חמישים ושתיים שנה שממה ארץ ישראל מבניה, לאחר חורבן הבית הראשון. עד שהכריז כורש, מלך פרס, לכל היהודים שהוא מאפשר להם לעלות לירושלים. זו היתה תחילתה של הישועה, אולם עדיין הייתה ארוכה הדרך לסיום הגלות. לאחר שמונה עשרה שנה, שבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, בשנת 3408 לבריאת העולם חזר חלק קטן לארץ ישראל (שיבת ציון) במנהיגותם של עזרא ונחמיה הם בנו את בית המקדש השני. זה היה בזמן מלכות דריווש, מלך פרס, בנה של אסתר המלכה. שמחה גדולה שררה בעת הקמת בית המקדש. בג' באדר, יום חנוכת הבית, עמדו הלוויים על דוכנם ושוררו בשמחה: "מזמור שיר חנוכת הבית", וכל העם ענה לזמרתם.
ארבע מאות ועשרים שנה עמד בית המקדש השני על תילו. כל עוד היו בני ישראל מאוחדים, עמד בית המקדש, אולם כשהתפלגו והסתכסכו, ונוצר פירוד ופשטה שנאת חינם, בטל כח קיומו של בית המקדש, והוא נחרב.
הגמרא במסכת גיטין העוסקת בסוגיית חורבן בית מקדשנו, מספרת את סיפור חורבנה של ירושלים "אמר רבי יוחנן מאי ד-כתיב (משלי כ"ח) : "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה"- אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים". וכאן מספרת הגמרא את המעשה הנודע (מתורגם):
    "היה אדם בירושלים שערך סעודה רבתית, וכנהוג באותה תקופה שלח את שליחו להזמין את ידידיו לסעודה.   לאיש זה היה חבר ושמו: קמצא, והיה לו שונא ושמו: בר קמצא. עשה (אותו האיש) סעודה. אמר לשמשו: לך הבא לי את קמצא . טעה השליח  והביא את בר קמצא. בעיצומה של השמחה ראה בעל השמחה את שונאו בר קמצא יושב בין המזומנים, זעם האיש: הלוא אני ואתה שונאים. מה אתה עושה כאן? קום וצא! אמר לו (בר קמצא): הואיל וכבר באתי הנח לי, ואתן לך את דמי אכילתי ושתייתי. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך חצי מעלות הסעודה. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך את עלות הסעודה כולה. ענה לו: לא! אחזו בעל הסעודה בידו והוציאו.
אמר בר קמצא: כיוון שהיו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה, סימן שנוח להם המעשה. אלך ואלשין עליהם לפני לקיסר. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים! שאלו הקיסר: יש לך הוכחה? אמר לו: שְלח להם (לחכמי היהודים) קורבן, וראה אם יקריבו אותו. שלח בידו עגל משובח. (במהלך הדרך) הטיל (בר קמצא) מום בניב השפתיים (של הקורבן), ויש אומרים מום סביב העין,  מקום שעל פי דין ישראל נחשב כמום ואילו אצל הגויים אינו נחשב מום. חשבו חכמים שבמקדש להקריב (בכל זאת) את הקורבן, משום שלום המלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: אם נקריבו, יאמרו: שבעלי מומין קרבים על המזבח!? חשבו להרוג את בר קמצא כדי שלא יבוא ויגרום לחורבן ירושלים עם כל ההשלכות הנוראיות לכך. אמר  רבי זכריה: יאמרו: שהמטיל מום בקורבן דינו מוות! סיכם את הדברים רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו."(נ"ה:)
השאלה המתבקשת: הייתכן?!  "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"?! בגלל מריבה מקומית וקטנונית בין שני אנשים התרחש אסון הגדול ביותר לעם ישראל עם משמעות לדורות כמו "חורבן בית המקדש?!
 מובן לכול שמעשה זה הוא 'סימפטום' לאשר התרחש בירושלים, ומעשים בסגנון זה של שנאת הזולת וביזוי האדם התרחשו למרבה הצער ברחבי הבירה. כפי שמלמדנו רבינו מהר"ל מפראג  זי"ע שלא ייתכן שחורבן בית מקדשנו, אורו של עולם, התרחש בגלל מריבה קטנונית בין שני אנשים. חז"ל בדבריהם באו להצביע על מציאות כללית מקולקלת שהייתה קיימת בירושלים, שהיא זו שהביאה לחורבן. במילותיהם המדויקות הגדירו בקצרה ובחדות את הבעיה - "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" - בגלל התופעה השלילית שלכל אדם יש מין 'קמצא' ו'בר קמצא' משלו– שונא, אותו הוא מתעב ומוכן לעשות הכול כדי לפגוע בו ולהרע לו, ואוהב שעמו הוא כורת ברית.
 אך הגמרא מצביעה על מעשה זה שבעטיו נחרב בית מקדשנו, ע"כ יש להתבונן היטב מה מלמדת אותנו הגמרא במעשה זה דווקא, אלו תובנות יש להפיק ממעשה זה. יש לשים לב למספר נקודות בגוף המעשה.
   כשנתבונן ברצף הכשלים שהתרחשו באירוע מביש זה, נגלה שיש בו שש דמויות משמעותיות. א. בעל הבית, ב. השליח. ג. בר קמצא. ד. חכמי ירושלים. ה, רבי זכריה בין אבקולס. ו. הקיסר. במעשה זה כולם טעו וכשלו! לכאורה, לו חוליה אחת מהסיפור לא הייתה כושלת, בית המקדש לא היה נחרב!  ונבאר את רצף הטעויות: 
לו בעל הבית היה מסביר לשליח שיש לו אוהב ואויב בשמות זהים וע"כ חשוב שיהיה זהיר ביותר. לו השליח לא היה טועה. לו בר קמצא היה מברר שוב האם הכוונה הייתה אליו. לו בעל הסעודה היה נעתר לתחינותיו של בר קמצא, וביותר מכך אפילו היה מוציא ממנו את כול הוצאות הסעודה... לו היו חכמי ירושלים מנסים לפייס את בעל הסעודה או מאיימים עליו שאם יוציא בבושת פנים את בר קמצא הם מצטרפים אליו! לו היו חכמי ירושלים מנסים לפייס את זעמו של בר קמצא כדי שלא יחריב את ירושלים ואת ביתו שלו, לו רבי זכריה היה מורה שבהוראת שעה ומפני פיקוח נפש יקריבו את הקורבן או במקביל יהרגו את רודף העם- בר קמצא, לו הקיסר היה קורא לנציגי החכמים להסביר מדוע הם לא הקריבו את קורבנו. או שהם בעצמם היו פונים אליו בהסבר כללי ההלכה היהודית. יתכן שהקיסר היה מתרצה.
יתרה מכך, לו היינו ניגשים לכול אחד מהדמויות ושואלים אותם מדוע עשו את מה שעשו סביר להניח שהיו מעניקים הסברים מנומקים והגיוניים למעשיהם. השליח היה מספר שטעותו נבעה מתום לב, בעל הסעודה לבטח יספר כי בר קמצא פגע בו אנושות בעבר. והוא חשש שהאיש בא במיוחד לקלקל את השמחה. בר קמצא עצמו היה מתאר שהוא בא כדי לעשות שלום. ובתגובה ספג השפלה נוראית לעיני כל חכמי ירושלים. ומשהם שתקו... כולם דינם להיענש.
 על סיבת שתיקת חכמי ירושלים מבאר המרש"א שבאותו הדור גברה החנופה לרשעים ולא היה בידם למחות. גם בנוגע לרבי זכריה בן אבקולס שעל הנהגתו אמר רבי יוחנן: " ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו"  מהו הקשר שבין "ענווה" להנהגתו? מבאר מהרי"ץ חיות, למרות שמידת הענווה היא חיובית מאין כמוה, יש זמנים מסוימים שחובה לנהוג במידת הגאווה,  לפי כללי ההלכה הרגילים צדק רבי זכריה בטיעוניו, אך יש זמנים ומצבים מסוימים שבהם ההנהגה: "עת לעשות להשם הפרו תורתיך" וביטול דברי התורה הוא קיומה! אך הנהגה זו שמורה למנהיגי הדור בלבד. לכאן נכנסה הנהגת 'הענווה' של רבי זכריה בן אבקולס שחש שאין הוא ראוי לקחת על עצמו להפעיל את כוח הנהגה זו. וזו הייתה הטענה של רבי יוחנן על רבי זכריה. שטעה בהנהגת  ענווה שאינה במקומה. 
    תוצאות מעשה זה היו הרות אסון בסדר גודל בלתי נתפס. הייתכן לומר שחלילה בית המקדש נחרב רק בגלל רצף הטעויות? התשובה היא וודאי שלא! הגזירה הייתה מרחפת שנים רבות. ונביאים רבים ונבואות רבות חזו וצפו חורבן זה. כפי הנאמר בגמרא במסכת יומא דף ט :
"מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם". בירושלמי במסכת יומא (ד)  ישנו מדרש דומה אך בתוספת הסבר על הסיבה לחורבן הבית השני: "שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חינם". המקור לזה נמצא בתוספתא למנחות( י"ג –כ"א): "בנין הראשון מפני מה חרבה, מפני עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים שהיה בתוכה. אבל באחרונה מכירין אנו בהן שהן עמלים בתורה וזהירין במעשרות, מפני מה גלו מפני שאוהבין את הממון ושונאין איש את רעהו, ללמדך שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום ושקלה הכתוב כנגד עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים".
פלאי פלאים!  בתקופת חורבן הבית השני, היו עם ישראל עוסקים ועמלים בתורה, ועוסקים בגמילות חסדים! אך למרות זאת היו שונאים אלו את אלו!! בכ"א נמצאנו למדים שחורבן הבית לא התרחש מפני רצף הטעויות! אלא מעשיהם של ישראל ביחסי אדם לזולתו, הם אשר גרמו לחורבן הבית! יש א"כ להבין מה בקש רבי יוחנן להדגיש שבית המקדש נחרב בעקבות המעשה של קמצא ובר קמצא?!   
שמעתי לבאר מידידי הרב אליעזר איזיקוביץ שליט"א, ששורש הדברים נעוץ בדברי הפתיחה למעשה שהביא רבי יוחנן:
"אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לבו יפול ברעה".
מהי המעלה בפחד תמידי? מפרש רש"י(בגמרא שם):"דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת".  בסגנון זה מבאר המלבי"ם: "יש הבדל בין הפוחד (ב-בנין הקל) ובין המפחד (מ-בנין הכבד), שהמפחד הוא בדבר שאין שם פחד, רק הוא עושה את עצמו מפחד. והנה, הפוחד הוא סימן שהוא חוטא! וכמו שנאמר (ישעיהו לג יד): "פחדו בציון חטאים". אבל, אשרי אדם המפחד, שהגם שלבו בריא... כי לא חטא, עושה את עצמו מפחד על העתיד שלא יחטא, ועל ידי כך נשמר מחטא ומפלס דרכיו. אבל המקשה לבו הוא בהפך, שרואה שמתייסר בייסורים ויש פחד והוא מקשה לבו, כמו פרעה שהקשה את לבו ולא ירא השם, הוא המקשה לבו ולא יהיה לו תקומה".
הרלב"ג מפרש את : "אשרי אדם מפחד תמיד"- למי שראוי לפחד ממנו, כי זה סיבה... שיתחכם בלקיחת העצה ההוגנת להימלט מהרע, אשר הוא מפחד ממנו. ואולם מי שהוא מקשה לבו ושׂם לאל הדברים שראוי לפחד מהם, הוא יפול ברעה. הלא תראה כי הקשאת הלב החריבה בית המקדש הראשון והשני. וזה שאם לא היה צדקיה מקשה לבו והיה משים צווארו תחת עול מלך בבל לא גלינו מארצנו אז!  וכן העניין בבית השני לא היו נכנעין למלכות אחרת ונותנין צוארם תחת עולם."
כלומר, רבי יוחנן בא ללמדנו את הקשר שבין דברי שלמה המלך:" אשרי אדם מפחד תמיד"  אדם המפחד תמיד הוא לא אדם הסובל מחרדות ומפרנואידיות... אלא עסקינן באדם רחב רואי, הצופה את המהלכים העתידים הצפויים ממעשיו. ומנגד אדם ה"מקשה לבו" זהו האדם המתנהג בראייה קצרה ונקודתית, ומתעלם במודע מהתוצאות העתידיות של מעשיו.    
 מספרת הגמרא: " מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים [כדי לבחון אותו]. אמר: "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"? [רבי יהושע ציטט תחילת פסוק בישעיהו מ"ב]. ענה אותו תינוק ואמר: "הלא השם זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" [התינוק סיים את הפסוק עד תומו]. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה [נשבע אני]: שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע."
שואלים כולם ממה התפעל רבי יהושע מכך שהתינוק סיים פסוק? ובפרט שבתקופה זו ארץ ישראל הייתה מלאה בתורה, וכל ילד יהודי  ידע את פסוקי התנ"ך?
התשובה היא, הילד היה פיקח וחכם, רבי יהושע בשאלתו: "מי נתן למשיסה יעקב"? שאל בעצם, מהי הסיבה למלחמה ולחורבן ירושלים, הילד יכול היה להשיב את התשובות הרגילות שניתנו בשיח הציבורי: כוחם הצבאי האדיר של האויבים, הסיקריקים שבנו, או אפילו המעשה של קמצא ובר קמצא, תשובות בסגנון של בני ימינו כאי הצבת מגנומטר בכניסות להר הבית... אך התינוק הפיקח אמר את מה שטחו עיניהם של ישראל לראות: כול אלה הן אך תוצאות, אבל מה הסיבה? מה השורש? ע"כ השיב התינוק: "הלא השם זו חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו הלוך, ולא שמעו בתורתו" -זו הסיבה הבלעדית. על ראיה מפוקחת זו ניתן למצוא רמז בתיאור פני הילד: "וטוב רואי", רואה עמוק יותר וטוב יותר משאר בני דורו.  ומכך התפעל רבי יהושע.
זה מה שבא ללמדנו רבי יוחנן כיצד לנתח את "הסיבות" לחורבן הבית. לו הייתה קמה וועדת חקירה לאחר מעשהו של בר קמצא  לדון ברצף הכשלים שהתרחשו , היו מסיקים מסקנות: א. מכאן ולהבא כל אחד יבדוק היטב עם שליחו פעמיים לאן פניו מועדות... ב. אם התרחשה טעות מצערת אסור לבעל הסעודה בשום אופן לבזות את האורח הטועה. וכו וכו'.

 כדי שלא נטעה בהתעסקות ב'תוצאות' ולא 'בסיבות', ע"כ פתח רבי יוחנן את הכותרת  המעשה: "אשרי אדם מפחד תמיד".  העונש הוא המעשה עם קמצא בר קמצא! רצף הטעויות הוא התוצאה, הוא העונש! לו העם היו צופים לעתיד, לו היו שוקלים היטב את מעשיהם ביחסי אנוש,  הבית היה עומד על תילו. אך "מקשה לבו יפול ברעה", כשלא נוהגים כך לוקים בעונש 'העיוורון'. כפי הנאמר בגמרא בב"ק: כאשר רועה צאן כועס על עדרו, הוא מעמיד בראשו  עז עיוורת אשר תובילם לתהומות.   את זאת זועק הנביא ישעיהו בהפטרה לשבת חזון: " ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו- ישראל לא ידע ועמי לא התבונן". תביעה זו מהדהדת עד להיום, לדעת להביט פנימה בסיבות התלויות בנו באי בנין בית המקדש עד כה, וכשנזכה להבין ולהפנים את הסיבות התלויות בנו. ולתקן את הצריך תיקון, אזי נזכה לבטח: "ל-ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", במהרה בימינו אמן.