רק אלו שידעו בית מקדש" מהו, ייטיבו להבין את משמעות העדרו.

אנו, שאיננו מכירים אותו בהיותו, כיצד נחוש בחסרונו?

מכיוון שאין עימנו שריד לדור דעה, ובכל זאת מצווים גם אנו לחוות את ההעדר והחיסרון, שיובילו לציפייה ולכמיהה לבניינו מחדש, עלינו לנסות להבין ולהרגיש היכן אמור להכאיב אותו העדר אף לנו.

המושג "חורבן" מציין מצב של העדר, של חסר. המורכבות בתפיסתו של ההעדר יוצרת קושי רב (לעומת תפיסת המציאות), כשם שהמושג "בור" אינו נתפס אם אין רואים את האדמה שסביבותיו. ייתכן כי זהו אחד הקשיים העומדים בפנינו, בעומדנו לעסוק בקשר שבינינו לבין חורבן בית המקדש.

כדי להבין את הקושי המיוחד בתפיסת ההעדר, נבחין בשתי קבוצות של שמות עצם. יש שמות עצם אשר שמם מעיד על מציאותם. לעומתם, יש שמות עצם אחרים ששמם מעיד על העדרם. לדוגמא: שמש", בית" או תפוז", הם שמות עצם אשר שמם מעיד על ישות מסוימת הנמצאת בגבולותיהם פנימה, וקל לזהותה. אך לעומת זאת, השמות: בור", חור" או פרצה" הם שמות עצם שמהותם העדר וחיסרון. הישות מגבילה אותם בגבול הפוך, דהיינו, מגבולותיהם החוצה. החול מתחיל בסיומו של הבור, והחומה - בסיומה של הפרצה. במקום שבו הסתיים הבד, שם מתחיל החור. ולכן, עד שלא נראה את האדמה שסביבות הבור, לא נדע בור מהו. וכך, קשה לאדם שאינו יודע מהו בית מקדש", לחוש את מהות חסרונו.

כאשר אנו מדברים על "בית המקדש" ומנסים לחפש את מקום ההעדר, דהיינו, את המקום שבו הוא חסר לנו, חשוב ביותר שנדע אל נכון היכן לחפשו! כדי שלא נגלה לפתע כי מחפשים אנו את אבדתנו ליד הפנס, במקום לחפש את האבדה במקום שבו היא אבדה.

לכן, ראשית, נגדיר את הגבולות שבהן נושק הבניין להעדרו, וזאת על ידי שנציג במאמרנו שני מקורות קיצוניים מבחינה כרונולוגית, המקיפים את תקופות המקדשים. האחד קודם הבניין, והשני מיד לאחר החורבן. באמצעותם יקל עלינו לאתר את שדה המערכה" המדובר.

כבר בשלב בניינו של המקדש לראשונה, בצורתו הזמנית שכונתה משכן", מופיעה בכתובים לשון אשר אומרת דרשוני (שמות כ"ה, ח'): "ועשו... מקדש ושכנתי בתוכם". בספר נפש החיים" מקשה: והלא היה לו לכתוב: ושכנתי בתוכו" - בתוך המקדש המדובר. הוא משיב: בתוכם" - כוונתו בתוכו של כל אחד ואחד. המקום העיקרי של השראת השכינה הוא בתוך נשמותיהם של ישראל.

מן העבר השני נצטט מקור נוסף (איכה רבתי א', מ"ג): "בעת שהחריב טיטוס את בית המקדש: קפצה קטגוריה... כך יהיה רשע מתגאה ואומר אני החרבתי... אלא אריה קטילא קטלת, קמחא טחינא טחינת" (אריה הרוג - הרגת, קמח טחון - טחנת).

שני מקורות אלו מעידים יחדיו כי הבניין הפיזי של בית המקדש הוא סמל הניתן לתפיסה חושית, והוא גם מלמד על מצבו הרוחני של העם. הוא מכוון למציאות עצמתית יותר, אמיתית יותר, הקיימת במלוא עוזה, אף שאין ניתן לדעתה באמצעות מערכת החושים. הכוונה להשראת השכינה בליבם של ישראל, היוצרת בכוחה הרוחני את המקדש העליון.

גם בפירושו של ה"אור החיים" הקדוש,  בפרשת בחוקותי, על מילות הפסוק: "ונתתי משכני בתוככם..." (ויקרא כ"ו, י"א), נראה בעליל אותו יסוד: ...שעיקר משכנו יתברך הוא תוך נשמות עם קודשו..."

בשלב זה, לאחר שהגדרנו את מיקומו המדויק של אתר המקדש העיקרי, שהוא בנשמת חיינו היהודיים, השוכנת כבוד בתוך עולמנו הפנימי, נוכל להמשיך ולברר כיצד נראה" אותו בית מקדש. נבדוק כיצד עשויים אנו להנות מזיו שכינתו של האלוקים הממלא את ישותנו.

אמנם סביר להניח כי כל אדם בוגר חווה אי פעם תחושה עמוקה של קרבת אלוקים ברמה זו או אחרת. אם בשעה שבה קיים את רצון ה' במאמץ עילאי, ואם בהיותו יחיד ביהדותו בין בני עם זר, או בשעה שסכנה ממשית ריחפה על חייו. כך או כך, כל אלו שחוו חוויה שכזו, ראו, ובצדק, יומרנות בניסיון שאנו מנסים לעשות כאן - לשרטט במילים יומיומיות תחושות רוחניות טמירות. אך מכיוון שרבים מאיתנו זכו לחוות, ולא תמיד ידעו לפרש נכונה את תחושתם, או לא הסיקו כיצד יוכלו לייצר מיזמתם רגעים נשגבים ונוראי הוד אלו, לכן נציג כאן כיוון מסויים להכרת אותה תחושה של קרבת אלוקים שבתוכנו. תחושה השווה בעצמתה למשהו שהוא מעין השמחה הרוחנית של בניין הבית בתפארתו.

בפרקי אבות נאמר: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו", שנאמר (ישעיה מ"ג, ז'): "כל הנקרא... ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". אומר הקב"ה כי תכלית כל אחד ואחד מן הנבראים היא להרבות, להוסיף ולהראות לכל את כבודו של ה' יתברך.

קל לנו להבין את משמעותו של הפסוק, בהביטנו אל עולם הדומם, הצומח והחי. בייחוד תגדל הבנתנו והתפעלותנו אם נביט בהם בעין בוחנת. כבודו של הבורא מתגלה ברוב עוז הן בגודלן העצום של האדירות שבבריות, והן בממדיהן הזעירים של הקטנות והמתוחכמות שבהן.

אך כמה מפתיע כי דווקא כאשר נפנה אל מגזר "המדברים", תתגנב תמיהה בליבנו. לכאורה, נראה כי האוכלוסייה מתחלקת לשתי קבוצות עיקריות מבחינת ריבוי כבוד שמים: אלו המרבים כבוד שמים במעשיהם, ואלו שחלילה אינם... אלו המתאמצים ללכת לפי צו האלוקים, וחבריהם, שחלילה אינם שמים לכך לב. הכיצד תכלול המשנה את כל הבריות כולן כמשרתות מטרה בלעדית אחת? והלא המשנה האומרת: כל הנברא...".

דווקא מפשטות דברי המשנה נוכל להבין את משמעותה של הבחירה החופשית - מה נתון לבחירתנו ומה נחשב ל"נתון בלתי הפיך".

נמחיש זאת באמצעות משל. אדם בנה אולם לצורכי כינוסים שהוא עורך. בימים שבהם לא אמור להתקיים אירוע מטעמו, הוא נאות לאפשר לכל החפץ שימוש במקום למטרותיו הוא. הוא נוהג לומר שמדיניותו בנתינת רשות היא שימוש לפי עקרון בחירה חופשית". האם נחשוב שהסכים להעברת בעלות בערב זה? או אולי כוונתו לשנות את המבנה? בוודאי שלא! אלא כך הוא אומר: האפשרות נתונה ביד המשתמש לבחור בשימוש קונבנציונאלי - כנס מתורבת, אחראי ורגוע, עד שלא ניכר לאחר מכן כי נערך אירוע במקום, וממילא אין צורך לשלם מאומה. אך אם ברצון האורחים לנהוג בהפקרות, האפשרות נתונה להם, אך במקרה כזה יוכתם המקום ואף יינזק, ואז יהיה עליהם לדאוג להשיב את המצב לשלמות הראויה, גם במחיר כבד ובמאמצים רבים. בעל האולם מעניק בחירה חופשית" בין שימוש נקי ללא תשלום" לבין שימוש חריג בתשלום". בכל דרך שבחרתם - אני נשאר בעל האולם, וברור, שבעל האולם מעדיף את האפשרות הראשונה, הבטוחה.

כך הדבר גם בענייננו. יש חלק אחד שאותו נקדם בכל מקרה, ברצוננו או על כורחנו.   כדברי המשנה מדובר בכבוד שמים. הטובים בוחרים לומר: ה' מלך" מיד בתחילת הניסיון, ואילו האחרים הולכים סחור סחור בדרך החטא, אך לא יונח להם עד שיאמרו גם הם: ה' מלך". כפי שנאמר: יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך...".

בסופו של דבר, יעיד העולם כולו על שלטונו הבלעדי של הבורא. הכל ידעו מיהו בעל הכוח, השלטון וההנהגה האמיתיים. בממד זה שווים אנו לכל בריות תבל! בכל דרך שנבחר יראו הכל כי ה' הוא בעל הבית וחובה לציית לדבריו.

הדרך להגיע לריבוי כבוד שמים פתוחה לשתי אפשרויות. החלק הנתון לבחירתנו הוא כיצד נביא לתוצאה. הוצעה לנו עסקת חבילה": נוכל לבחור או את החיים ו(עימם) את הטוב" או את המוות ו(עימו) את הרע". לא כמו שחושבים רבים בטעות, שהבחירה היא חפשית לחלוטין בין עשיית טוב לעשיית רע, שהרי הנחה זו היא משוללת היגיון. וכי למען מה ברא האלוקים את עולמו? האם כדי שיחריבוהו? המלך החפץ בחיים, שחפצו להיטיב, גילה לנו את רצונו, שנבחר בדרך הבטוחה והקצרה, דרך החיים שבה אנו ממליכים אותו עלינו מרצוננו. לא בראו אלא לכבודו", כדברי המשנה הנ"ל, שהשומעים והמצייתים מרצונם להוראות מנהיגם - יזכו בטובתו, והפוגעים - ייאלצו לשלם על מעשיהם.

אמנם "העולם" נקרא כך על שם ההעלם וההסתר השולט בו, עולם-עלום. האמת על אודות מלכותו הבלעדית ניתנת להבנה רק בהתבוננות ורק דרך משקפת התורה. וכאן מתקשרים אנו לתחילת דברינו. מקום אחד היה בעולם שלא שלט בו ההעלם! מקום אחד שבו ראו הכל כי יש גם מציאות מטאפיזית שכל הטבע נכנע ומתכופף לקבל את מרותה! היכן היה אותו מקום נפלא שבו נחשפה האמת המאירה במלוא הדרה? היה זה בבית המקדש!

עשרה ניסים התרחשו בו באופן תמידי! לא כיבו גשמים אש... לא נראה זבוב... כל חוקי הטבע לא שלטו, ואף חוקי הזמן והמקום פינו את מקומם בהכנעה וביראת כבוד לבוראם, המשרה את שכינתו במקום זה במיוחד. לחם הפנים נותר שבוע בטריותו. הארון - לא נחסרה מידתו בתוככי קודש הקודשים ועוד.

זהו אורו של הבניין. ראיית האמת תדיר מול העיניים, בחוש.

זהו גם החושך של החורבן. העלם האמת ושלטונו של השקר.

הכאב הוא כאבנו, כי ההעלם הוא המכשול שלנו. האור הגדול, אור האמת, המגלה את שלטון האלוקים בעולמו, האור שלעתים זכינו שיציף את נשמתנו, הוא המלמד אותנו את טעמו של בניין. העדרו הוא המסביר בנו את כאבו של החורבן. שם מבקשים אנו את השלמות, את התכלית, את השראת השכינה בעולמנו, שם מחכים אנחנו לך...", באותו משכן" שבנינו למענך בתוך היכל נשמתנו.

כיצד בונים משכן?

לא אחת שומעים אנו את קולו של האלוקים פונה אלינו, כביכול, באופן אישי, מתוך קירות לבבנו: ראה נתתי לפניך... את החיים... הטוב, ואת המוות... הרע" (דברים ל', ט"ו). חשים אנו כיצד מושך רצוננו התאווני לדרך הרע, ורואים אנו את יצרנו הטוב מצביע על דרך הימין. עומדים אנו על פרשת דרכים, קטנה או גדולה, ויודעים שיש גם פקודה: ובחרת בחיים...!" (דברים ל', י"ט). חשים אנו את עצמת הניסיון. וכמו מאליה נשאלת השאלה: רצונו של מי יכריע? רצונו של מי יענה? האם רצוני האישי (שניתן לי מבוראי...!) או רצון בוראי שציווני לבחור בחיים? מיהו המנהיג?

האדם המכיר כי "המלכות שלך היא" ובוחר צומת אחרי צומת, רגע אחרי רגע, ביזמתו, לפנות" את כס השלטון (השייך ממילא) לבוראו. האדם הנותן מתוך הכרת האמת את שבט המנהיגות לאלוקיו, בבחירתו, הוא הבונה משכן וכיסא של כבוד לאלוקים בתוך עולמו הפנימי. הוא הבונה בית מקדש עיקרי, אמיתי, בתוככי מחשכי הגלות. הוא במעשיו יוצר נדבכי אמת במקדש של מעלה, שתוצאתו הטבעית היא הבניין כאן למטה.