאו נשים מואביות, את רות ואת ערפה. אין ספק בכך שהיה זה עונש על נישואיהם עם בנות מואב שנאסרו לבוא בקהל. בוודאי תבין שאיני מעוניין לסכן את חיי ולערב פסול בזרעי, שכן בני יהיו בני מואבית. מלבד זאת, נשוי אני, ומעדיף שלא לשאת אשה שנייה". מאחר שוויתר 'טוב' על זכותו, היא עברה לבועז. אולם בטרם יוכל בועז לבצע את קניין השדה כהלכה, היה עליו לקנות את זכות גאולתה מהגואל באמצעות קנין שבו התחייב לשאת את רות. בועז עשה 'קנין חליפין', שמשמעותו, העברת חפץ מידו של הקונה למוכר, כאשר תמורת החפץ נקנה השדה. בכך שניאות המוכר לקבל את החפץ, מעביר הוא את בעלותו בשדהו לרשות הקונה. החפץ שבו נעשה שימוש בגאולת שדה אלימלך היה נעלו של בועז. בועז נתן את נעלו לגואל, ותמורתה קנה את זכות גאולת השדה. הקניין נעשה, וזכות הגאולה הועברה מהגואל אל בועז, שמיהר לממשה. בועז ייחד את עשרת הזקנים וביקש מהם להיות עדים לקניין שנעשה מיד הגואל על זכותו בגאולת השדה, ולהלכה שנפסקה ש'מואבית' מותרת לבוא בקהל: "אתם עדים שקניתי היום את כל אשר לאלימלך, ואף את אשר לכליון ומחלון, מיד נעמי. כמו כן, עדים אתם שקניתי את רות המואביה לאשה, בהסתמך על ההיתר שהתחדש שמואבית מותרת לבוא בקהל ה', כדי להקים שם למחלון בעלה", הזקנים האצילו לבועז מברכתם ואמרו פה אחד: "ייתן ה' את האישה הבאה לביתך כרחל וכלאה, כאותן נשים צדקניות אשר למרות שמוצאן היה מלבן הארמי וייחוסן אינו מכובד, הן זכו והעמידו את בית ישראל לאחר שנכנסו לביתו של יעקב אבינו. כאותן נשים, אשר למרות שהיו עקרות, זכו והעמידו את כל זרע ישראל. למרות שמוצאה של רות הוא ממואב, מברכים אנו אותך שלא יקרא עוד שמה: 'רות המואבית', אלא 'רות מבית לחם'. תזכה לעשירות מופלגת, מאחר שלא ביקשת לך אשה לתועלת ממון, שיגדל ויתפרסם שמך בבית לחם. ותעמיד בנים ובני בנים מאשתך זו, למרות שבדרך הטבע אין הדבר מסתבר". לאחר שנתברך מפי הזקנים, מיהר בועז לשאת את רות לאשה בחופה ובקידושין. ראוי הוא לה וראויה היא לו, שהרי היא מכונה 'אשת חיל' ואף בועז זכה להיות מוכתר בתואר 'גיבור חיל'. בועז לא הלך לבדוק את השדות שרכש זה עתה ואת הנכסים שקנה מיד נעמי, אלא שם מגמתו אל העיקר, לנישואיו עם רות. חיי הנישואין של בועז ורות לא האריכו ימים. עוד באותו לילה שבו נערך טקס הכלולות, נפטר בועז בשיבה טובה. למרות שבדרך הטבע לא היה ביכולתה של רות ללדת ילדים, עשה עימה ה' חסד והעניק לה הריון. לאחר תשעה חודשים נולד לה בן, אשר כבר בצאתו מבטן אימו ניכרה בו מעלתו הגדולה, שכן הוא נולד מהול, דבר המלמד על נשמתו הגבוהה. נעמי אימצה את בנה של רות אל חיקה, והיתה לו אומנת ומחנכת. עובדת יתמותו של הילד הנולד עוררה בעיה באשר לקריאת שמו: מחד גיסא, היה מן הראוי לקראו על שם אביו האמיתי, בועז. אולם מאידך גיסא, הרי כל נישואיו של בועז עם רות לא היו אלא כדי להקים שם למחלון בעלה הראשון. ומה מתבקש יותר מאשר לקרוא לו על שם בעלה הראשון של אמו? לכן החליטו רות ונעמי שלא לקרוא לתינוק על שם אביו ואף לא על שם בנה של נעמי. השם שנבחר לתינוק היה 'עובד'. זאת על שם אביו שהיה עובד אלוקים, שהרי נשא אשה אך ורק לשם שמים, ועל שם אמו שנבדלה מאחותה ודבקה בחמותה. ועליה נקרא הפסוק: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו". וכן על היות הנער עובד אלוקים מבטן, שהרי נישואיהם של הוריו הצדיקים היו אך ורק לשם שמים, וטבע הבן להיות דומה להוריו. עובד, בנה של רות, היה סבו של דוד מלך ישראל ונעים זמירותיהם. שושלת שלימה של מלכות עמדה מזרעה של רות, שויתרה מרצונה החופשי על מלכות בית אביה, מלכות מואב, והקריבה הכול כדי להדבק במלך מלכי המלכים ובעמו הנבחר. רות, אמה של מלכות, זכתה לראות את דוד נינה יושב על כסא מלכותו, ואף מקומה שמור לה לצד כסאו של בנו, שלמה המלך. רות זכתה לרוב נחת, לאושר בלי גבול ושיעור, לגדולה ולכבוד בעולם הזה ובעולם הבא.