דוד פ. עולה חדש מארה"ב  ,עו"ד במקצועו , הגיע לארץ כחילוני. מתוך אמונה במדינה הציונית הוא ביקש להתנדב לצבא . בשל מקצועו הוא התבקש לשבת בבקו"ם (בסיס קליטה ומיון)  במחלקת בני"ש  (בני הישיבות) ולחתום על הטפסים המתבקשים. מעסיקיו בצבא נתנו לו רקע קצר אודות הבחורים "המשתמטים" ו"הפרזיטים" איתם הוא אמור להיפגש. לאור היכרותו הקצרה בצד האחר של הבקו"ם עם הנוער הישראלי והמתגייסים הרגילים , הוא התפלא מאד לפגוש את בחורי הישיבות העדינים והמיוחדים שהמתינו באצילות מלכותית  לתורם תוך כדי לימוד בלתי פוסק. הכמות העצומה של בחורי החמד אותם פגש הותירה אותו מידי יום משתהה .בחורים צעירים  שמאמינים בצורה כ"כ החלטית בצדקת דרכם , ומתעמקים כל העת בחומר עיוני מתוך חדווה אמיתית, האם בחורי חמד אלו עונים לתואר המפוקפק: "משתמטים?!" "פרזיטים?! ".

באחד מן הימים ניגש אליו אחד האברכים שהיה נראה נסער , הוא סיפר ששכח כאן היום על שולחנו קלסר אישי וחשוב עד למאוד. דוד שחש במצוקה , ביקש לדעת מהו תוכנו של הקלסר, האברך הסביר שמדובר ביקר לו מכל - חידושי תורתו עליהם הוא עמל כבר זמן רב. דוד חש בהקלה מסוימת , סוף כל סוף לא מדובר בהפסד כספי גדול או בהסתבכות עם החוק... אך לנוכח כאבו ודאגתו של האברך הוא לקח את פרטיו והבטיח לעשות הכול כדי למצוא את הקלסר. ואכן מיד בסיום העבודה הוא החל בחיפושים קדחתניים שהניבו את התוצאה המיוחלת : הקלסר נמצא !  דוד יצר קשר עם האברך הנרגש , וכהמשך למצווה הוא הציע להביא את הקלסר עם רכבו לבית מדרשו בב"ב. שמחתו של האברך ושפע דברי התודה שקיבל העצימו את תהיותיו, וכשביקש האברך להשיב לו תודה, הוא רק רצה משהו "קטן": אנא הסבר לי בבקשה את המושג הערטילאי : "תורתו אומנותו"... התשובה שקיבל הייתה מסקרנת במיוחד: "תטעם – תבין"!! דוד ביקש מעט לטעום , האברך  נענה לאתגר, מידי שבוע הגיע דוד אליו ל'טעימות' מיינה של תורה, אך טעימות אלו עוררו אצל דוד שאלות רבות ומגוונות בהבנת חכמת התורה, שאלות שנבעו מחוסר ידע בסיסי בהשתלשלות התורה ממעמד הר סיני ועד להיום. האברך הציע לו להשתתף בסמינר "ערכים"  ושם לבטח יקבל מענה מספק לתהיותיו, אכן כך היה דוד ורעייתו השתתפו בסמינר  וקבלו את התשובות המלאות והמספקות. הם החליטו לשנות את אורח חייהם מקצה אל קצה. דוד קיבל על עצמו עול תורה בבחינת: "תורתו אמונתו"... וב"ה זכו שניהם  להקים משפחה לתפארת בתוככי עיר התורה-בני ברק.    דוד נוהג לאמר: החזרתי את האבדה לאברך היקר , אך האברך היקר השיב לי את  אבדת חיי!.            

קודם "מעמד הר סיני" הצטווה משה רבנו: "וַיִּקְרָא אֵלָיו ה', מִן-הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי--וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. "(שמות י"ט ג-ו)

"אלה הדברים אשר תדבר" מבאר רש"י: " אלה הדברים- לא פחות ולא יותר".  על צווי זה שלא יוסיף ולא יגרע  ידועה שאלת ה"אור החיים"  הק': " ואם תאמר פשיטא שלא יוסיף עליהם, ואם יש לחושדו חס ושלום  למה לא צוה לו בשאר המצוות ששלחו עד עתה?!" עיין  שם בשתי התשובות שיישב שם באריכות. 

מרן רבי אייזיק שר זצוק"ל מיישב את השאלה בדרכו המיוחדת לאורה  של  "סלבודקא" בחינוכה לגדלות האדם : "ונראה שדווקא כאן הייתה אזהרה על כך, ללמד שאלה הדברים שציוהו ה' לומר לישראל, אינם דברי רצוי ופיוס, שהוא צריך לדבר על לבם שיקבלו עליהם את התורה והמצוות, אלא דברי תנאי הם- תנאי קודם למעשה, שעל מנת כן הם מקבלים את התורה,- כדי להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". וכיון שהדברים האלה הם דברי תנאי, שרק על מנת כן הם זכאים לקבל את התורה, אם כן צריך למסור להם את הדברים כצורתם וכלשונם, לא פחות ולא יותר."

ומה תוכן דברי התנאי הללו, אשר התנה עמהם שכל קבלת התורה היא על מנת שיהיו: "ממלכת כהנים וגוי קדוש ? "  מלמדנו רבינו יונה ב"שערי תשובה" בבארו את חומר עונשה של כת הנותנים חיתתם בארץ החיים שאין להם חלק לעולם הבא וז"ל: "כי עם הקדוש, שהם עובדי ה' יתברך, אין להם להכנע לבשר ודם, ואינו מן הראוי להיות מורא בשר ודם אחר עליהם, אלא לשם שמים, שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כ"ה נ"ה) –עבדים ולא עבדים לעבדים. ונאמר: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים  וגוי קדוש, לשון כהנים- אדונים ושרים, שלא יהיה עליכם עול בשר ודם" (שער ג' קס"ז)

הנה לימדנו רבינו יונה שמהותו ועצמותו של עם ישראל צריך להיות: "ממלכה שכולם שרים" עם ישראל הם שרים בממלכתו של מלך מלכי המלכים, ועל כן אינו מן הראוי שיהא עליהם מורא בשר ודם ושיהיו עבדים למלכות אנוש. וכך קבלנו את התורה, בתנאי זה שנהיה אכן: "ממלכת כהנים וגוי קדוש" וזאת- על ידי שנתלמד מן התורה בעצמה, איך עלינו להתנהג כדי להיות ראויים להתעטר בעטרה יקרה זו, ולהיות בעצמנו כהנים, אדונים ושרים.

כדי להבין מלוכה זו מהי, עלינו לעיין  בסיפור של שלמה המלך ואשמדאי מלך השדים הסיפור מובא בהרחבה  בגמרא מסכת גיטין  (סח.):  בטרם הקים שלמה המלך את בית המקדש, כינס את זקני העם והתייעץ עמם  הכיצד יקציע את אבני הבניין, הלא נאסר  בתורה לסתתן בברזל : "ואם מזבח אבנים תעשה לי. לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה."  (שמות כ', כ"א).

ענו לו הזקנים כי יהא עליו להשתמש בתולעת המבקעת אבנים וקרויה שמיר, אך לשם כך מוטל עליו למצוא את אשמדאי, כי רק הוא יודע איה מקום המצאה. שלח שלמה את בניהו בן יהוידע, שר צבאו, כדי להביא לחצרו את אשמדאי, וכך עשה :הביאו לארמון כשהוא כבול באזיקי נחושת. לאחר ששלמה השיג את השמיר, פנה לאשמדאי ושאלו במה גדול כוחו מזה של בני האדם. ענה לו זה שאם יוסרו אזיקיו ויתאפשר לו להציץ בטבעת החותם של המלך, אזי ייעתר לבקשתו וישיב לפנייתו. שלמה המלך מיאן תחילה לעשות כן; רק בעזרת טבעת זו שעליה חקוק השם המפורש, יכול היה לשלוט במלך השדים. אולם, אשמדאי הערים עליו. הוא התגרה בשלמה וטען שחוכמתו המהוללת באה לו בזכות הטבעת, ולפיכך אין היא מעידה כל עיקר על שכלו. קצפו של שלמה יצא על השד, וכדי להוכיח את טעותו, נתן לו את הטבעת. מיד בלע אותה אשמדאי ואחר השליכה לים. כך השתחרר משלטונו של שלמה, ושלט בירושלים במקומו ובדמותו של המלך. אף את דמותו של שלמה שינה ללא היכר, והשליכו אל מרחק ארבע מאות פרסה ל מדבר בארץ זרה, ושם נהפך מחזר על הפתחים.

נדד שלמה מכפר לכפר והודיע ברבים כי הוא מלך ירושלים, היו כאלה שהתקלסו בו, ונערים פוחזים רדפו אחריו עם מקלותיהם. מקץ כמה שנים הגיע אל חוף הים, ומשגבר עליו הרעב, קנה מן הדייגים אחד מיצורי הים שהוציאו הללו מן המים. בטרם עמד לבשל את הדג, פתח את מעיו ומצא בתוכם את הטבעת שעליה חקוק השם המפורש. אז שבה לו מלכותו ואשמדאי גורש מן הארץ.  

על כך אומרת הגמרא בסנהדרין: " אמר ריש לקיש בתחילה מלך שלמה על העליונים שנאמר (דברי הימים א כט, כג) וישב שלמה על כסא ה' ולבסוף מלך על התחתונים שנאמר (מלכים א ה, ד) כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה רב ושמואל חד אמר תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם וחד אמר תפסח ועזה בהדי הדדי הוו יתבו וכשם שמלך על תפסח ועל עזה כך מלך על כל העולם כולו ולבסוף לא מלך אלא על ישראל שנאמר (קהלת א, יב) אני קהלת הייתי מלך על ישראל וגו' ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים שנאמר (קהלת א, א) דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים ולבסוף לא מלך אלא על מטתו שנאמר (שיר השירים ג, ז) הנה מטתו שלשלמה וגו' ולבסוף לא מלך אלא על מקלו שנאמר (קהלת ב, י) זה היה חלקי מכל עמלי רב ושמואל חד אמר מקלו וחד אמר גונדו (לבושו)  (סנהדרין כ:)                     

לאור דברי הגמרא מלמדנו מרן הגר"י שר : "הנה מבואר כמה נשגבה הגדלות הפנימית של שלמה המלך ע"ה אשר נתעלה להיות מלך בטבעי נפשו ובעמקי לבבו, ובהיותו נושא את כתר המלכות בעצם מהותו, לא מלכות של שררה והתנשאות על אחרים, אלא מלכות של גבהות – נפשית וגדלות עצמית, הרי גם כאשר הושלך מכיסאו והיה מחזר על הפתחים בגלותו, לא אבד את רגשי המלכות העצמית שלו, הגם שלא היה בידו אלא מקלו, אבל מ"מ מלך היה, וכל זאת מפני שמתחילתו היתה לו מידת המלכות ל"קניין נפשי",  וכיון שכך, מה לי הכא מה לי התם, מה לי כיסא המלוכה בירושלים ומה לי עם מקל הנדודים בגלות, תמיד היה "מלך" בעצמותו ובמהותו, מי שבעצמותו מלך הוא, הרי גם בלא כיסא מלכות אינו מסיר מעל נפשו את עדי המלוכה, את מעלתו וגדלותו העצמית."

כך גם אנו נדרשים לעמוד תמיד במצב של מלכות, לחוש בכל נימי נפשנו שאנחנו: "ממלכת כהנים" גם בתוך חשכת הגלות, מלכים אנחנו! ו"גוי קדוש" אנו, כלומר: עם קדוש, עם חשוב בתכונתו ובשכלו, אשר כל חייו מיוסדים ומכוונים על פי תורה, והוא עובד את ה' יתברך ומתעלה לפניו במעלות השלימות, ועל ידי התעלותו , מתעלה כל העולם כולו עמו, לשמש לו לסיוע.

ומסיים את דבריו: "כזו היא מעלתנו העצמית – ממלכת כהנים , שרים ואדונים, וגוי קדוש, חשוב ומרומם. וכל הגדלות והחשיבות הזו, אינה נקנית לנו אלא מכח התורה. זהו התנאי שקדם לקבלת התורה, וזהו גם הפועל –יוצא מעסק התורה ".

יה"ר שנזכה שוב לקבל  את התורה באהבה ובשמחה.