פעמים לא מעטות מופיע במגילת רות הפועל "לשוב" בנטיותיו השונות: "לשוב", "שובנה", "שבה", "השיבני", "ותשב" ועוד. שלא כפועל "הלוך", שמשמעותו הליכה ממקום אחד למשנהו, יש לפועל "לשוב" משמעות של הליכה חוזרת, של שיבה למקום שממנו היתה היציאה קודם לכן. אולם במגילת רות יש לפועל זה גם משמעות של קשר רגשי, של זיקה נפשית, של כמיהה, של ערגה. לאמור: כאשר ההליכה היא אל מקום או ממקום שאליו קיימת זיקה נפשית או קשר רגשי, יופיע פועל זה. בהעדר אלה יופיע הפועל "הלוך" או "לבוא".

תופעה זו נגלית לראשונה בפרשת נח, בפסוקים שבהם מסופר על העורב והיונה שיצאו מן התיבה בשליחותו: "וישלח את העורב ויצא יצא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ. וישלח את היונה מאתו... ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, ותשב אליו אל התיבה, כי מים על פני כל הארץ... ויחל עוד שבעת ימים אחרים, ויוסף שלח את היונה מן התיבה. ותבוא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה זית טרף בפיה, וידע נח כי קלו המים מעל הארץ" (בראשית ח' ז'- י"א).

שלוש שליחויות היו כאן: אחת של העורב ושתים של היונה. בשליחות של העורב ובשליחות הראשונה של היונה נאמר כי הם "שבו". ואילו בשליחות השנייה של היונה, כאשר חזרה ועלה טרף בפיה, לא נאמר: "ותשב", אלא "ותבוא". כלום מקרה הוא?

ניתן לומר כי בשני המקרים הראשונים, כאשר לא היה ל"שליחים" לאן לפנות, והם חשו כי התיבה היא ביתם וכי רצונם לשוב אליה, מופיע הפועל "לשוב". אך בשליחות השניה, כאשר כבר התגלו העצים על פני האדמה, ושוב לא נזקקה היונה לחסדיו של נוח ולחסותו, נאמר: "ותבוא". המילה "לשוב" מציינת, איפוא, גם את הרצון לשוב, וגם את הקשר הנפשי שלהם אל התיבה, את הזיקה למקום שהיווה עבורם מקלט.

לאור זאת, אפשר להסביר את דברי המדרש: "אמרה יונה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידיך, ואל יהיו מתוקים כדבש, ותלויים ביד בשר ודם" (עירובין י"ח ע"ב).  דברים אלו מבוססים על המילה "טרף בפיה", ועל המקבילה: "הטריפני לחם חקי" (משלי ל' ח'). כאשר מצאה היונה את עלה הזית, היא לא שבה אל התיבה, אלא היא באה אל התיבה. אם היונה "באה" ולא "שבה", משמע, שאין היא רוצה להיות עוד בתיבה, והיא מעדיפה עלה זית מריר מידי הקב"ה על פני האוכל המתוק המצפה לה בתיבה מידי בשר ודם.

ניתן לראות משמעות זו גם בפרשה העוסקת באנשים המשתחררים מן המלחמה. כידוע, הכהנים מכריזים לפני מלחמה: "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אשר יחללנו. ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה" (דברים כ', כ', ז'). המילה "וישוב" באה לבטא את כמיהתו של האיש לבית, לכרם ולאשה. גם אצל "הירא ורך הלבב" נאמר: "ילך וישוב", כי אף הוא, ברוב פחדיו, חש כי מקומו בבית ולא בשדה הקרב. הוא, הפחדן, שואף יותר מכל אחד אחר להיות בביתו ולתפוס שם מחסה עד יעבור זעם. המילה "וילך" הינה ההוראה, הציווי, והמילה "וישוב" הינה ההנמקה הרגשית, ביטוי לשאיפתו של המגויס.

גם במגילת רות יהיה נכון לראות בפועל "לשוב" משמעות זו של זיקה, של קשר, של שייכות. "לשוב אל"- משמעותו יצירת זיקה למקום מסויים, קשר, שייכות. ואילו "לשוב מ..."- משמעותו, ניתוק הזיקה, התרת הקשר, פרימת השייכות. המקראות הבאים יתפרשו בהתאם להצעה זו.

לראשונה מופיע פועל זה בפסוק ו': "ותקם היא וכלותיה ותשב משדה מואב". לא נאמר: "וישובו" או "ותשובנה" בלשון רבים. רק נעמי היא השבה ולא שתי כלותיה, הסיבה: שתי הכלות לא היו מעולם בבית לחם, וממילא לא ניתן לייחס להן שיבה. אך מדוע לא נאמר בפסוק: "ותקם היא וכלותיה ותלכנה". לאור הדברים דלעיל, ניתן לומר כי הפסוק מבקש להצביע על העובדה, שאמנם קמו שלושתן כדי לצאת ממואב, אך רק נעמי "שבה משדה מואב"- רק היא מתנתקת, מפסיקה את זיקתה הרגשית למואב. שתי אלו עדיין אינן שבות משדה מואב, שכן הן קשורות למולדתן בקשר רגשי, ולפיכך נאמר עליהן רק "ותלכנה".

אולם לא לאורך זמן נמשך קשר רגשי זה. השינוי מופיע מיד בפסוק הבא: "ותצא מן המקום אשר היתה שמה, ושתי כלותיה, עמה ותלכנה בדרך, לשוב אל ארץ יהודה" (רות א' ז'). שלושתן פוסעות על אם הדרך המוליכה לארץ יהודה. ההליכה המשותפת נותנת את אותותיה, והיא נעשית הליכה "לשוב אל ארץ יהודה". זו אינה הליכה גרידא, אלא הליכה עם רעיון, עם רגש ועם תפיסה חדשה. הן אינן "הולכות" עוד, הן "שבות" אל ארץ יהודה.

נעמי עומדת, ככל הנראה, על התעוררות זו ועל השינוי המהותי העובר עתה על שתי כלותיה. היא מנסה למתן את ההתלהבות ולצנן את השלהבת שהחלה לבעור בליבן. כמשקל נגד היא מנסה להחיות את הקשר שבינן לבין ארץ מולדתן מואב, ולהציע להן לא להתנתק ממקום מוצאן. על אם הדרך היא אומרת: "לכנה שובנה, אשה לבית אמה, יעש ה' עמכם חסד, כאשר עשיתם עם המתים ועמדי. יתן ה' לכם, ומצאן מנוחה, אשה בית אישה" (רות א', ח'-ט'). בדברים אלה ניסתה להסביר להן כי הניתוק ממואב אינו טבעי. היא מעלה שתי טענות, רגשית ופרגמטית. הטענה הרגשית: אין להנתק מבית האם, אין לנטוש את מקום ההולדת. הטענה הפרגמטית: עליהן לחשוב על נישואין שניים, ואפשרות זו קיימת רק בשדה מואב. רק שם הן תמצאנה את האנשים המתאימים. אפשר שבדברים אלו רצתה נעמי לבדוק את מידת התלהבותן, את הכנות העומדת מאחורי ההחלטה ואת עומק שיקול דעתן. אף כאן משתמשת נעמי בשני הפעלים גם יחד: "לכנה" ו"שובנה". הראשון מבטא את ההליכה הפיזית והשני את הקשר הרגשי.

שתיהן מסרבות להצעתה, פורצות בבכי ומכריזות: "כי אתך נשוב, לעמך". הן לא אמרו: איתך נלך לעמך. "לשוב לעמך", פירושו, שהן רוצות לבנות קשר חדש עם ארץ יהודה ועם העם היושב בה. בתשובתן זו הכריזו ש"לשוב" למואב לא ניתן עוד. עם ארץ זו שוב אין להן קשר, אף לא קשר רגשי, וכל תקוותן מכאן ואילך, לטפח את הקשר החדש עם יהודה.

לאחר שנעמי לא הצליחה למנוע את ההתנתקות ממואב, היא מנסה למנוע את יצירתו של ה"גשר" ליהודה. היא מציגה בפניהן את חוסר ההיגיון שבהליכה לבית לחם. היא שואלת: "העוד לי בנים במעי, והיו לכם לאנשים?" (רות א', י"א). בשאלה זו היא מבהירה, כי בארץ יהודה אפסו סיכוייהן להנשא. הסיכוי האחרון התיאורטי הוא ייבום, אך בהעדר בנים לא יהיה יבום. אין, אפוא, כל אפשרות ליצור קשר עם יהודה, ועליהן לחדול מתקווה זו. בשוזרה בדבריה פעמיים את הביטוי "שובנה בנותי" (אל מואב, כמובן), ופעם אחת את השאלה: "למה תלכנה עמי" (ולא, למה תשובנה עמי), אפשר שנעמי עדיין לא האמינה כי הליכתן עמה היא, אכן, "שיבה" עם תוכן רגשי. היא סבורה שזוהי "הליכה" במובן הפיזי בלבד.

הדברים פעלו בחלקם. ערפה קיבלה את ההצעה לשוב לעמה, אך רות לא: "ותשק ערפה לחמותה, ורות דבקה בה". בראותה זאת, פנתה נעמי אל רות: "הנה שבה יבימתך אל עמה, ואל אלהיה, שובי אחרי יבימתך", אך רות משיבה: "אל תפגעי בי, לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי וא-לוהיך א-לוהי, באשר תמותי אמות, ושם אקבר". רות, באומרה: "לשוב מאחריך", רומזת כי היא מתקשה להנתק מנעמי ולהתיר את הקשר הרגשי שנוצר ביניהן. נעמי עדיין רחוקה מלהאמין שלרות יש קשר נפשי כלשהו ליהודה, לפיכך נאמר: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת עמה" (רות א', י"ח), ולא נאמר: כי מתאמצת היא לשוב עמה.

רמז נוסף למניעים רגשיים אלו עולה מן הפסוק: "ותשב נעמי, ורות המואביה כלתה עמה, השבה משדי מואב והמה, באו בית לחם, בתחילת קציר שעורים" (רות א', כ"ב). ניתן לראות כאן שני משפטים נוגדים: על נעמי נאמר: "ותשב נעמי", ולא נאמר מנין ולאן. עלינו לומר, כי שיבתה של זו היתה מושלמת הן מבחינת ההתנתקות ממואב, והן מבחינת ההתקשרות המחודשת אל יהודה. אולם על רות נאמר: "השבה עמה משדי מואב". היא עדיין לא "שבה" אל ארץ יהודה כחמותה, היא "שבה" רק משדה מואב. האות "ו" במילה "ורות" אינה ו' החיבור, אלא היא מציינת את הניגוד. רות עדיין אינה משתווה לנעמי בכל הנוגע למניעי ה"שיבה" ליהודה, אך באשר לניתוק מ"שם" הן שוות: שתיהן ניתקו עצמן מארץ נכריה זו.

זאת ועוד, המשך הפסוק: "והמה, באו בית לחם" מגלה כי באשר לשיבה אל יהודה, אין מניעיהן שווים. אמנם נעמי "שבה" אל יהודה, אך רות "שבה" רק "משם". לפיכך, כשמדובר בפסוק על שתיהן יחד, לא נאמר: 'שבו בית לחם', כי אם "באו". כי כאמור, לא ניתן לכלול את שתיהן יחד תחת המילה הסוככת "שבו".

אף הנער הניצב על הקוצרים מוסר לבועז אדוניו, כי רות היא הנערה המואביה "השבה עם נעמי משדה מואב".

הפועל "לשוב" אכן מקבל במגילה מעמד של מילה מנחה. על פיו נחשפים תהליכים נפשיים המתחוללים בקרב שלוש הנשים, בעת שהן צועדות בדרך המוליכה אל ארץ יהודה,  אל העתיד הבלתי נודע.