בסיום הרצאתי בקורס מרצים של ארגון: "ערכים", נגשה אלי אחת המאזינות והעניקה לי ספר שחבר בנה. ספר עשיר ונפלא ובו מאות מאמרים הלכתיים בנושאים מגוונים המקיפים את הש"ס כולו. מאמרים אלו נמסרו בפני תלמידי חכמים חברי כולל לדיינות. האם הוסיפה כממתיקת סוד: "יש לי חלק לא קטן בספר הזה... בני היקר אברך משי, אך ביישן גדול... ובכולל שלו יש חובה לכול אברך למסור "חבורה" (שיעור מסכּם בהלכה) בפני האברכים. הוא ביקש להימלט מהמשימה וע"כ רשם את שמו בסופה.... אך כשהגיע זמנו הוא ביקש והתחנן מראש הכולל  לוותר לו, אך זה דרש ממנו  בתוקף למלא את חובתו. בני העדיף לעזוב את הכולל באמצע הזמן מאשר למסור חבורה בפני חבריו האברכים. הוא סבל  מתסמונת: "פחד קהל"... שגרם לו רעד חריף רק מעצם המחשבה שהוא ידבר בפני קהל... ובפרט שעסקינן בתלמידי חכמים גדולים שחלקם בגילאי אביו...  מכיוון שאני קרובה מאד ללבו של בני, הוא שתפני בכאבו, ואמר שבדעתו לעזוב את הכולל בסוף החודש. לטענתו הוא לא מתאים למקום כזה כיוון שהוא לא רואה את עצמו אי פעם בתפקיד תורני, הוא בס"ה אברך רגיל.  

שוחחתי עם ראש הכולל, בקשתי לברר  מדוע הוא מחויב למסור שיעור. הלא עסקינן באברך בן עליה. שומר על הזמנים באדיקות. מה עניין לכפות עליו לעשות דבר שהוא  לכאורה אינו מסוגל ?!   ראש הכולל השיב לי בזה הלשון: ראי, בנך אכן תלמיד חכם. אך בשל ביישנותו. עם ישראל עלול להפסיד את חידושי תורתו. אם הוא יחיה את חייו לעצמו. ויסתיר את חידושי תורתו, יתכן שלאחר מאה ועשרים יאשימו אותו בכך שעולם התורה הפסיד את חידושיו וחכמתו בתורה. וע"כ לטובתו ולטובת עם ישראל  אני לוחץ עליו. וסיים בהומור: את עוד תראי שהוא  עוד יבקש לדבר..."

שכנעתי את הבן ככל יכולתי, ואכן הוא נעתר לבסוף. אך בעיה אחת העיקה לו מאד: הוא רצה   להתאמן על שיעורו, והתבייש אפילו מהקרובים אליו ביותר. עניתי לו: ממני אתה לא מתבייש! אני מוכנה להקשיב לחבורה שלך מרישא עד גמירא! ואפילו להקשות שאלות בעניין... בכולל עסקו בסוגיות החמורות ביורה דעה. הלכות בשר וחלב. בני רמז לי שזה לא בדיוק בשבילי... אך אני התעקשתי שזה כן בשבילי הלא אני במטבח רוב היום... ועלי להיות בקיאה בדיני בשר וחלב . בני נעתר לבסוף (כמובן שאלנו רב בעניין).

לאחר שבוע  בשעת בוקר הגיע אלי הבן והרצה בפני את הסוגיה, הוא דיבר מהר ובלחש... השתדלתי  ללמד אותו לדבר לאט, בקול, ובחיתוך דיבור.  הוא חזר בפני כעשרים פעמים על אותה חבורה!! עד שהייתי מסוגלת למוסרה במקומו...

כעת הוא היה מעט יותר בטוח בעצמו, אלא שחשש מתגובת תלמידי החכמים  שבכולל. היום נקבע ליום שלישי בשבוע, היום שבו עליו לעשות את 'טבילת האש' לראשונה בחייו: למסור את שיעורו הראשון. מלבד תפילה נרגשת של אימא, דיברתי שוב עם ראש הכולל, ביקשתי ממנו שידבר עם כמה אברכים בדיסקרטיות שכאשר בני יסיים הם יביעו את התפעלותם בקול...  ורשמי חבורה זו יהדהדו בחלל הכולל. וכך היה בס"ד. בני חזר מאושר  מהצלחתו.  אלא שרשמי ההצלחה התפוגגו עד שהגיע שוב זמנו למסור חבורה, הפחדים חזרו... סיכמנו ביננו שכל פעם שיגיע תורו אני אזכה להיות המאזינה הראשונה... לזכות זו  זכיתי  במשך חמש עשרה שנים!! שיעורים ברוב חלקי השולחן ערוך. לילה לפני זכרתי לבקש מהאברכים שלא ישכחו לפרגן... הוא היה זקוק לתמיכה הזו.  ב"ה  בני זכה מאז  להתעטר בכתר דיינות, וכיום הוא משמש כדיין ומורה צדק בקהילה חשובה בחו"ל , וראש כולל בעצמו,  ולמרבה הפלא גם בכולל שלו תלמידיו חייבים למסור חבורה ללא יוצא מהכלל...

פתחתי את הספר וראיתי שציין הקדשה מיוחדת לאמו במילים חמות: רבי עקיבא אמר על רעייתו לתלמידיו: "שלי ושלכם שלה הוא", כי היא 'אִפשרה' במסירותה לבעלה הגדול להתמסר לתורה.   אמי לא אִפשרה כי אם 'הובילה' אותי להצלחה!!  היא הוכיחה לי שאני מסוגל להוציא מתוכי את חלקי  בתורה ולזכות בו את הרבים. כך שאני יכול לומר בלב שלם  על אמי היקרה: "שלי ושלכם- שלה הוא"!

בפרשת נשא  מתארת התורה את חלוקת התפקידים בשבט לוי, על כל אחד הוטל תפקיד אחר, התורה מסיימת את התיאור בהצהרה: "על פי ה' פקד אותם ביד משה איש איש על עבודתו ועל משאו ופקדיו אשר צו ה' את משה". (במדבר ד' מ"ט)  יש להבין את פשר כפילות המילים: " איש איש"  וכי לא די לא היה לכתוב "איש על עבודתו ועל משאו" ?

מבארים המפרשים :יסוד גדול למדים אנו מכאן , חלוקת התפקידים הייתה כל איש לפי כישוריו ויכולתו, כוונת התורה  הייתה ללמד  את שבט לוי לעסוק כל  אחד בתפקידו שלו. כפי שפסק  ברמב"ם  בהלכות כלי המקדש פ"ג: "וכן הלויים עצמם מוזהרין, שלא יעשה אחד מלאכת חברו!!, שלא יסייע המשורר לשוער, ולא השוער למשורר- שנאמר "איש איש על עבודתו ועל משאו".

תובנה זו מוצאים אנו בהמשך הפרשה בעניין קורבנות הנשיאים, שואלים כולם  מדוע חוזרת התורה על מעשה הקרבת הנשיאים אצל כל נשיא ונשיא הרי כולם הקריבו בדיוק את אותו הקורבן?!

התשובה נמצאת במדרש רבה:  "רבנן אמרו, אף על פי שקורבן שווה הקריבו כולם, על דברים גדולים הקריבו, וכל אחד ואחד הקריבו "לפי דעתו" התחיל נחשון (משבט יהודה ) והקריב על: "סדר המלוכה..." (וכן ביום השני נשיא שבט יששכר] כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על: "סדרי התורה" התחיל משבח את קרבנו זה - קרבן נתנאל בן צוער" (נשא פרשה י"ג). וכן הלאה הדרך.

כלומר, אע"פ שהקריבו כולם את אותו הקורבן מבחינה כמותית, אך "כוונתם" ומחשבתם בשעת ההקרבה הייתה שונה: כל נשיא  לתפקיד המיוחד שלו, ובכך נוצר  ההבדל בין מעשה למעשה והוא-  כוונת העושה.

מבארים בעלי המחשבה  שלא לחינם פרשת "נשא" נקראת  בד"כ סמוך לחג השבועות, וזאת כדי  להדגיש את רעיון "הייחודיות" של כל יהודי בחג "מתן תורה".  כדי ללמד את האנשים החושבים  שאין להם  כישורים ויכולות לשבת וללמוד תורה וכביכול 'תורה ניתנה למלאכי השרת',  והם בס"ה יהודים פשוטים... אולם זאת עליהם לדעת: "כי אין יהודי פשוט, אלא כל אחד הוא פשוט- יהודי!"  ולכל יהודי יש חלק מיוחד בתורה, חלק המצפה, מאז ניתנה התורה, שיתבאר על ידו ויצא להאיר את העולם.   לכל יהודי יש את האות המיוחדת שלו בתורה. כפי הר"ת "ישראל": יש שישים ריבוא אותיות לתורה. וזהו תוכן הבקשה של: "ותן חלקנו בתורתך".

יעקב אבינו טרם פטירתו  העניק ברכה אישית לכל אחד מן השבטים :"ויברך אותם איש כברכתו ברך אותם". כל אחד  זכה לברכה שונה כי תפקידו ויעודו שונה.   כל בן  הודרך על ידי אבא יעקב  בדרכה של תורה כיצד יבטא את חלקו בה לפי אופיו וכישוריו . כך לִמְדַנו יעקב אבינו את המבט וההשקפה  לכל יהודי באשר הוא שיתבונן בעצמו בכישוריו וביכולתו  ועמם יקדש שם שמים. 

כפי שה"שפת אמת" זי"ע  בפרשת קרח, מגדיר את חשיבותו של כל יהודי בעולמו  : "כי כל יהודי נברא על דבר מיוחד בתורה  שאין אחר יכול לתקנו". וכך היה  אומר הרה"ק רבי פנחס  מקוריץ  זי"ע  לתלמידיו  חזור ושנן: "בכל יהודי יש משהו יקר שאין בשני". דבריהם  הפוכים מאותה אמירה העממית:  "לכל אדם יש מחליף"... כי באמת אין  ולא יהיה לו  ליהודי מחליף כי את חלקו השמור בתורה המצפה להתחדש על ידו אין איש בעולם המסוגל לעשות זאת עבור. השקפה זו היא בסיס האמונה היהודית של היות האדם נברא יחידי וייחודי .

ידועים  דברי הגמרא על  רב יוסף שביקש שיכינו סעודה משובחת ביותר בחג השבועות וכך הוא התבטא : "אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים סח:)  מבאר רש"י: "אי לאו האי יומא" אם לא אותו יום של מתן תורה שבשל כך זכיתי ללמוד תורה. "דקא גרים"- שנתרוממתי, "כמה יוסף איכא בשוקא" - הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ואז מה היה ההבדל ביני לבינם... כלומר בזכות מתן תורה זכיתי לבטא את חלקי בתורה, את ייחודיותי כרב יוסף. כי אם לא אזי השווקים מלאים בכל מיני יוסי שלא ממשו את עצמם...     

בקריאת התורה בעיצומו של חג השבועות, בפסוקים המרטיטים של מעמד הר סיני, מלמדים אותנו חז"ל שזמן זה הוא מעין חזרה על אותו מעמד, אותם אורות ואותם השפעות חוזרים הם שוב!  עלינו לשמוע היטב את השפה "האישית" שפונה הקב"ה לכל יהודי מאז ולתמיד: "אנכי ד' אלוקיך" אני מצפה ממך שתגלה בחייך את אור האלוקות שבך, אל תלך רחוק, אור זה נמצא באותיות התורה הקדושה. בלימוד התורה שלך. יש בכוחך לגלות אור זה. כל יהודי השומע את "עשרת הדברות" צריך לחוש את תחושת  הייחודיות, יש בך אחד משהו מיוחד בתורת משה, עלינו לבקש  בחג השבועות שנזכה להאיר את חלקנו המיוחד  בתורה.

חג שבועות שמח.