בעיצומם של ימי הקיץ העליזים ימי החופשה מהלימודים, פתע פתאום ומשום מקום נופל עלינו צום "תשעה באב" כיהודים שומרי תורה ומצוות מצווים אנו לנהוג מנהגי אבלות, יש את ההלכות הברורות והמגדרות מה מותר ומה אסור לעשות בימים אלו, דיני האבלות מתחילים מהקל אל הכבד, החל מהצום: "שבעה עשר בתמוז" הפותח את ימי "בין המצרים" שיאו יום "תשעה באב" וכלה למחרת: עשירי באב". הצד הטכני של מנהגי האבלות ידוע וברור לכל, ספרי הלכה רבים נכתבו בעניין.

ערב תשעה באב, נמלא בטננו במאכלים רבים ומזינים נשתה משקאות קלים. עם ערב נסיר את נעלי העור הלוחצות ונחליק בעונג את כפות רגלנו העייפות אל תוך נעלי הקרוקס המחוררות והמאווררות .נדאג לאבטיח קר ועסיסי שיהיה בבית, חצי  לפני הצום והחצי השני לאחרי... ונלחץ על כפתור: 'שנוי מצבים' נעבור למצב אבֶל', מבט הפנים יהיה רציני כמו עצוב, נשב על רצפת בית הכנסת הממוזג או על   כיסא כתר גמדי , נצטייד בספר הקינות ששמרנו משנים קדמוניות, ונאזין למגילת איכה, נבהה בספר הקינות  ונאמר את הנוסח הפיוטי  המקוצר לליל תשעה באב  ולכשנסיים נצא לנום את שנת הליל. למחרת העבודה קצת יותר מורכבת וזאת מפני הקינות הרבות הנאמרות לאורך כל היום... מידי פעם נבדוק את עובי הספר שנשאר לנו לסיים... ולבסוף 'כנראה' נגיע סוף סוף אל הקינה האחרונה שבספר. נצא מבית הכנסת  לביתנו,  נכנס אל מתחת לשמיכה בחדר ממוזג כראוי נביט אל השעון שוב ושוב  בספירה כמה עוד נשאר לנו לסיום הצום... נעבור למצב שינה עמוקה ומתמשכת,והיה ואם ח"ו נתעורר אזי נעמיד לצדנו ספר כלשהו או סלולרי על שלל אפליקציותיו ושאר מיני טכנולוגיות האמונים על תפקידם החשוב: "אומנות שׂריפת הזמן". נביט שוב ושוב בשעון אשר ביום זה הוא זוכה ליחס מיוחד ... והנה יופי נשארו לנו עוד שלש שעות  ועשרים ושש דקות ושלושים ושתים שניות  לסיום הצום ו ז ה ו !!!  

ו...קדימה להכנת הסעודה! עם מתכונים מספקים על הצום המעיק. לקראת סוף הצום, נשרך רגלים לבית הכנסת לתפילת מנחה +ערבית כמובן לא נשכח לקרא קריאת שמע בזמנה. ומשם רוח נעורים תפעפע בנו בקלי קלות נקפץ אל ביתנו כשפנינו  לכיוון ה...מטבח אל המקרר... למשקאות התוססים ואל חצי האבטיח שנשאר שממנו לא נשאיר ממנו שריד ופליט. נאכל מכל הבא ליד- קר וחם. מה לומר זה די מעייף את הגוף האומלל שלא מבין מה רוצים ממנו... חולשה ועייפות תאחז בנו ואו אז כנראה נשוב  למיטה...לעוד קמצוץ של שינה עד הבוקר... ונקום בע"ה קמים לבוקר חדש- ישן 'חזל"ש' - חזרה לשגרה. החופש הגדול בפתח (כעת לכולם...).טיולים, נופש, אטרקציות, אירועים וחתונות.  בית המקדש נשאר עדיין בשיממונו, מסגד 'אל אקצה' עדיין ב"תפארתו", שועלים ממשיכים להלך בו,השכינה הקדושה תמשיך לבכות על בניה, ועולם כמנהגו נוהג.נמשיך כך בגלות, נשמר את ספר הקינות לעוד תשעה באב עצוב בשנה הבאה  וחוזר חלילה ח"ו.

אולי פעם אחת נעצור לרגע חושבים ונעשה את חשבון הנפש היהודי שלנו, מה קרה לנו?! מה מקורה   של אדישות זו? בעידן  שבו יוצאים לרחוב להפגנות בעד דיור בר השגה, מדע  לא אכפת לנו שלאבינו בורא עולם אין בית כבר יותר מאלף תשעה מאות ארבעים ושבע שנים! ובנין הבית כפי שכתוב בחז"ל תלוי אך ורק בנו , אנו צריכים ליצור את התשתית לבנינו .הסיבות שהובילו לחורבן שני הבתים עדיין לצערנו רלוונטיות כך למדונו חז"ל: "דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" ואנו לצערנו פועלים להנצחת הגלות.

אם נהיה אמתיים עם עצמנו ,עם יד על הלב, אולי פנימה בלב קיימת בנו המחשבה שהגאולה וביאת המשיח הם נחלת ההזויים והמוזרים ,אך לא באמת שייכת ליהודי הרציונלי?!. האם אנו  באמת מאמינים שיום אחד בחיינו נראה עין בעין את שוב השכינה הקדושה לציון עם קיבוץ הגלויות על ידי משיח צדקנו ?. גם אם נמלמל אלף פעמים על "אני מאמין בביאת המשיח" אך אולי הכול מן השפה ולחוץ, התאריך של תשעה באב נראה לנו כמובן מאליו כתאריך עצוב שצריך איכשהו  מידי שנה בשנה לעבור אותו בשלום.  זהו עומק  החורבן של השנה הוא החורבן - בעצם האדישות והייאוש מן הגאולה, אי האכפתיות והניתוק מהחורבן של שני בתי המקדש,והתכנסות בתוך הצרכים האישיים שלנו בלבד.   "מצוות אנשים מלומדה" קיום יבש של הצד ההלכתי והמעשי בלבד, כשהלב, הלב רחוק רחוק מעומק החורבן מחד-  והציפייה לגאולה מאידך.

ננסה להסביר את סיבת הקושי בהתאבלות על חורבן הבית דרך משל, מסופר על אישה אשר הסתבכה בפלילים חמורים מאד, ונגזר עליה לשבת בבית הסוהר עשר שנים תמימות! אלא שהתברר למרבה הכאב שאישה זו נכנסה לכלא מעוברת!  וצריכה ללדת במזל לא בדיוק הכי טוב...תוך כמה חודשים ילד.והנה כך באמת קרה ואכן כעבור זמן לא רב ילדה היא בן. תינוק אומלל שאינו יודע להיכן הוא נולד.עם שחרורה מבית החולים דרשה האישה  בתוקף לגדל את הילד בתוככי הכלא בחדרה. שלטונות הכלא והרווחה אפשר לה, ודאגו לכל צרכיה וצרכי התינוק בחדר נפרד היא וילדה הקט.ילד קטן שלא מכיר כלום חוץ מאמו יולדתו. כעת עומדות בפני האם  שתי אפשרויות כיצד לגדלו.

אפשרות א': ניתוק מהעולם, יכולה היא לגדלו בניתוק מוחלט מן העולם לא לספר לו שיש עולם יפה ומדהים מחוץ  לכותלי הכלא, כך שלילד לא יהיו דרישות או געגועים, הוא לא יתלונן שמשעממם לו כי הוא לא מכיר ולא יודע על עולם שמעבר לחדרו. ובסך הכול בתקופה זו יהיה לו  די טוב ,נוח ונעים לו להיות צמוד לאימו.

אפשרות ב': גידול בריא.אמו עושה כל שביכולתה לגדל את בנה בפתיחות אפשרית, מספרת היא לו בהדרגה על העולם היפה בחוץ. יש שמים וארץ, שמש ירח וכוכבים, יש ילדים וילדות ,יש גנים ושדות, יש מכוניות ומטוסים. טכנולוגיה מדהימה ומהממת. בקיצור, יש עולם מעניין בחוץ. כמובן שלילד אט אט מתחיל לשעמם לבד עם אמו, הוא מתמלא ברצון וגעגועים לצאת מהכלא, אך מה לעשות, אומרת אמו: אתה אולי יכול לצאת, אך לא עימי! אני צריכה להישאר עד תום העונש. הילד לא מוכן לוותר על אימו ומחליט להישאר עימה וממתין בציפייה דרוכה לתאריך הגואל ליום צאתם יחד מן הכלא הסוגר.

הנה הגיע היום יום תאריך השחרור, כאן ניווכח בהבדל התהומי ובשוני ההתנהגותי של הילד בין שתי האפשרויות. באפשרות א' הילד שהורגל לעולמו שהסתכם בחדרו בכלא, נדהם מסתחרר מהמעבר הקיצוני והפתאומי ביציאה מן האור אל החושך, המפגש הראשוני עם אור השמש, מבהילו, בשילוב יחד עם רעש המכוניות שאון הרחוב והמון אדם הוא נבהל ונפחד, מיד פותח הוא בבכיות וצרחות נצמד חזק לאימו וקורא: 'אימא,אימא,חוזרים לכלא לחדר הרגיל והאהוב זה לא בשבילי! '

אך מאידך באפשרות ב' הילד סופר את השעות לשחרור ומיד כאשר נפתחים לפניו שערי הכלא, פורץ הוא בקריאות שמחה: הידד !! ההתלהבות והתרגשות מציפים אותו, הוא מתבונן התבוננות אין סופית  בכל מה שקורה סביבו הנה הוא מגשים חלום  : רואה הוא שמש ענקית ומאירה שספרה לו אמו, הנה שמים יפים,הנה ילדים קטנים וחמודים,מכוניות רמזורים, פרחים וצמחים,חיות קטנות וגדולות,כל דבר מרגשו משמחו ומלהיבו. זהו ההבדל הכול כך דרמתי בין שתי האפשרויות. ומדוע?

התשובה לכך נעוצה בידע בשילוב דמיון. כאשר הידע הוא מינימלי ממילא גם הדמיון הוא בהתאם, או אז התוצאות יהיו בהתאם להכנות.הילד מאפשרות א' – אמו מנעה ממנו  כל אפשרות לפיתוח הדמיון ,נשאר הוא קטנטן ומסכן . ומאידך באפשרות ב' האימא בחכמתה בנתה לו עולם של ידע יחד עם דמיון מפותח ,ילד כזה מחכה ליציאה לחופש בכיליון עיניים כך גם תהיה עוצמת שמחתו ביציאתו.

הנמשל הוא: אנו, ביחסנו אל העבר ואל העתיד של עמנו -עם ישראל. מבטנו חוץ לצרכנו האישיים, הוא בדיוק  כאותו ילד אומלל שלא מכיר ולא יודע עד כמה הוא אומלל בבורותו.הילד יאמר לך כמה טוב לו בחיק אמו, לכאורה לא חסר לו כלום, אך אתה יודע כמה מסכן הוא ,הילד אפילו לא יודע כמה מסכן הוא...

לו התייחסנו והתבוננו אל העבר כחלק בלתי נפרד מעמנו, מבטנו על הגלות היה משתנה לחלוטין.נתבונן נא ונראה על עברנו הזוהר:  בית המקדש היה אז בתפארתו ומעמדו ,הוא היה הבית אשר קישר בינינו לבוראנו, בנינו לבין עצמנו, בינינו לבין זולתנו. בית שהווה שגרירות של הקב"ה בעולם החומר.כל איזור ירושלים בכלל והר הבית ובית המקדש בפרט היה מחוץ לחוקי הטבע! זו היתה פלנטה אחרת, מן רצועת אדמה מן העולם העליון בתוך הארץ. כמו שחז"ל מלמדים אותנו על עשרה נסים אשר התרחשו לעיני כל במשך כל תקופת הבית הראשון.היו אלו הימים היפים ביותר שהיו לעם ישראל מבחינה חומרית נפשית ורוחנית. כפי שניתן ללמוד מתוך הספרות הענפה בענין.

אך עם ישראל התרגל לקדושה והתעלם ממנה. הגיע השבר, עם התדרדרותו של העם טרם חורבן הבית. עם ישראל בבית הראשון התדרדר לתהום של שלוש עבירות החמורות של עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. התחושה הייתה אז מכיון שיש בית מקדש ניתן לעשות עבירות חמורות ולאחריה להקריב קורבן ויכופר להם. אך הם התעלמו מהידיעה שבית המקדש מכפר רק על שגגות ולא על זדונות!. חשבו הם שהקב"ה לא יחריב את ביתו שלו, אך הקב"ה שלח להם נביאים רבים אשר הזהירו: החורבן בא יבוא!  אך הם שוב התעלמו והעדיפו לרדוף את הנביאים. הנה זה קרה! בית המקדש הראשון נחרב ועלה בלהבות עם ישראל יוצא לגלות של 70 שנה.

לאחר 70 שנה חמל ה' על עם ישראל ואפשר לבנות מחדש את הבית השני.הנה נבנה הבית השני. אמנם לא היה בעוצמת קדושתו של הראשון לא היה בו ארון הברית, וכן לא היו בו עשרת הניסים פלאי התבל, אך בכ"א בית מקדש. היתה תקווה גדולה הנה סוף סוף נבנה הבית שני העם הפנים את הכישלון לא יהיה יותר חורבן . אך  לדאבוננו : לא כך היה !.  בבית השני העוון העיקרי  היה: השנאה. שנאה נוראה, האווירה בין אדם לזולתו עכורה היתה, שנאת חינם אשר שפכה דם רב בתוך ומחוץ לבית המקדש. הנביאים מזהירים,העם מתעלם. אל למצער הסיקריקים הבריונים הם הם נותני הטון בירושלים עד לחורבנה. שוב הבית עולה בלהבות. שוב השבר חוזר, חורבן והיציאה לגלות. ומאז אנו  כבר 1947 שנים בגלות , פוזרו באומות , ירידתנו הרוחנית והאנושית נמשכת עד היום.כנראה שעוד לא תקנו את העוון.

מאידך כדי לצאת מן הגלות, עלינו גם להתבונן  ולהיכסף לעתיד הזוהר,עם בנין הבית השלישי.   לשינוי מן הקצה אל הקצה, למצב חדש של שובה של השכינה לציון עירנו. מוטלת עלינו החובה  להתבונן מעט בכתובים  בנביאים, בגמרות, ובמדרשים. התבוננות בעולם של חיים אמיתיים ושונים לחלוטין כשבית המקדש יהיה בתפארתו ,בתרומת המקדש לעצם קיומו של עם ישראל בבחינת חיים רוחניים .

ההתבוננות צריכה להיות בעבר, בהווה, ובעתיד.בעבר: על האווירה, על השמחה , על הניסים אשר התרחשו דבר יום ביומו בירושלים בתפארתה. ומנגד בהווה: האבל והחורבן מאז שנחרב הבית. באיזה שפל רוחני ואנושי אנו נמצאים היום. הכול מפני שאין השכינה שורה עמנו, אין גורם אחד המאחד אותנו. ובמקום יש לדאבוננו לא מעט שנאת חינם מבית ומחוץ. צרות מצרות שונות חדשות לבקרים שלא כאן המקום להזכיר. כמו שלימדונו חז"ל: "רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע מיום שנחרב בית המקדש אין לך יום שאין בו קללה". ובעתיד הנפלא הצפוי עם בנייתו של הבית השלישי.ואו אז כל התופעות השליליות שהתרחשו ומתרחשים בגלות ייעלמו לחלוטין.

אחי ורעי חז"ל למדונו "שכל המתאבל על ירושלים זוכה  ורואה בשמחתה" באו ונהיה מעשיים ננסה לחשוב  במחשבה אחת ופשוטה -  מחשבה של מעשה אחד שאנו נקבל על עצמנו, כדי שיהיה לנו חלק בבנין בית המקדש !  למשל: ננסה שעה ביום לא לדבר לשון הרע ,ננסה לפייס ולהתפייס ממריבות ישנות, נקבל על עצמנו להאיר פנים לזולת,ננסה להפסיק להיות אגואיסטים שעה אחת ביום,ובעיקר נבקש מעומק הלב  : אבא אנחנו מתגעגעים ,אבא חזור !!  ראה את ילדיך ראה כמה רע עושה להם הגלות כמה טובים יהיו כשתביא את הגואל אשר יקבץ נידחי עמו מכל פזורות העולם והארץ. "השב שכינתך לציון עירך".

הנביא ירמיהו פרק ל"א פסוק י"ד "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו .כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם. "  כאן במסר נחמה זה מנחם ה' את רחל על בניה הפזורים והסובלים בגלויות מירידה רוחנית וסבל פיזי מתמשך.  מבטיח לה ה' שיבוא יום שישובו הבנים מכל קצוות תבל וכולם יתקבצו בארץ ישראל כולם כולם יחזרו  לכן לא יישאר יהודי אחד בניכר. אלא שיש להבין מדוע  בפסוק זה יש כאן כפל לשון "ושבו מארץ אויב ושבו בנים לגבולם" זה הלא עסקינן  באותו מקום  להיכן ישובו מארץ האויב אם לארץ ישראל?! מה א"כ הצורך בהוספה "ושבו בנים לגבולם" ?!  מבארים המפרשים תשובה נפלאה:  כפי המבואר במפרשים הגאולה תתרחש  בשני שלבים:  שלב א': המשיח יקבץ פיזית את כל נדחי עם ישראל מכל קצוות תבל ואו אז יאמר ה' לרחל אמנו: בתי רחל הנה קיימתי את ההבטחה הבנים חזרו הביתה לארץ ישראל, חדלי מלבכות אך אימא רחל לא מרוצה וממשיכה לבכות ,מדוע? עונה רחל לבורא עולם בזעקת כאב צורבת : ריבונו של עולם כך שלחתי אותם לגלות? תראה איך הם נראים כמו גויים! לבושם ,שפתם, ותרבותם, גויים גמורים לא כך שלחתים! לא כאלה בנים אני רוצה! עונה לה ה': בתי רחל: יש כאן שני שלבים שלב א' אני מקבצם מארץ אויב, פיזית, ואני מביאם לארץ ישראל. אך השלב השני והוא השלב המכריע  בנין בית המקדש אשר ירד משמים הוא יצור מהפך רוחני באישיותם. 

הגאון מוילנא זי"ע מבאר את הפסוק  בשיר השירים "שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך"  יש כאן ארבע פעמים הלשון שובי, מבאר הגאון מוילנא שהכוונה לארבע רוחות השמים, וכנגד ארבע גלויות, שיתקבצו ישראל וישאגו כולם שובי שובי השולמית. מיהי השולמית ומי ישאג? מבואר בספר "יבנה המקדש" את עוצמת המעמד, עם קיבוץ הגלויות על ידי משיח בן דוד,תהיה תחיית המתים של אלה אשר התאבלו על ירושלים הם יקומו לתחיה עוד לפני בנין בית המקדש : יתקבצו כל הצדיקים שבכל הדורות שעברו,אברהם יצחק ויעקב,משה ואהרון,כל השופטים וכל הנביאים,דוד המלך ושלמה בנו,התנאים והאמוראים,הגאונים, הראשונים והאחרונים,וכל המון בית ישראל,שומרי תורה ומצוות,שבכל הדורות,שהיו מתאבלים על ירושלים ומצפים לישועתה,יחד עם כול שלומי אמוני ישראל שישארו בדור האחרון מכל תפוצות הגולה,כולם יחד יתקבצו סביבות הר הבית,להתחנן להקב"ה שיוריד שכינת עוזו לשכון בינינו בקביעות. וכולם יחד ישאגו מקרב ליבם לשמים- שובי שובי השולמית. הכוונה לשכינה הקדושה שובי שובי ונחזה בך,ונזכה לגילוי שכינה.ואז תרד השכינה מן השמים,לעיני כל ישראל.מי יכול לשער גודל השמחה העצומה שישמחו אז כל ישראל יחד. הקב"ה והשכינה.שמים וארץ וכל העולם כולו.אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה.

המעמד הזה משמים לארץ יראה לעיני כל בשר.הילדים אשר באו מרחוק יראו זאת.הם יראו את הבית היפה בעולם היורד משמים, יראו כהן גדול אחד שמאחד את כול עם ישראל תחתיו, שבט כהונה אחד שיקבץ את כל הכוהנים מכל פזורות עם ישראל ויברכו את עם ישראל באהבה. כך גם שבט לוי המשרת בכהונה .וכולם יתאחדו תחת בית אחד .עם ישראל על כל גווניו יחוש בקדושה ,בהשראת השכינה ,ממילא יסירו מעליהם באהבה כל תרבות גויית שהביאו עימם מהגלות. אז יחזרו כולם למצבם הקודם כמו שאת הכרת, כמו שאת אוהבת : ילדים יהודים מקוריים הגאים ביהדותם ומקיימים מצוות. זהו השלב השני של :"ושבו בנים לגבולם". 

נתגעגע ,נחכה, נצפה, נבקש ונתחנן :ריבונו של עולם שוב לציון עירך ברחמים. שנזכה לתשעה באב  שמח מאד כפי שנאמר: " קרא עלי מועד"  עתיד יום תשעה באב עתיד להיות יום טוב וחג שמח. הכול למעשה תלוי אך בנו. ובפרט השנה שתאריך: תשעה באב שמח הוא בכל מקרה מפני שהוא יוצא בשבת שבו האבל החיצוני אסור מכל וכל! והצום נדחה ליום א', נו... אם הוא כבר נדחה אז בע"ה שידחה לגמרי ונזכה לשמוח במהרה בימינו "בשובך לציון ברחמים".