ויהי - לשון צער

הביטוי "ויהי" במקרא מציין את הצער הכלול בעניין המסופר. ביטוי חזק יותר הוא "ויהי בימי", המסמן צרה הרת סכנות חמורות. בכל הדורות שעליהם מסופר בתנ"ך, נתרגשו רק חמש צרות בהיקף זה, והן מסומנות בביטוי זה.

"ויהי בימי שפוט השופטים" (רות א', א'). לכאורה, ניתן לשער שהמצב הקשה, הנרמז בביטוי זה, קשור לרעב שהיה בארץ. אך הרעב מסומן בפני עצמו בביטוי "ויהי". אם כן, הצרה החמורה שעליה רומז הכתוב בתחילתו, כרוכה בעצם "ימי שפוט השופטים", כלומר, בימים שהעם שפט את שופטיו על מעשיהם הרעים.

הקלקול המוסרי אחז בכל קצות העם. "הדור לפי הפרנס והפרנס לפי הדור". על צרה כפולה ומכופלת זו מתריעים חז"ל: "אוי לדור ששפט את שופטיו, ואוי לדור ששופטיו צריכים להישפט". מזה ומזה אוי לדור, כי אין הבדל אם האבן נופלת על הכד או הכד על האבן, בשני המקרים הכד נשבר.

עמוד הדין, אחד משלושת העמודים של העולם (אבות א', י"ח), התערער עד היסוד: "וגם אל שופטיהם לא שמעו" (שופטים ב', י"ז). עצם קיומו של עם ישראל מותנה בהגשמת המשפט והצדק: "שופטים ושוטרים תתן לך... צדק צדק תרדוף, למען תחיה וירשת את הארץ" (דברים ט"ז, י"ח-כ'). באין צדק - מתערער יסוד קיומו של העם.

ויהי רעב בארץ

הביטוי "ויהי רעב בארץ", כולל את המושג רעב משתי זוויותיו - אחד לרעב ללחם ואחד לרעב לתורה, "ללמדך, כל דור שאין תורה מצויה בו, רעב מצוי בו" (מדרש זוטא). אין הרעב בא רק כעונש על דור שאין התורה מצויה בו, הוא בא גם כתוצאה מהריקנות שהדור שרוי בה.

הבטחת התורה: "ואכלת ושבעת" (דברים י"א, ט"ו), היא ברכה שהאדם יבוא לידי הסתפקות ושביעה. בימים של ירידה מוסרית, כשיצרי האדם קוראים: 'הב הב', תמיד הוא שרוי במצב של רעב. זהו הרעב העשירי שחז"ל מתארים אותו כ"מתגלגל ובא לעולם", הוא הצל המלווה את ריקנות הנפש. וכן נאמר: "ונפש רמייה תרעב" (משלי י"ט, ט"ו).

תקוות העם

באותם ימי מבוכה ואזלת יד, כשנהרסו חיי הכלל והפרט, והנפש והגוף היו עטופים ברעב, נשאר לעם זיק של תקווה: אולי יקום אחד מגדוליו, יקח את רסן ההנהגה לידו ויציל את הספינה המטורפת בים של צרות. בזיכרונו של עם ישראל חיה עדיין דמותו של הגואל הראשון, משה רבינו, שבכל שעה שנפרצו פרצות בחיי העם, עמד וגדרן. ואף בשעה החמורה ביותר, כשמידת הדין עמדה לפגוע בעצם קיומו של עם ישראל, הטיל את עצמו בפרצה וקרא: "ואם אין, מחני נא מספרך" (שמות ל"ב, ל"ב). הוא מסר את נפשו בעבור העם. והנה, שוב עם ישראל עומד על פי תהום, וכמעט כלתה אליו הרעה - האם יזכה גם הפעם למציל ומושיע?

ואכן, היה במי לתלות את התקווה. בבית לחם יהודה, מקום מושב הסנהדרין בימים ההם, ישבה משפחת אפרתים נודעת לשם ולגדולה. הם היו מגדולי הדור ומפרנסיו. ראש המשפחה מתעתד להיות נושא כתר המלכות בישראל, כאשר יעיד שמו אלימלך: אלי תבוא המלוכה. הוא היה מבני בניו של נחשון בן עמינדב, הנשיא הראשון של שבט יהודה, אשר לו הובטחה המלוכה בצוואת יעקב אבינו.

וילך איש

בריחתו של ראש העם, המועמד לכס המלוכה, היא גילוי המצב שהשתרר בעם: "איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ז, ו'). בימים ההם שררה שיטה שאין לחבל בחופש הפרט, וכל אחד רשאי לעשות את הישר בעיניו. היה זה דגלה של אותה תקופה. דאגת הפרט הכריעה את דאגת הכלל, ומפני שדבקה באלימלך מידת צרות עין, הוא היה מסוגל ללכת לארץ מואב, מקומה הטבעי של צרות העין!

צרות עין היא היפוכה של מידת החסד. העדר מידת החסד מצד העם כלפי מנהיגו יהושע בן נון, כאשר לא הספידוהו כראוי, בראשית התקופה ובימי הברכה, הגיע לשיאו בסוף התקופה, כשעזב אלימלך את הארץ. צעדו היה כרעידת אדמה תחת רגלי העם.

מה רב ההבדל בין הנשיא הראשון לשבט יהודה לבין בן בנו השואף למלכות. נחשון בן עמינדב קפץ לים והראה בכך מסירות נפש, ואילו אלימלך עזב את העם לאנחות. בכך הראה עד כמה אינו ראוי למלכות.

האנוכיות לא אפשרה לו לפתוח את דלתות ליבו בפני הנאנקים.

אלימלך בחר לגור בשדה מואב, שם ככל הנראה, מצא אווירה חברתית התואמת את הלך מחשבותיו. בוודאי הכיר את צו התורה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ג, ד'-ה'), אך הוא העדיף לחסות בצילה של אומה זו, אולי משום שבהליכותיה ראה התאמה להליכותיו.

אלימלך מת בחטאו.

כאשר קיימות אצל האדם נגיעות אנוכיות כלשהן, אין הן מצטמצמות ביחס לחברה בלבד. המבט האנוכי גורם גם לירידה מן הארץ, ואחר כך גם לבגידה באומה ובאלוקיה: "וישאו להם נשים מואביות" (רות א', ד').

רות וערפה, שתי בנות מואב, החליטו להינשא לשני הבנים - מחלון וכליון וללוות אותם בחייהם ובמותם. זאת, למרות שבין שני העמים חצצה מחיצה של ברזל, והפער בין שתי התרבויות לא ניתן היה לגישור.

עונשם של האחים לא איחר לבוא: "וימותו גם שניהם, ותישאר האשה משני ילדיה ומאישה" (רות א', ה').

אם בעקבות השפע המשפחתי פשה נגע האנוכיות, אולי בעקבות השכול והמצוקה, תגבר האהבה?

השיבה לארץ יהודה

בארץ ישראל המצב הכלכלי משתפר. השמועה על כך מגיעה עד שדה מואב. אצל נעמי מאומה לא משתפר, מאומה לא יכול עוד להשתפר. נעמי מחליטה לשים קץ לגלותה ולשוב ארצה. זוכרת היא היטב את היום שבו ירדה מן הארץ. עד כמה עגומה ההשוואה. מלאה יצאה מבית לחם, ועתה...?

אך נעמי מחליטה לפסוע בדרך החדשה-ישנה. לעולם לא מאוחר מדי. אמנם את בעלה ואת שני בניה כבר לא תוכל לראות, אך לפחות תראה את הארץ לעת זקנתה.

נעמי, ששמה מורה על נעימות הליכותיה, מקרינה מנעימותה גם על כלותיה האלמנות, והן מצטרפות אליה בדרכה. מתוך גבורת נפש בלתי מצויה בוחרות הן להסתפח לעם ישראל. בהכרה מלאה עוזבות הן את משפחותיהן ונלוות אל נעמי השכולה והגלמודה. אך נעמי מתארת בפניהן את המצב האמיתי שאליו הן עתידות להיקלע אם תמשכנה ללכת עימה. מתוך חמלה כנה היא חוזרת ומפצירה בהן: "לכנה בנותי!" שובנה אל ארצכן ואל בית אביכן, חפשנה בעל שבביתו תמצאנה מנוחה, ואת חייכן המשכנה באושר. היא אינה חושבת על עצמה, היא חושבת עליהן. האנוכיות של בית אלימלך מפנה מקום לרגשות למען הזולת ולטובתו.

על פרשת דרכים נפרדות דרכיהן. בכאב רב נופלת עורפה על צווארה של חמותה ובוכה. נושקת נשיקת פרידה וחוזרת למואב, אל אנוכיותה. רות מכניעה את האנוכיות שבקרבה ובוחרת לעלות אל ארץ החסד. היא דורשת את טובת חמותה, אף יותר מטובת עצמה. "ורות דבקה בה". דבקה היא בחמותה ודבקה היא בעקרונות של הטבה לזולת בכל מחיר. רות אינה נבהלת מהקשיים המשכימים לפתחה, בצאתה לגלות בלי כל בסיס כלכלי. רק דבר אחד היא יודעת ובו היא מתמקדת: "עמך עמי ואלוקיך אלוקי". היא חפצה בחיי אושר פנימיים, שכמותם אין למצוא אלא אצל היהודים, עימם היא תקשור את גורלה.

אברהם ולוט

מקורה של מידת החסד הוא באבי האומה. מידת חסדו של אברהם היא שהביאתו למידת האמונה בבורא העולם. בעל החסד הכיר במקור החסד. בכל אשר יפנה, יפגוש את הבורא המיטיב עם בריותיו וישתדל לאחוז בדרכו. גם את בניו ואת בני ביתו הדריך ללכת בדרך ה', דרך שכולה חסד. בהקניית ההכרה והאמונה בבורא עולם, ראה אברהם את פסגת החסד שהוא יכול לגמול עם הבריות.

שאר בשר לו לאברהם, לוט שמו. רחוקים הם ברקמת אישיותם. ניכרת בו בלוט ההתרוצצות הפנימית בין חינוכו בבית אברהם לחסד לבין נטייה אחר הבצע. מחד גיסא, הוא מפגין בתוך סדום מידה גדושה של הכנסת אורחים, תוך סיכון עצמי, אך מאידך גיסא, עצם ישיבתו בסדום היא משום שראה "כי כולה משקה". אותה נטייה להעדפת האינטרס החומרי היא שהביאה לכך, שכעבור מספר דורות יצאו מזרעו של לוט אותם אנשים אשר איבדו כל רגש רחמנות. בראותם את בני דודיהם העבריים יוצאים ממצרים, לא חסו עליהם ועל טפם, ואפילו במעט לחם ומים לא קידמום. מורשת סדום ועמורה לא נשכחת.

אך שנים רבות לאחר מכן, עמדה אחת מבנות נכדיו, כפרה באורח חיים קלוקל זה, וחזרה לחסות תחת כנפי דודה, אברהם. בדמותה שוב התגלמה מידת החסד במלוא עוזה. חשה היא כי לעולם לא תהיה שלמה עם עצמה, אם לא תתקרב לא-ל הטוב והמיטיב, ותהיה לבת עמו.

בת מלכים היא רות, אך לא לכבוד ולבצע כסף עיניה נשואות, כי אם לטוב ולאמת.

אברהם - אב לגרים. רות החליטה להיות אחת מבנותיו.

נקודת החסד של בנות לוט

יש להתפלא איך ייתכן שרות הצטיינה בחסד ובצניעות, ואילו השורש שממנו באה - המואביים - היו לקויים במידות אלו. הקדוש ברוך הוא אסר על מואב מלבוא בקהל ישראל, מפני שבלטו באכזריות ובחוסר ההתחשבות בזולת. וכן בעניין הצניעות, המואביות החטיאו את בני ישראל, כפי שכתוב (במדבר כ"ה, א'): "ויחל העם לזנות אל בנות מואב". יתירה מזו, התהוותה של אומה זו היתה בזנות. אֵם האומה, בתו של לוט, לא התביישה לפרסם את המעשה שעשתה, שהרי קראה לבנה: 'מואב' - מ-אב. כמפורש ברש"י (בראשית י"ט, ל"ז): "מואב - זו שלא היתה צנועה, פירשה שמאביה הוא".

התשובה היא: אכן, אומות אלו לקויות היו בחסד ובצניעות, אך בשורשן היתה קיימת גם נקודה טובה של חסד. שהרי היו אמותיהן בנות לוט, ולוט היה תלמידו של אברהם אבינו, שגדל והתחנך אצלו לעשיית חסד, ככתוב (בראשית י"ט, א'): "וירא לוט ויקם לקראתם". ופירש רש"י: "מבית אברהם למד לחזר על האורחים". מעלת החסד שלמד מאברהם רבו, היכתה בו שורשים עמוקים, והם הפכו לחלק ממהותו.

לוט ירש מאברהם את מידת החסד והוריש אותה לבנותיו. אף על פי שבהולידן בנים מאביהן, חטאו באיסור חמור, אבל כוונתן היתה להתחסד עם הבריאה. כמו שאמרו בנות לוט לאחר חורבן סדום: "לא ברא הקדוש ברוך הוא את האדם אלא לפרייה ורבייה, והרי הוא חרב כדור המבול, מהיכן יש לו להתקיים? הווי לא מילט אותנו הקדוש ברוך הוא, אלא לקיימו ממנו" (פס"ר פרשה מ"ג, ג').

ניצוץ הקדושה של מעלת החסד שהיה במואב מכוחו של אברהם, נשא פרי ויצא לפועל אחרי דורות רבים בדמותה של רות ובמעשיה הטובים.

שורש מעשי החסד

שורשם של כל מעשי החסד שעשתה רות, נובעים מהתכונה המרומזת בשמה, כפי שדרשו חז"ל: "רות - שראתה לדברי חמותה". החסד אינו מתחיל בנתינה, אלא בראייה.

האדם האנוכי רואה רק את עצמו ומפנה את עורפו לכל העולם. מתמקד במעלותיו ואינו מרגיש בחסרונותיו. לעומת זאת, אצל האחרים, רואה הוא רק חסרונות, כדי להגדיל את מעלת עצמו.

רק בעל חסד, שאנוכיותו מצומצמת, מסוגל לראות את מעלות הזולת בראייה נכונה, ובכך להעריכו ולגמול עימו חסד. רות "ראתה לדברי חמותה". מתוך טוב לבה וחסדה, מסוגלת היתה לראות את הזולת. ראתה את מעלות חמותה והעריכה אותה, ומתוך כך היטיבה עימה.

בועז - איש החסד

כשדבקה רות אשת החסד, בבועז איש החסד, החלה בישראל צמיחתה של שושלת המלכות. וכך מתואר הדבר במגילה:

המחסור היה חמור. נעמי שתקה ולא התלוננה על מר גורלה. רות הבינה שבגלל מעמדה הרם, נעמי אינה מסוגלת להשפיל את עצמה - לרדת לשדות, לחבור לעניים וללקט מן השיריים המיועדים לנמושות. כאן גילתה רות את חסדה הנוסף עם נעמי. היא שפתחה והציעה: "אלכה נא השדה ואלקטה בשיבולים, אחר אשר אמצא חן בעיניו" (רות ב', ב'). נעמי, במר נפשה, משיבה קצרות: "לכי בתי!" רות ידעה, לבטח מה צפוי לה, לנוכרייה זרה, בשדות בית לחם, אך היא אוגרת כוח ואומץ ויורדת לשדה.

בהשגחה פרטית היא נקלעת לחלקת השדה אשר לבועז, אשר הקפיד מאוד על מצוות מתנות עניים. גישתו החיובית של בועז וחסדו המיוחד היוו קרן אור באפילה שמסביב.

תחילה הציע: "אל תלכי ללקוט בשדה אחר, וגם לא תעבורי מזה, וכה תדבקין עם נערותי" (רות ב', ח'). לאחר מכן, לעת האוכל, כאשר ישבו הקוצרים לסעוד את ארוחתם, הוא הציע לה לחם טבול בחומץ ובקלי, שתאכל ותשבע.

בשלב מאוחר יותר, כשרות מצייתת להוראת חמותה, היא יורדת לגורן ומבקשת מבועז: "ופרשת כנפיך על אמתך" (רות ג', ט'). מבין הוא את מידת החסד המוטלת עליו בשעה זו, ולאחר שנתבררה לו עמדתו השלילית של פלוני אלמוני הגואל, בעל זכויות הקדימה, נחלץ בועז לעזרתה ונושא אותה לאישה. לא היה זה חסד עם רות בלבד, היה זה חסד גם עם מחלון המת ועם נעמי הגלמודה, שלעת זיקנתה גילתה שיש לה "משיב נפש".

מצוות הייבום היא מעשה של חסד והקרבה עבור האח המת. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים באופן שהנישואין הם מעין ייבום, כאשר שאר בשרו של המת, ולא האח עצמו, לוקח את אשתו, כדי לתקן את נשמת המת.

זה היה חסדו הגדול של בועז עם בן דודו המת - מחלון. כאשר לקח את רות אלמנתו לאישה, הוא לא הסתפק במצוות הייבום, אלא הזיל מכספו כדי לגאול את שדות המשפחה, ככתוב (רות, ד', ט'): "כי קניתי את כל אשר לאלימלך, ואת כל אשר לכליון ומחלון". גאולת השדה היא השלמה לייבום.

כאשר בא בועז לגמול חסד ולתקן את מחלון בפרט ואת אלימלך ומשפחתו, בתתו להם המשך בעבודת ה' בעולם על ידי עובד, הוא השתוקק להשלים את חסדו בגאולת השדות, שהם הכלים שניתנו למשפחה לעבודת ה' שלה. מטרתו היתה להשיבם לתעודתם, שישמשו את עובד (בנם של בועז ורות) - הוא מחלון, על פי קשרי הנשמה, בעבודת ה'.

בועז עשה את חסדו בזריזות מופלאה, שהרי את הכול הוא פעל ביום אחד. אילו היה בועז משתהה לייבם את רות, הם היו מפסידים את כל העתיד הרוחני שיצא מהם, שהרי הוא מת באותו לילה.

בשורה של מעשי החסד מתגלות לפנינו אישיותו של בועז ואישיותן של רות ונעמי. הצד השווה שבכולן - החסד וההטבה לזולת.

מי ראוי למלוכה?

לפי המקובל, הכישורים הנדרשים ממועמד לתפקיד מנהיגות הם: כשרון נאום מעולה, כשרון מנהיגות, תקיפות דעת ומתינות בהחלטות. נוסף לכך, עליו להוכיח עבר של עסקנות ושל פעילות ציבורית מסועפת ומפורסמת.

הקדוש ברוך הוא לא בחן את דוד באף אחת מהנקודות שנימנו לעיל, אלא בגישתו לצאן. חז"ל אמרו על הפסוק (תהלים ע"ח, ע'): "ויקחהו ממכלאות צאן". שהיה דוד מכניס את צאנו למכלאות, והיה מוציא למרעה את הקטנים ראשונים, ואחר כך את הזקנים, ובסוף את שאר הצאן. לו היה מוציא את כולם יחד, היו הכבשים החזקים משתלטים בכוח על העשב הרך, ולא היה נותר לקטנים ולזקנים עשב הראוי להם לאכילה. אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא יודע לרעות את הצאן, יבוא וירעה את עמי.

מדוע היתה הבחינה בחסד עם הצאן, ולא בחסד עם בני אדם? התשובה היא, כי עשיית חסד עם צאן היא חסד נקי וטהור, ללא כוונות אחרות. הצאן לא יכיר לו טובה, גם שם טוב ופרסומת לא יינתנו לו. בעל חסד, שהרצון להיטיב עם הבריות ממלא את לבו, עושה חסד עם כל יצור, ולאו דוקא עם בני אדם. באֲמַת המידה הרמה של חסד מושלם, נבחן דוד.

הקדוש ברוך הוא מנסה את האדם ובוחן את מדרגתו דווקא במעשים קטנים, בהתנהגותו, בחיי השיגרה שבכל יום. כאשר אדם עומד בפני ניסיון גדול והוא מודע לכך, ייתכן שאף שאינו בעל מדרגה גבוהה, הוא יתאמץ לעמוד בניסיון, ואף יצליח בכך. הצלחה זו אינה משקפת את מצבו האמיתי. לעומת זאת, עמידה בניסיונות הפעוטים שבחיי היום-יום, הם אלו שבהם נמדדים ונבחנים מצבו האמיתי ומדרגתו הרוחנית. הקדוש ברוך הוא בחן את דוד לפי התנהגותו היום יומית במרעה הצאן. כאשר שם התגלתה מידת החסד המעולה שלו, היתה זו הוכחה לרום מדרגתו בחסד.

המבחן למנהיגות בישראל הוא במידת החסד, באיזו עין מביט האדם בזולת. מנהיג הדואג לעמו רק כאשר יש לו תועלת מכך לצורכי עצמו ולכסאו, בוודאי אינו ראוי להיות מנהיג.

מידת החסד היא מעלה הכרחית כדי להיות ראוי למלוכה.

התפקיד המרכזי של מלך הוא להבין את צורכי העם, ולאחר מכן להשתדל למלא את משאלות הכלל והפרט. רק מי שמחונן במידת החסד, מסוגל להתגבר על רצונותיו ועל תאוותיו ולוותר עליהם, לראות את הזולת ולהיטיב עמו. והוא הוא הראוי למלכות, כי הוא ימלא את תפקידו בשלמות.

בעל חסד המוותר על רצונותיו, כדי שיוכל להיטיב לאחרים, הוא המולך על עצמו ועל רצונו, ואז יש לו הצדקה למלוך גם על אחרים ולדרוש מהם שיעשו את רצונו.

מעלת החסד חיונית והכרחית היא לתפקיד הנכבד - מלך ישראל.

במידת החסד כונן הקדוש ברוך הוא את כס מלכותו בעולם, ובחסד ייכון גם כס המלוכה בישראל. מלכי ישראל - מלכותם אינה לשם ממון או כבוד, אלא לשם הטבה לזולת. גם מלכותו של המלך המשיח מתוארת בנבואה כשיא התגשמות השאיפות לשלום ולטוב בין כל ברואי עולם. בהידבק רות אשת החסד בבועז, איש החסד, החלה בישראל צמיחתה של שושלת המלכות. שושלת שתחילתה בחסד, מרכזה בדוד המלך, וסיומה לעתיד לבוא במלך המשיח, שהוא התגלמות הטוב המצוי בעולם.