למנהיגות נולד

באחד הימים הבחינו השכנים כי הבית של אלימלך, מגדולי הדור ופרנסיו, סגור ומסוגר. התריסים מוגפים ודממה קודרת שוררת סביב. הכול ידעו, הוא ירד. הסתלק כגנב בלילה כדי לא לפגוש במבטים הזועמים. לקח את האשה ואת הבנים ונעלם. כל העיר התאספה דוממת מול הפתח הנעול, ובלבבות נגוזה התקווה האחרונה.

קראו לו אל ההנהגה, והוא התחמק. פנו אליו שייקח את מוסרות השלטון לידיו, אך הוא לא נענה. ידעו כי בכוחו לתרום רבות לפתרון המשבר, והוא אטם את אוזניו. האמינו בתום לב כי ביכולתו לרסן את ההדרדרות החברתית-מוסרית, לבנות סכר לשיטפון החומריות והאנוכיות, אך הוא שתק. התחננו לפניו שיעבד תכנית להאבק ברעב המכה בעם, אך הוא העלים עין. הוא עג עוגה סביב עצמו והגיע למסקנה כי המצב כלאחר ייאוש, אבוד ללא תקנה.

בעיניו היו שוטחי הבקשות, טרדנים הלוטשים עיניים גדולות אל הונו הרב. הצעת השלטון "הנדיבה" נראתה בעיניו כאמצעי לנגוס ברכושו לטובת העניים הרעבים. הוא לא חייב לפרנסם, האחריות למצב אינה רובצת עליו. רצונו לחיות בשקט, לגדל פרחים הרחק מאור הזרקורים.

מפריעים לו? משכימים לפתחו? קוראים לו אל הדגל? הוא יברח!

יורד לשדה מואב

הידיעה על מות יהושע המנהיג המסור פשטה בכל משכנות ישראל. השמועה פילסה דרכה אל אוזני האיכרים החורשים את שדותיהם. שמעו אותה היוגבים בכרמיהם העמוסים ברכת פרי. היא נדדה מעיר לעיר ומכפר לכפר. הכול נענעו בראשיהם, הרימו גבה להרף עין, אולי אף פלטו אנחת נימוס, אך מיהרו למלאכת הבציר והקטיף, לעבודות בית וחוץ, להגדיל את הרכוש ולהאדירו.

אבל כבד לא נראה בחוצות.

"וימת יהושע... ויקברו אותו" (יהושע כ"ד, כ"ט-ל'), ותו לא.

אבל הוא אות לשיוך, קשר למקום שתפס הנפטר בלבך, פירצה באנוכיות. העם באדישותו גילה כי לא הרגיש כל חובה כלפי יהושע, שום תודה על מעשיו הגדולים למענם. אין בלבם כל הכרת טובה על כיבוש הארץ, על הנחלתה, על אפשרות הישיבה השלווה תחת הגפן והתאנה. לא כלום.

חוסר אכפתיות זו גילה לעין כול את אשר היה כמוס בלב. ה"מגיע לי" המשיך לכרסם במשך כל תקופת השופטים. כל רקמות החיים נהרסו, יחסי אנוש שובשו ללא תקנה.

הרצון לבצר את ההישגים הפריד בין איש לרעהו. הפחד מפני התערבות מבחוץ הוליד את השלילה המוחלטת של זכות ההתערבות בחיי הפרט. בשם החופש, כמובן.

"איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ח, כ"א). אין לאיש זכות להתערב במעשי, ואיני חייב דבר לאיש, לעם ולחברה. כך נחתמו התחומים, הרגשות מתו לאיטם, והאנוכיות פרחה.

שיטת "איש הישר בעיניו יעשה" חצתה את הגבול הדק שבין דמוקרטיה לאנרכיה. הפרקים האחרונים של ספר שופטים מתארים בצבעים עזים את התהומות שלתוכם שקעה החברה הישראלית.

תגובת האלוקים

האכזבה היתה גדולה. ההתנחלות בארץ נכשלה, חברת המופת לא קמה. המדרש מסביר את ההחלטה האלוקית: "לכלותם איני יכול, להחזירם למצרים אי אפשר, להחליפן באומה אחרת איני יכול, מה אעשה להם? הריני מייסרם ומצרפם ברעבון: 'ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ'" (רות א', א').

האנוכיות מולידה אנרכיה מוסרית ומזמינה משבר כלכלי, רעב והתמוטטות סדרי החברה. אלו יוצרים מועקה בלבבות, בכוחם לטהר את המבט ולהביא לתשובה.

ומה עושה אלימלך?

בידו להציל, לשקם, לעזור, לשנות כיוון, אך הוא בורח. האנוכיות חגגה ניצחון נוסף.

מדוע איש אינו עוצר בעדו?

שוב, כי "איש הישר בעיניו יעשה". למרות הזעם, למרות הרצון להחזיק במנהיג העורק ולכוף עליו את מעשה ההצלה, איש לא ראה לעצמו זכות להתערב. גם אם אי התערבות זו עלולה להוביל לשואה.

מול הבית העזוב של אלימלך בבית לחם העיקה התחושה כי הגיע הסוף.

סוף? לא - רות.

רות מבשרת מפנה, מחוללת את השינוי המיוחל. הנסיכה הנוכרייה מפגינה באישיותה את מה שחסר היה לבית יהודה באותם ימים - פתיחות כלפי הזולת, חסד במובנו הפשוט והטוב, פעולה משוחררת מכל אינטרסים, מכל בקשות רווח בעקבות הגשת הסיוע. לפי השקפת היהדות, ניצוץ מחסד הבורא שברא עולם ומלואו ללא צורך עצמי כלשהו.

תרומתה העיקרית של רות להבראת החברה טמונה בחוסר מהפכנותה. דמותה לא נחקקה לדורות כעסקנית ציבורית שפעלה למען מקופחים וקשי יום, פעולות חשובות ומלאות ברכה כשלעצמן. דמותה מאירה לדורות במעשה הפעוט, הקטן, הבלתי מורגש, זה המפלס דרכו בשקט למעמקים, כקרן אור באפלה.

היא, הנסיכה הצעירה, הלכה לארץ נוכריה אחרי אשה זקנה וגלמודה, לתמוך את גורלה בהאזנה חרישית. זהו חסד שעליו אמר ה' בפי הנביא (ירמיהו ט', כ"ג): 'כי באלה חפצתי...' כדי להציל עם משקיעתו ולתת אפיק חדש לחייו, אין צורך בפעולות שיזעזעו את העולם על יושביו, אלא במעשים קטנים שבין אדם לחברו. זוהי הדרך המובילה ליצירת בריאה חדשה. עתידו של העולם בנוי על קרבת בני האדם ועל יחסי חסד ביניהם. אין בכוחו של שום יסוד אחר לתקן ולרומם את האנושות שתצא מתוך מצריה זולת החסד, שהוא סוד ראשיתה של הבריאה וסוף מטרתה.

נשמה טובה זו, שהסתובבה ביהודה האנוכית, הביאה למהפכה שקטה בעצם נוכחותה. החיים ללא יומרות ומעשי הטבה צנועים ללא בקשת גמול, הכריחו את הבריות לשנות את יחסיהן ההדדיים. למראה מהלך חייה של רות החלו הלבבות אט אט להפתח מחדש, כפרח עם טל שחרית. פעולותיה היו צנועות בהיקפן, אך כה טהורות בפשטותן. הן הקרינו עצמה שאיש לא יכול היה לעמוד בפניהן.

רות - זו ההתחלה

על החסד שהביאה לעם ישראל, עד כי סילקה ממנו את זעם האלוקים, זכתה להיות אמה של מלכות - האם של מלכות בית דוד. היא גם החוליה הראשונה של השרשרת, אשר בסופה ניצב המשיח. גדולתו תהיה גדולת רות. מטרתו לשבור את המחיצות בין הבריות, להביא בעולם הזה לשינוי יחסים בין עמים ומדינות, להעלות מחדש על פני השטח את האנושיות הטבעית הקוראת בשם האלוקים לאחווה ולהבנה.

מול ירידתו האנוכית של אלימלך ניצב זוהר חסדה של רות. בניגוד לאמונת המנהיג המפוכח והמסתגל כי הכול אבוד, הוכיחה היא כי יש תקווה...