ירמיהו התנבא במשך שנים ארוכות על חורבן ירושלים. הוא התרה בעם לשוב מדרכיו הנלוזות והשמיע דברי נבואה קשים על אפו ועל חמתו של המלך יהויקים, שבז לדבריו והשליכו לכלא.

צער וסבל היו מנת חלקו של הנביא ירמיהו במשך כל ימי חייו. כבר בעיר מושבו ענתות נתקל בבוז ובלעג, בשנאה ובכעס מצד אנשי עירו, שלא סבלו את תוכחתו ואת נבואותיו. ירמיהו עצמו התאונן על מר גורלו: "אוי לי אמי כי ילדתיני, איש ריב ואיש מדון לכל הארץ" (ירמיה ט"ז, י').

רוגזם של אנשי עירו גבר עד שהם אף איימו עליו, שאם יתנבא פעם נוספת, יהרגוהו: "לא תנבא בשם ד' ולא תמות בידינו" (שם י"א, כ"א). כאשר אזר הנביא עוז ולא חת מפניהם, הם חפרו בור, מילאו אותו בטיט, והשליכו את הנביא לתוכו, למען יטבע ביון מצולה (ב"ק ט"ז:), אך זממם לא הצליח. כבר בנבואתו הראשונה הבטיחו הקדוש ברוך הוא: "ונלחמו אליך ולא יוכלו לך, כי אתך אני נאום ד' להצילך" (ירמיה א', י"ט). אחרי מקרה זה, עזב ירמיהו את עירו ועלה לירושלים.

בתקופת מלכותו של יאשיהו שפר חלקו של הנביא, והוא אף רכש הערצה בקרב העם ובית המלך, אך עם התמורה שחלה בארץ יהודה, שוב קמו אנשים שביקשו את נפשו.

באותם ימים ציווה ד' על ירמיהו לקנות בקבוק חדש, לצאת אל גיא-בן-הינום ולהנבא שם על יהודה וירושלים. ה' ציווהו לשבור את הבקבוק לעיני האנשים ולומר להם:

"כה אמר ה' צב-אות, ככה אשבור את העם הזה ואת העיר הזאת, כאשר ישבור את כלי היוצר אשר לא יוכל להרפה עוד" (שם י"ט, י"א).

אחרי מילוי השליחות בגיא-בן-הינום הוא עלה אל חצר בית ד' וקרא אל כל העם:

"כה אמר ה' צב-אות אלקי ישראל. הנני מביא אל העיר הזאת ועל כל עריה את כל הרעה אשר דברתי עליה, כי הקשו את ערפם לבלתי שמוע את דברי" (שם).

כאשר עמד הנביא ודיבר אל העם, רץ אליו הפקיד העליון שבבית ד', פשחור בן אימר הכהן, היכה את ירמיהו והוביל אותו בביזיון לצינוק שהיה בנוי בסלע.

פשחור חשב להכניע את רוחו של הנביא. אך ד' נתן את ירמיהו לעיר מבצר, לעמוד ברזל ולחומות נחושת (שם א', י"ח). הוא לא נכנע ולא נרתע. למחרת כששחררו פשחור, התנבא עליו ועל בני ביתו:

"לא פשחור קרא ד' שמך, כי אם מגור מסביב. כי כה אמר ה', הנני נותנך למגור... ואתה פשחור וכל יושבי ביתך תלכו בשבי, ובבל תבוא ושם תמות ושם תקבר" (שם כ', ג'-ו').

ירמיהו אהב את עמו אהבה עזה. הנבואות הרעות והתוכחות הקשות גרמו לו ייסורים גדולים ושברון לב, אך הנבואה בערה בלבו כאש בוערת. הוא לא יכול היה לעצור אותה בקרבו, גם לו היה רשאי לכבוש את נבואתו. במרירות לבו קילל הנביא את יום היוולדו:

"ארור היום אשר יולדתי בו. יום אשר ילדתני אמי, אל יהי ברוך. ארור האיש אשר בישר את אבי לאמר: יולד לך בן זכר. למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון, ויכלו בבושת ימי" (שם כ', י"ד-י"ח).

גם לאחר הריגת הנביא אוריהו, לא נרתע ירמיהו והופיע בחצר בית ד', שהיה בשעתו מרכז נביאי השקר. הוא התנבא שם על חורבן בית המקדש לאמר:

"כה אמר ד', אם לא תשמעו אלי ללכת בתורתי אשר נתתי לפניכם, לשמוע אל דברי עבדי הנביאים אשר אנכי שולח אליכם, השכם ושלוח ולא שמעתם. ונתתי את הבית הזה כשילה, ואת העיר הזאת אתן לקללה לכל גויי הארץ" (שם כ"ו, ו'-ז').

נבואתו של ירמיהו בתוך חצר בית ד' על חורבן הבית, העלתה את זעם הכהנים והנביאים. הם התנפלו עליו במטרה לעשות בו שפטים. האנשים שנמצאו בשעה זו בבית ד', עודדו את הכהנים להעניש את הנביא.

קול ההמולה בבית ד' נשמע עד ארמון המלך הסמוך, ושרי יהודה עלו מבית המלך לבית ד' לעמוד מקרוב על המתרחש. בהגיע השרים, תבעו הכהנים להוציא משפט מוות על ירמיהו בן חלקיהו, על שהזיד לדבר דבר בשם ד' את אשר לא ציוהו לדבר, ובתורת משה כתוב: "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר, ומת הנביא ההוא" (דברים י"ח, כ').

לאחר שלב התביעה, קם ירמיהו ובקול תקיף ובוטח קרא את הדברים האלה בפני השרים השופטים ובפני כל הקהל:

"ד' שלחני להנבא אל הבית הזה ואל העיר הזאת את כל הדברים אשר שמעתם. ועתה הטיבו דרכיכם ומעלליכם ושמעו בקול ד' אלקיכם, וינחם ד' על הרעה אשר דבר עליכם. ואני הנני בידכם, עשו לי כטוב וכישר בעיניכם, אך ידוע תדעו כי אם ממיתים אתם אותי, כי דם נקי אתם נותנים עליכם ואל העיר הזאת ואל יושביה, כי באמת שלחני ה' עליכם לדבר באזניכם את כל הדברים האלה" (ירמיה כ"ו, י"ב-ט"ו).

השר אחיקם בן שפן, השפיע על שאר השרים שלא לתת את ירמיהו בידי העם להמיתו. ירמיהו ניצל מזעמם של מבקשי נפשו, כי ד' היה אתו להצילו, כאשר דיבר אליו (שם פרק כ"ו).

בשנה הרביעית ליהויקים, מלך בבבל מלך אדיר בשם נבוכדנאצר, שד' רוממו ונשאו על כל עמי תבל. עוד לפני שמלך נבוכדנאצר בבבל, התנבא ירמיהו שעתיד נבוכדנאצר למלוך, וכי ד' נתן בידו ממלכה גדולה ושלטון ללא מצרים:

"כה אמר ד' צב-אות אלקי ישראל. אנוכי עשיתי את הארץ, את האדם ואת הבהמה אשר על פני הארץ, בכוחי הגדול ובזרועי הנטויה, ונתתיה לאשר ישר בעיני. ועתה אנכי נתתי את כל הארצות האלה [אדום, מואב, עמון, צור וצידון] ביד נבוכדנאצר מלך בבל עבדי, וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו, ועבדו אותו כל הגוים, ואת בנו ואת בן בנו" (שם כ"ז, ד'-ז').

בשנה הראשונה למלכות נבוכדנאצר על בבל, נחתם גזר דינם של ישראל לגלות מארצם. ירמיהו ראה זאת בחזון, יצא לרחובות ירושלים והעיד בבני עמו:

"זה שלוש ועשרים שנה היה דבר ד' אלי, ואדבר אליכם השכם ודבר ולא שמעתם. ושלח ד' אליכם את כל עבדיו הנביאים השכם ושלוח, ולא שמעתם ולא הטיתם את אזנכם לשמוע. לכן, כה אמר ד' צב-אות, יען אשר לא שמעתם את דברי, הנני שולח ולקחתי את כל משפחות צפון, נאום ד', ואל נבוכדנאצר מלך בבל עבדי, והביאותים על הארץ הזאת ועל יושביה ועל כל הגוים האלה סביב, והחרמתים ושמתים לשמה ולשרקה ולחרבות עולם. והאבדתי מהם קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול רחים ואור נר. והיתה כל הארץ הזאת לחרבה לשמה, ועבדו הגוים האלה את מלך בבל שבעים שנה" (ירמיה כ"ה, ג'-י"א).

אף שגזר הדין כבר נחתם, ירמיהו קיווה שהעם ייטיב את דרכו וחרון אף ד' ישוב מהם. הוא ניסה לעורר את לב העם לתשובה. אך המלך יהויקים אסר את ירמיהו בבית האסורים בגלל נבואות הפורענות שהוא מנבא על יהודה, ועל כי הועיד בנבואותיו סוף נבזה על המלך יהויקים עצמו:

"קבורת חמור יקבר, סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים" (שם כ"ב, י"ט).

והנה, היה דבר ה' אל ירמיהו בבית כלאו: "קח לך מגילת ספר... אולי ישמעו בית יהודה... למען ישובו איש מדרכו הרעה..."

ירמיהו קרא אליו לבית הכלא את ברוך בן נריה תלמידו, והכתיב לו את נבואת ה'. מגילה זו היא מגילת איכה. המגילה מקפלת בתוכה נבואה קשה ומרה על העיר ועל המקדש.

ירמיהו ציוה את ברוך: "שמור את המגילה אשר כתבת אתך, והיה ביום אשר יקדשו צום ויאספו כל יושבי יהודה בית ד' לזעוק אל ד', תבוא בית ד' ותקרא במגילה באזני כל העם, אולי ישובו מדרכם הרעה ויפילו תחינתם לפני ד', כי גדול האף והחמה אשר דבר ד' אל העם הזה".

הימים היו ימי ראשית מסעותיו של נבוכדנאצר לרשת ארצות ולכבוש עמים. חילותיו איומים ונוראים, סוסיו קלים מנמרים ופרשיו מהירים מנשרים (חבקוק פרק א'). פחד גדול נפל על יושבי יהודה. בחודש התשיעי [הוא חודש כסלו] קראו הזקנים עצרה בבית ד', וקדשו את היום לצום, וכל העם אשר בירושלים ואשר בערי יהודה נתכנסו בבית ד' לתפילה ולזעקה.

ויעמוד ברוך בן נריה בפתח אחד משערי הבית, ויקרא באזני כל העם את מגילת הקינות אשר כתב מפי ירמיהו. ויהי כשמוע מיכיהו, בנו של סופר המלך גמריהו בן שפן, את כל דברי ד' וירא מאד, וירץ אל לשכת הסופר שבארמון המלך, שם היו כל שרי המלך מכונסים, ויספר להם מיכיהו את כל הדברים אשר שמע מפי ברוך.

שריו של המלך יהויקים היו יראים את ד', אך לא יכלו להטות את המלך מדרכו הרעה, כי איש בליעל היה. וישלחו השרים להביא את ברוך עם המגילה שקרא בה באזני העם. ויקח ברוך בן נריה את המגילה בידו, ויבוא אל לשכת הסופר.

ויאמרו אליו כל השרים: שב נא וקראנה באזנינו. ויקרא ברוך את המגילה באזניהם.

פחד גדול נפל עליהם. הבה נבוא אל המלך ונספר לו את כל הדברים האלה, אולי ירך לבבו ויכנע מפני ד', או אז ישוב חרון אף ד' מעמו ומארצו.

השרים חששו פן יעלו את חרונו של המלך על ירמיהו ועל ברוך, והם יעצו שברוך וירמיהו יסתתרו בתוך הכלא שירמיהו מוחזק בו, ואחר כך יביאו את המגילה לפני המלך.

השרים נכנסו אל המלך, ואמרו: "בשורות רעות ומרות כלענה שמענו, ומי יודע מה תהיה אחריתנו".

שאל המלך: "מי הוא המבשר?"

ויספרו השרים למלך את דבר המגילה אשר קרא ברוך באזניהם. וישלח המלך להביא את המגילה. והמלך ישב על כסאו בבית החורף וכל השרים עומדים סביבו.

ויבא יהודי את המגילה, ויקרא אותה באזני המלך ובאזני השרים:

"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, היתה כאלמנה. רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס. בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה. כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים. גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה, היא ישבה בגוים, לא מצאה מנוח. כל רודפיה השיגוה בין המצרים. דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד, כל שעריה שוממין, כהניה נאנחים, בתולותיה נוגות והיא מר לה".

המלך שמע את הדברים וצחוק לעגני מילא את פיו:

"מה זה נוגע לי? תהיה יהודה אומללה – שתהיה, יגלו בניה לבין העמים – שיגלו, יבכו – שיבכו, יאנחו הכהנים – שיאנחו, לא יעלו לירושלים – שלא יעלו, כל זמן שאני מלך ולא מדיחים אותי לא איכפת לי מאומה..."

יהודי ממשיך: "היו צריה לראש..."

"הו..." - הפסיקו המלך – חטף את המגילה, גזר אותה לגזרים והשליכה לתוך האש הבוערת באח.

מיד שלח המלך את עבדיו להביא את ירמיהו וברוך לפניו כדי לעשות בהם שפטים. העבדים חפשו אותם ולא מצאום, כי הסתיר ד' את הנביא ואת תלמידו מעיניהם.

אחר הדברים האלה היה דבר ד' אל ירמיהו על יהויקים מלך יהודה לאמר (ירמיהו ל"ו, כ"ט-ל"א):

"כה אמר ד'. אתה שרפת את המגילה הזאת... לכן כה אמר ד' על יהויקים מלך יהודה, לא יהיה לו [בן] יושב על כסא דוד, ונבלתו תהיה מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה. ופקדתי עליו ועל זרעו ועל עבדיו את עוונם, והבאתי עליהם ועל יושבי ירושלים ואל איש יהודה את כל הרעה אשר דברתי אליהם".

ירמיהו לקח מגילה אחרת, ויתנה אל ברוך בן נריהו הסופר, וכתב עליה מפי ירמיהו את כל דברי הספר אשר שרף יהויקים מלך יהודה באש, ועוד הוסיף בה פרקים נוספים.

לדאבון לב, התקיימו כל התחזיות הקודרות שנכתבו במגילת איכה. נבוכדנאצר עשה שפטים במלך יהויקים, ולאחר ביצוע גזר הדין האכזרי, המליך את יכניה (הוא יהויכין) בן יהויקים למלך על יהודה. לא עברו יותר משלושה חודשים, ונבוכדנאצר שב לעיר הקודש, שדד את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך, לקח בשבי את מנהיגי האומה ואת 'החרש והמסגר', הם בני התורה הגדולים של הדור, והוליכם לבבל. הוא מינה את צדקיהו למלך על יהודה, כשהוא מזהירו בשבועה לבל יעז למרוד בו.

למרות השבועה מרד צדקיהו במלך בבל. כאשר נודע לנבוכדנאצר שצדקיהו מרד בו, החליט לעלות עם צבאו על העיר. בשנה התשיעית למלכות צדקיהו, בעשרה בטבת, החל המצור על ירושלים. המצור נמשך שלוש וחצי שנים. נבוכדנאצר מינה את מצביאו נבוזראדן לאחראי לכיבוש ירושלים. נבוכדנאצר עצמו פחד להילחם, כי זכר את אשר עשה ה' לסנחריב מלך אשור, כאשר צר על ירושלים בימי חזקיהו מלך יהודה.

בעיר ירושלים שרר רעב כבד. חללי רעב וצמא היו מושלכים בחוצות. לאיש לא היה כוח לקבור את המתים. גם אלו שטרם גוועו ברעב, התהלכו בעיר כצללי אדם, כשהם נוברים באשפתות בחיפוש אחר מזון.

במשך שלוש שנים וחצי לא הצליח נבוזראדן להבקיע את חומות העיר. כל הקרדומות העשויים ברזל יצוק, נשברו. השערים נותרו איתנים על עומדם. נבוזראדן החל להתיירא מפני קדושת המקום, ורצה לשוב על עקבותיו. אך בשמים כבר נגזרה הגזירה האיומה. יצאה בת קול והכריזה באזני נבוזראדן: "הגיע זמנו של המקדש להיחרב ושל ההיכל להישרף". באותה שעה נותר בידי נבוזראדן קרדום אחד בלבד. הוא הכה על השער, וראה זה פלא, השער נפתח לרווחה. בחודש תמוז הצליח נבוזראדן להכנס אל תוככי העיר הקדושה.

במשך ימים ארוכים השתוללו הבבלים בחוצות ירושלים. את כל חמתם ועלבונם על המצור הממושך הם כילו בתושבי העיר מזי הרעב.

זעמם של הבבלים התעורר במיוחד, כאשר נוכחו לדעת כי המלך צדקיהו נעלם ועמו כל בני ביתו. באותה עת ברח צדקיהו דרך מערה תת קרקעית שהוליכה עד לערבות יריחו. אך ה' גלגל שחיילים בבלים רדפו אחרי צבי לצודו. הצבי הגיע עד לפתח המערה, שהיה מוסווה היטב. להפתעת החיילים, יצא מהמערה לא אחר מאשר צדקיהו מלך יהודה, ואחריו יצאו בני ביתו. הבבלים ניקרו את עיניו והוליכוהו לבבל.

הלוחמים הבבלים ניסו לפרוץ לבית המקדש. מאות גרזני ברזל נשברו, אך שער בית המקדש נותר שלם. נבוזראדן נחרד מן הפלא והחליט לסגת. אחד מחייליו יעץ לו להזות על הבית דם חזיר, וכשתסור הקדושה, יצליחו להיכנס למקדש.

בחודש אב, בשבעה לחודש, פסע נבוזראדן אל תוך הקודש פנימה. הוא לא היסס להרוג במקום הקדוש עם רב מאד. את דם ההרוגים התיז על שלולית הדם המבעבעת זה שנים רבות על רצפת העזרה. היה זה דמו של הנביא זכריה בן יהוידע הכהן, אשר רגמו אותו העם באבנים, במצוות המלך יואש. זכריה בן יהוידע הוכיח את העם על שבאו להשתחוות ליואש המלך, ולהפוך אותו לעבודה זרה. חטא זה של הריגת כהן ונביא בבית ה' היה חמור במיוחד, ומאז רתח ותסס דמו ולא נח מזעפו. דם זה התגלה לעיני נבוזראדן כשפסע לתוך העזרה. שחיטה רבתי ביצע נבוזראדן בבית ה' במטרה להשקיט את דמו התוסס של זכריה.

באותו זמן פשטו אנשיו של נבוזראדן בכל פינות המקדש וערמו את כלי בית ה' שאותם התכוננו לקחת איתם בבלה.

נבוזראדן נטל לפיד בוער וזרק אותו אל ההיכל. הוא השתבח בכך ששרף את בית ה'. יצאה בת קול ואמרה לו: "במה אתה מתגאה? עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת". ברגע שנגזרה הגזירה הקשה, הסתלקה השכינה ממקום המקדש, וכל הרוצה להרוס, יכול לבוא ולהרוס. על כך ביכה הנביא ירמיהו: "כה אמר ה', הנה אשר בניתי אני הורס, ואת אשר נטעתי אני נותש" (ירמיהו מ"ה, ד').

עם ישראל יצא לגלות בבל. רק מתי מעט מדלת העם הורשו להישאר בארץ, כדי שלא תישאר הארץ שוממה. נבוזראדן מינה עליהם את גדליהו בן אחיקם למנהיג.

בפקודת נבוכדנאצר, הותר לירמיהו הנביא להישאר בן חורין ולא לצאת לגלות, אך ירמיהו סירב. הוא הלך אחר אחיו היהודים המובלים לבבל, כשהם קשורים בשלשלאות ברזל, כדי לשאת בסבל אחיו.