מדוע בתשעה באב מכריזים שביום זה נולד המשיח?

תשעה באב הוא היום הטראומטי ביותר בתולדות ישראל, אשר עוד במדבר סיני, כאשר העם בכה בכיה של חינם, הוכר תאריך זה כמועד לפורענות. עם זאת מלווה אותנו הנבואה: "כה אמר ה'... וצום החמישי... יהיה לבית יהודה לששון ולמועדים טובים" (זכריה ח', ט'). לאמור, האבל ביום זה הוא זמני, כי בעתיד הוא יהיה יום חג ושמחה.

אף רבי עקיבא, כאשר נקלע אל הר הבית השומם, צחק בראותו שועל יוצא מחורבות קודש הקודשים. צחק, בעוד רעיו התנאים היו מזועזעים עד בכי.

גם אנו היום מנציחים את הסתירה. בתום הצום אנו סוגרים את ספרי הקינות, וכבר מתנערים מן הזיכרונות הכבדים. כאילו לפי פקודה משנים את מצב הרוח. ללא הפסק של פרק זמן סביר, בלי אתנחתא, נכנסים ל"שבת נחמו", שבת ששמה כשם הפטרתה: "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם".

מול הכרזת הששון של הנביא, לנוכח קביעת תאריך הולדת הגואל ביום זה, לשמע צחוקו של רבי עקיבא ולמראה צמיחת ה"נחמו" מתוך ה"איכה" - אתה תר ומחפש היכן טמון גרעין הנחמה והגאולה בחורבן עצמו.

האומנם, המוות הוא מבשר החיים?

אכן, חוקי רוח האדם וחוקי חייו החברתיים שווים הם לחוקי הטבע. כמו שבעולם הסובב אותנו צומח החדש רק מן הישן והכלה, כך גם בעולם הרוח.

הלילה הוא מבשרו של היום. ריקבון הזרע במעבה האדמה הוא תנאי לנביטת החיטה החדשה. עץ מצמיח עלים רעננים באביב רק לאחר שנשרו עלי העונה הקודמת בשלכת הסתיו, וכללים אלו יפים גם בחיי אדם ובגורל העם והארץ.

האדם אמנם כפוף לחוקים אלו לחלוטין. הוא אינו יכול להפר אותם, אך בידו להתחמק מן המחזוריות של צמיחה - כליה - צמיחה, אם תרבותו תושתת על יסודות שישמרו לנצח את רעננות העלה באביב.

האם משום כך צחק רבי עקיבא? חבריו הבוכים של רבי עקיבא אמרו לו: מקום שכתוב בו: "הזר הקרב יומת', ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?!

אמר להם: לכן אני משחק, שכתוב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו". וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתוב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש". בזכריה כתוב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת (מכות כ"ד).

זהו צחוק שהוא השקפת עולם. אמנם השממה שנתגלתה לעיניו פצעה את לב רבי עקיבא, אולם הוא הבחין גם בקיומה המלא והמדויק של נבואת החורבן, הקשורה בקשר הדוק אל נבואת התקווה בעתיד. כל עוד לא התקיימה הנבואה, אפשר לתלות את המפלה בתהליכים היסטוריים בלתי נמנעים, כמיטב מסורת מפרשי ההיסטוריה האנושיים ומנתחיה.

אולם הנבואה שהושמעה לפני ההתרחשות והתגשמה במלואה עד לפרט אחרון, מכריזה על הנהגה שמיימית הקובעת את מסלול המאורעות.

על כן כליה זו מעוררת שמחה אף בתוך הצער. בחשכה עצמה מצויה נקודת האור. התפרקות הממלכה היהודית ופיזור העם כמוץ ברחבי תבל הם תנאים הכרחיים לצמיחה המחודשת, ליצירת אפשרות להתפתחות החדשה.

ממרחק הדורות משקיף עלינו רבי עקיבא, וצחוקו צוחק בתוך ליבנו, מעלה חיוך על שפתינו, כי עוד מעט: בשוב ה' את שיבת ציון... אז ימלא שחוק פינו".