כולנו מכירים את דוד כ"מלך ישראל", וכ"נעים זמירות ישראל". אך מאחורי תארים אלו עומד ילד קטן שנולד לתוך הייסורים.

בעיני רבים, שנות ילדותו של דוד חידה הן, חידה הלוטה בערפל. אולם מתוך מדרשי חז"ל עולה סיפור מזעזע על ילדות עשוקה ועל סבל קשה, שעמם התמודד נער מנודה.

כמה שונאי חינם היו לו - "רבו משערות ראשי" (תהילים ס"ט). מנודה בין אחיו - "מוזר הייתי לאחי, נוכרי לבני אמי". על מיטתו בלילות ביכה את מר גורלו - "ואבכה בצום נפשי, ותהי לחרפות לי".

סיפור משיחתו של דוד למלך על ידי שמואל הנביא, חושף את הסוד האיום שניסתה משפחתו להסתיר שנים רבות.

שמואל נשלח משמים אל ישי בית הלחמי בדבר ה': "כי ראיתי בבניו לי, מלך" (שמואל-א' ט"ז, א').

כל העיר יוצאת מגדרה לקראת בוא נביא ה'. זקני העיר בחרו במקום הגדול ביותר למעמד נשגב זה. שמואל קורא לישי ולבניו לבוא עמו לזבח. ישי מעביר את בניו לפני שמואל, שבעה בנים, אולם שמן המשחה לא נשפך מן הקרן. לא להם המלוכה.

שמואל פונה אליו: "התמו הנערים?"

"תמו", משיב ישי.

"תמו?" לא מוותר שמואל, המבין כי מדבר ה' לא ייפול מאומה.

"רגע", מתנצל ישי, "עוד נשאר הקטן, והוא רועה בצאן" - סליחה, כמעט שכחנו, יש עוד אחד קטן... בן עשרים ושמונה!

שמואל לא מוותר: "שלחה וקחנו, כי לא נסוב עד בואו פה".

הייתכן שאב שוכח את בנו? מדוע לא הביאו עם אחיו לפני שמואל? גם כששאל שמואל: "התמו הנערים", ענהו ישי: "תמו". כביכול, הכחיש את מציאותו של דוד!

ימי נעוריו של דוד

תינוק נולד - כל בני המשפחה נקהלים סביב עריסתו. חיוכים, פינוקים ואין סוף אהבה.

והנה, נולד התינוק דוד. בני המשפחה מתרחקים מעריסתו. "מוזר הייתי לאחי ונוכרי לבני אמי" - אביו ואחיו של דוד חושדים בו כי הוא אינו כשר וכי אינו בנו של ישי.

מרגע היוולדו הוא "בושת המשפחה". הוא נשלח לרעות את הצאן, האומנות הבזויה והקשה ביותר. הוא אף נתון לסכנות מדי יום!

בסופו של יום עבודה מפרך, כאשר היה דוד מגיע אל בית הוריו, לא היה מוצא בו מנוח. את ארוחותיו לא הניחו לו לאכול עם שאר בני הבית, אלא שולחן הקצו לו בפינת הבית, שם יטבול את פתו בדמעותיו.

אכן, בבית היה דוד שפל ובזוי, משוקץ ומתועב, אבל אצל הקב"ה היה אהוב, חביב ונחמד. מפלט מקשייו ומייסורי נפשו מצא דוד בחיקו של הקב"ה... הוא התרפק על הבורא כבן המתרפק על אביו.

היכן התעלה דוד? מהיכן צמח משיח בן ישי?

לא מבית חם ואוהב, אלא "ממכלאות הצאן", תחת שמש קופחת, מנהימות הכבשים המתישות, ומנהמות אריות ודובים שניסו לטרוף מן העדר.

פרושה לפנינו דרך התעלות של שנים על גבי שנים, שבהן עמל ויגע דוד בכוחות על אנושיים - עד שהגיע אל הרגע הגדול...

הרגע שבו נקרא אל נביא ה'.

הרגע הגדול

בבית הוועד יושבים כולם דרוכים ומצפים. השמועה מתפשטת: "היודעים אתם למי מחכים? מחכים לרועה של ישי".

ישי ובניו עומדים ברתת ובאימה, מתלחשים ביניהם: "לא בא שמואל אלא לבזותנו. להודיע לישראל שיש לנו בן פסול".

ואז נכנס דוד, רועה הצאן הבזוי. איש לא קם בפניו.

לנוכח הנער האדמוני, נרתע שמואל. אולם אז קורא לו הקב"ה: "משיחי עומד ואתה יושב? קום משחהו, כי זה הוא".

קם שמואל, ניגש לדוד ונושקו על ראשו. מיד קמים כולם בפניו, ובראשם אביו ישי.

משאך סיים שמואל למשוח את הנער, והנה נתמלא האולם קול תרועה ושמחה: 'יחי המלך! יחי המלך!'

בפנים שררה התרגשות רבתי, ומבחוץ נשמע לפתע קול בכי רם. זו היתה ניצבת בת עדאל, אם דוד. כל הכאב והצער שהצטברו בלבה בעשרים ושמונה שנות עלבונות וביזיונות שלה ושל בנה, מצאו עתה פורקן בזרם הדמעות שפרץ מעיניה, דמעות גיל. הוברר שדוד כשר. בן הוא לישי.

היא פנתה אל בניה, אחי דוד, ואמרה (תהלים קי"ח, כ"ב): "אבן מאסו הבונים" - בן שמאסו אותו אחיו, "היתה לראש פינה!"

ואחי דוד השיבו וענו כמתנצלים: "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת (מכוסה) מעינינו".

מהפך משיא הדחייה לפסגת המעלות.

ענוותנותו של דוד

סעודת ההמלכה נפתחה ברוב פאר וחגיגיות. דוד יושב בין שמואל לישי, שני גדולי עולם.

ואז, לאחר הסעודה – (שמואל א', ט"ז, י"ג) "ויקם שמואל וילך הרמתה", ודוד שב אל צאנו, אל מקלו ואל תרמילו!

נתבונן במראה הגדול הזה: האם דמעה, האב רגש, האחים סערו, כל העיר כמרקחה - רק אחד נשאר שליו ורגוע: דוד עצמו. לא התגאה ולא התפעל... הוא שב אל צאנו והחל מחלל בחלילו מזמור חדש: "שיר המעלות לדוד: ה', לא גבה לבי ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני" (תהלים ל"א).

הבה נאזין לדבריו של דוד: "לא גבה לבי" - בשעה שמשחני שמואל למלך!

לפני ה', חוקר לב ובוחן כליות, הוא מכריז בכנות גמורה: כשמשחני שמואל למלך, כשקראו כל העם: 'יחי המלך! יחי המלך!' לא עברה בי אפילו מחשבה אחת של גאווה! וכפי שדוד ממשיך במזמורו: "אם לא שיותי ודוממתי, נפשי כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי" - כיונק שאינו יודע גדלות!

כדי להתגבר על ארבעה אריות ושלושה דובים הבאים על צאנך ביום אחד, צריך גבורה רבה. אולם כדי לשלוט על הלב צריך גבורת-על! זוהי התמודדות קשה הרבה יותר!

דוד בשעת אובדן המלוכה

ראינו את גדלותו של דוד בשעה שקיבל את המלוכה. הבה נתבונן בהנהגתו בשעת אובדן המלוכה. כמה קשה לאדם להיפרד מגדולה שהחזיק בה!

כשברח דוד מפני אבשלום בנו ויצא מירושלים, נאמר: "ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה, וראש לו חפוי, והוא הולך יחף" (שמואל-ב' ט"ו, ל'). בשעה זו נדמה היה לדוד כי המלכות עוברת לאבשלום. ומה הוא אומר?

"אם אמצא חן בעיני ה' - והשיבני והראני אותו ואת נווהו. ואם כה יאמר: לא חפצתי בך - הנני, יעשה לי כאשר טוב בעיניו"!

דוד מוכן להחזיר את המלכות ברצון. בכיו אינו נסוב על אודות אובדן המלוכה, אלא על המסקנה: "לא חפצתי בך". דוד מוכן לקבל עליו את רצון ה' - יהיה אשר יהיה!

הוא עומד לפני קונו ומכריז בלי פקפוק: "הנני!" הנני לאובדן המלוכה, הנני לקללתו ולגידופיו של שמעי בן גרא, הנני לביזיונות, הנני שיעפרוני בעפר ויסקלוני באבנים. מאת ה' היתה זאת! אין לי רצון עצמי, יש לי מטרה אחת: הנני לרצון ה'! כשיאמר לי ה' עלה - הנני. ואם יאמר לי רד - הנני! הנני למלכות והנני ל"לא חפצתי בך"!

על דוד זה אמר שמואל: "ביקש ה' לו איש כלבבו", ביקש ומצא! "מצאתי דוד עבדי - בשמן קדשי משחתיו" (תהילים ס"ט).

תהילת דוד

הגיגי רוחו ולבו הטהור של דוד המלך נחרתו לנצח בספר תהלים.

ספר זה הוא ספר הדמעות, הספר אשר בין דפיו גנוזות תפילותיהם של יהודים מדורי דורות. בספר זה מוצא כל יהודי ניחומים לנפשו.

דוד המלך אמר את מזמורי התהילים בשעת צרה, כשהיה נודד במדבריות מפני הרדיפות, ובשעת שמחה, כשזכה לימים של אורה ושל התקרבות לשכינה.

גם בתולדות העם היהודי היו ימים של חשכה וימים של אורה, ימים של רדיפות וימים של מנוחה. ובכל אותם זמנים ליווה ספר התהלים את עם ישראל.

במזמוריו שיתף דוד את צרות ישראל עם צרותיו, וכשביקש על עצמו, ביקש על כל האומה אשר הכיר ביגונה ובשמחותיה, מתוך יגונותיו ושמחותיו שלו!

דוד הוא אשר ליווה את העם בעת גלותם, הוא לימד אותם להתמודד עם קשיים, לעבוד ולשיר לה' גם מתוך ניסיונות, והוא אשר ילווה את העם בעת גאולתם העתידה!