שורש אחד לעורפה ולרות, שתיהן בנותיו של עגלון מלך מואב, שהתנ"ך מזכירו כדוגמה לכיבוד דבר ה' (שופטים ג', כ'). מרחוק, מבנות לוט, זורמת בעורקי שתיהן ירושה נעלה של מידת ההקרבה העצמית למען בניינו של עולם.

שתי הנשמות הללו, של עורפה ושל רות, קורצו מחומר אחד, אך לא באיכות שווה. איכותה של רות היתה מוחלטת, ולא היה כוח בעולם שיכול היה לפגוע בה. לעומת זאת, איכותה של אחותה ידעה גבול. כשהגיע המתח הנפשי של עורפה עד קצה הגבול, הוא נפסק. הנשיקה שנשקה לחמותה, היתה הנשימה הפנימית האחרונה ובה היא נפחה את התאמצותה - ונתרוקנה. ואילו רות, לא רק שהמתח שלה אינו נפסק בעת הניסיון, אלא שהוא מתגבר והולך.

דרכה של רות היא דרך של יחידים, שאין לדרוש אותה מכל אדם. האמת של ההיגיון האנושי ניצחה את מסירותה של עורפה. בנפשה של רות נוחלת ניצחון אמת אחרת, אמת נבואית, המדלגת על ההיגיון ופוסעת את פסיעותיה הגדולות הרחק מעבר לו, בדרך המובילה לתיקונו של עולם. הכח שהחזיק את רות היה כח הדבקות - "ורות דבקה בה" (רות א', י"ד).

עורפה ורות - בלב שתיהן חבוי כינור המנגן מנגינה של חסד. אך מלחיצותיה של נעמי פוקעת הנימה בכינורה של עורפה, ולימים, כבר מנסרים מאותו כינור מרוסק דברי בנה, גלית הפלשתי. אך הנימה שבלב רות, צליליה נעשים דקים יותר מלחיצותיה של נעמי. לימים היא נעשית מיתר בכינורו של עולם, שעליו ינגן נעים זמירות ישראל. "למה נקרא שמה רות - שממנה יצא דוד, שריווה להקב"ה בשירות ותשבחות" (בבא בתרא י"ד ע"ב). השורש שממנו צמחה שירתו של דוד, טמון בנפשה של רות.

עורפה ורות - תחילה מתלוות שתיהן כשני כוכבי לכת לשמש נעמי. אך בסופו של דבר, מתברר, שערפה לא היתה אלא כעין מטאור שהבהיק, דעך ונפל ארצה בדמות גלית הפלשתי ושלושת אחיו. במקום שנפל יגרום חורבן, אך סופו להשאר אבן חרוכה. ואילו כוכב רות יאיר לעולמים בדמות האיש אשר "לפני שמש ינון שמו" (תהילים ע"ב, י"ז).

בין "ותשק ערפה לחמותה" לבין "ורות דבקה בה", קיים פולמוס חשאי באין אומר ודברים. נשיקת הפרידה של עורפה אומרת: אידיאה צריכה לנאות ולשפר את החיים, אך חייו של בעל האידיאה לא ניתנו להיות קרבן על המזבח שלה. אם ההליכה אחרי נעמי דורשת קרבן זה, אין היא עומדת במבחן המציאות והיא יורדת מן הפרק. כאן מכריעה טובתו הפרטית של היחיד בד' האמות שלו. מנקודת ראות אנושית ייתכן שהצדק איתה. אבל אצל רות, האידיאה קודמת לחייו של היחיד, היא נקנית במחיר של מסירות נפש. כאן ספונה אמת עליונה הנוגדת את טובת ההנאה הפרטית וסופה לנצח. פולמוס זה שבין הנשיקה לדביקה חוזר ומשתקף לאחר דורות במלחמת גלית ודוד.

דעה שטחית היא שבאותה מלחמת ביניים בין דוד לגלית התייצב כח רוחני מול כוח גופני גרידא. גם בגלית קיים יסוד נפשי בולט. ראשית, הוא רוצה למנוע שפיכות דמים ומציע להסתפק במלחמת ביניים. גם בדבריו הכתובים בתנ"ך ובדברי המילואים שנמסרו לנו במסורת חז"ל, איננו שומעים קול אדם היודע רק צחצוח חרבות, אלא קול אדם היודע לדבר בדעת ובתבונה. לא לחינם מובאים דבריו ונימוקיו, דבר שאין התנ"ך מביא בשום מקום, מלבד במלחמת יפתח. גלית קורא אל מערכות ישראל: "למה תצאו לערוך מלחמה, הלא אני הפלשתי ואתם עבדים לשאול" (שמואל-א' י"ז, ח'). הוא הולך ומונה כמה מלחמות עשה וכמה ניצחונות ניצח, ובכל זאת עדיין לא הגיע לדרגת אלוף או נשיא. הוא משתתף במלחמות עמו כפטריוט פלשתי חופשי, שאין מכריחים אותו לכך ואין הוא דורש גמול על כך, בעוד במערכות ישראל דרושים אמצעים חיצוניים כדי לעורר את האנשים למעשי גבורה. בדבריו הוא מעמיד, אפוא, משטר חופשי מול משטר של שעבוד.

טענותיו של גלית אינן מצטמצמות בכך. את קריאתו: "תנו לי איש ונלחמה יחד" (שמואל-א' י"ז, י'), מפרשים חז"ל: "'איש' זה הקב"ה, שנאמר: 'ה' איש מלחמה'". הוא יוצא נגד אמיתו של אלוקי ישראל, הוא מערער על כל תורתו ואת יסודות עולמו של עם ישראל.

הרבה טענות בפי גלית. במשך ארבעים יום יש לו מה להשמיע. הוא מסתייע בכל הנימוקים האפשריים ויוצר תיאוריות המבוססות על עובדות ועל היגיון, תיאוריות המשפילות ושמות לאל את מערכות ישראל, מערכות אלוקים חיים. דבריו של גלית הפלשתי הביאו מורך ויראה בלב המלך והעם: "וישמע שאול וכל ישראל את דברי הפלשתי האלה ויחתו וייראו מאד" (שם פסוק י"א). דברי הפלשתי היו מוצקים לא פחות משריונו. אין היגיון אנושי שיוכל לנצחו בדברים ואין כוח אנושי שיוכל להתייצב נגדו במערכה. במאזני המציאות מובטח לו הניצחון.

כנגד ההיגיון, החכמה והגבורה גם יחד, יוצא דוד בכוח שלמעלה מכל היגיון ושיקול דעת. כנגד אמת המציאות הוא יוצא באמת נבואית, אמיתו של עם ישראל: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנוכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוקי מערכות ישראל אשר חרפת" (שמואל-א' י"ז, מ"ה). גלית ממשיך את הקו של ערפה, ומתחת לדבריו היפים נשקף בכל זאת ה"אני" הפרטי שלו: אני הפלשתי בה"א הידיעה, שניצחתי פה וניצחתי שם. אבל דוד מורם לחלוטין מכל פנייה עצמית כרות סבתו, כולו דבקות במי שאמר והיה העולם. גלית מחזיק מעמד ארבעים יום ומפיל את חיתתו על ישראל, עד שדוד נוחל את נצחונו עליו.

חז"ל מגלים לנו שהיתה כאן התנצחות בין דרכה של ערפה לדרכה של רות: "ר' ברכיה בשם ר' יצחק, ארבעים פסיעות הלכה ערפה עם חמותה ונתלו לבנה ארבעים יום" (רות רבה ב', כ"א). ועוד אמר ר' יצחק: "אמר הקב"ה, יבואו בני הנשוקה ויפלו בידי בני הדבוקה" (סוטה מ"ב, ע"א). אותם ארבעים יום אשר חתו ישראל מפני גלית, היו ימי נצחונו הארעי של קו ערפה. אבל בסופו של דבר מנצח הקו של רות, ובני הנשוקה נופלים בידי בני הדבוקה.

מלחמת גלית ודוד אינה תופעה בודדת בתולדות ישראל. משתקפת בה המלחמה הנטושה בין אומות העולם לבין עם ישראל לאורך כל הדורות. בכל זמן ובכל מקום עמדה נגדנו במערכה רוחו של גלית הפלשתי ולצדה ניצבו תמיד הגבורה, ההיגיון והאמת השטחית. אך האמת העמוקה הובעה בספר תהילים. מאמת זו ינק עם ישראל את כוח קיומו. כי היכן ההיגיון האנושי של ר' יוחנן בן זכאי שביקש את יבנה וחכמיה? היכן ההיגיון של העקשנות היהודית כלפי יוון וחכמתה וכלפי רומא וגבורתה, שכל העולם נכנע מפניהן? עמידתם של ישראל אינה עמידה של היגיון, אלא עמידה של דבקות: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד', ד').