דוגמה עליונה למעשה חסד היא בריאת העולם. תכלית בריאת העולם היא לטובת הברואים עצמם, וזהו החסד בטהרתו, כדברי הכתוב (תהלים פ"ט, ג'): "עולם חסד יבנה" - בניינו של עולם, חסד הוא.

החסד הוא קנה המידה למדוד בו את האדם, ובמידה זו ניכרת רוחניותו. על ידי החסד מעמיד האדם את עצמו מעל לגדרי האנוכיות המקננת בלב כל הנבראים, כי בכולם מצויה הנטייה לקיום עצמם. יסוד האנוכיות טבוע גם באדם, ובכל פעולותיו המכוונות לטובת עצמו אין הוא נבדל מיתר הנבראים. רק במעשים של חסד, הנעשים ללא תערובת של חשבונות עצמיים וללא לחץ של חוק חיצוני או פנימי, מתגלה האדם המסוגל לפעול פעולה חופשית הנובעת ממקור רוחני טהור.

מכיוון שבחושיו של בשר ודם אין מקור למידה זו, מתחייב שהמקור הוא ביוצר האדם. נמצא, שבכל גילוי של מידת החסד, יש הוכחה לתחילת הבריאה. כמו שהתחיל הבורא בבריאת עולמו, בטרם היה כל חוק שחייב את הדבר, אף האדם, כשהוא עושה מעשה חסד ללא כל סיבה חיצונית מחייבת, הוא מתחיל מנקודת הבראשית שבה הוא מתדמה ליוצרו, וצלם האלוקים שבו מבהיק בכל זיוו.

הדברים שהאדם נמשך אחריהם מפני שהם נראים לו כטוב, אינם אלא טוב מדומה. הטוב האמיתי שאותו דורש ה' מן האדם, מתחיל במשפט ומתרומם ועולה עד לאהבת חסד, שהיא השלב העליון של הטוב. כדברי הנביא (מיכה ו', ח'): "כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך".

רעיון זה מובא בהרחבה בדברי ירמיהו הנביא: "כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה'" (ירמיהו ט', כ"ב-כ"ג). פסוקים אלה משיבים על השאלה, מה הם הערכים שבעבורם כדאיים חיי האדם. יש מי שיחשוב כי החכמה כשלעצמה היא הערך העליון של החיים, ויש מי שיעמיד במקומה את גילויי כוחו וגבורתו של האדם, ויש מי שישים את הדגש על חיי שפע ואושר, אך הנביא קובע שאפילו חכם כשלמה, גיבור כשמשון ועשיר כקורח, אינם יכולים להתהלל שמצאו את תכלית האדם ואת מטרתו בעולמו.

בדברי הנביא כלולה ממילא גם שלילת ההתפתחות התרבותית של דורנו, שהוסיפה דעת והקנתה לאדם שליטה על כוחות הטבע. בכך היא שיפרה את תנאי חייו של האדם והרחיבה את קנייניו, ויש בה אפוא חכמה, גבורה ועושר גם יחד. אך עינינו רואות שכל אלה לא הביאו את האושר האנושי, אלא את צילו בלבד. כל החכמים, הגיבורים והעשירים, שהשגי התרבות החדשה מסורים בידיהם, נרתמים לחורבן העולם ולא לקיומו. אם כן, החכמה, הגבורה והעושר, שאין רוח של חסד מפעמתם, שמורים לאדם לרעתו, ולא הם מטרת הבריאה. רק כשיהיו משפט וצדקה, ועל גבם החסד, יהיה ערך גם לחכמה, לגבורה ולעושר, שהיו קודם כגוף בלי נשמה. ואז בכולם יתהלל המתהלל.

כאשר הלך אליעזר לקחת אשה ליצחק, אשה שממנה ייבנה בית ישראל, הוא בחן אותה לא בחכמה, אלא במעשה חסד - בהגמעת מים לאדם ולבהמה. הפעולה הזאת חשובה יותר מהמצאותיו הנפלאות של השכל האנושי, כי היא יוצרת נקודת פריחה לכל מעשי בני האדם, והיא הזרע שברבות הימים יצמיח גאולה לעולם.

חסד הוא קוטב כל התורה, והוא הוא גם הקוטב של מגילת רות: "למה קוראים מגילה זו בחג השבועות? שמגילה זו כולה חסד, והתורה כולה חסד, שנאמר (משלי ל"א, כ"ו): 'ותורת חסד על לשונה', וניתנה בחג השבועות".

החסד הגדול הראשון שעשתה רות היה שלמרות היותה בתו של עגלון מלך מואב (רות רבה ב', ט'), התלוותה לנעמי חמותה העניה ודבקה בה. לנעמי היו שתי כלות – ערפה ורות, הן היו אחיות, בנות מלך מואב. רות זכתה להתגייר ולהיות אם המלכות, ואילו ערפה לא זכתה. לא זו בלבד שלא זכתה, אלא שלאחר שנפרדה מנעמי, ילדה את גלית (מסכת סוטה מ"ב, ב') שחרף את ה' צבאו-ת אלוקי ישראל, עד שעמד דוד מולו והרגו.

את השורש להבדל ביניהן מצאו חז"ל במשמעות של שמותיהן – רות וערפה (רות רבה ב', ט'): "'שם האחת ערפה' – שהפכה עורף לחמותה, 'ושם השנית רות' שראתה לדברי חמות". רות התבוננה בחמותה – נעמי הצדקת – בדבריה ובמעשיה הטובים, ועל ידי כך העריכה את גדלותה והתפעלה מאישיותה, ולכן לא רצתה לעזוב אותה, על אף דלותה ועוניה. במסירות עזבה את עמה ואת מולדתה והלכה עם נעמי באשר תלך.

החסד הראשון המצויין בפסוק הוא הגירות (רות ג', י'): "היטבת חסדך האחרון מן הראשון" - שהתגיירת. מן הראוי להבין עם מי עשתה רות חסד בכך שהתגיירה, הרי היא היטיבה בכך עם עצמה שנדבקה בעם הנבחר. אלא, ההסבר הוא שגם כאשר עושה החסד מפיק תועלת ממעשיו, נחשב הדבר לחסד. רות התגיירה מתוך הכרת האמת כדי להתקרב אל ה' ולעשות לו נחת רוח, וזהו חסד אמיתי כפי שנאמר בזוהר (ב', משפטים קי"ד ב'): "איזהו חסיד - המתחסד עם קונו". היא היטיבה בכך גם עם נעמי, כי התלוותה אליה ודבקה בה, לכן נחשב מעשה הגרות כחסד.

הגרות של רות נחשבת למעשה חסד מושלם, כי בשעה שהתגיירה כלל לא היה ברור שתוכל להינשא לבן ישראל כשר. ההלכה ש"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כ"ג, ד'), אבל מואבית מותרת, הייתה עדיין רופפת. רות היתה הגיורת המואבית הראשונה שהתירוה לבוא בקהל ה'.

אף לאחר שנקבעה ההלכה, לא היה הדבר מפורסם בקרב העם, ולכן לא רצה פלוני אלמוני, הגואל, לשאת את רות לאשה, והוא אמר: "לא אוכל לגאול לי, פן אשחית את נחלתי" (רות ד', ו'), כלומר, שבני יחשבו כמואבים האסורים בקהל.

גם לאחר דורות, כאשר רצה שאול לקיים את הבטחתו ולהשיא לדוד את בתו כגמול על שהרג את גלית, עדיין היו מערערים על כשרותו של דוד, אם הוא מותר לו לבוא בקהל, מפני שהיה מיוצאי חלציה של רות המואביה. וכן אמר דואג לשאול: "שאל עליו – על דוד – אם ראוי הוא לבוא בקהל". עד שהוכרע הדבר להיתר על פי בית דינו של שמואל הנביא.

גרותה של רות היתה רק לשם שמים, כדי לעשות חסד ונחת רוח לה'.

חסד גדול נוסף שעשתה רות הוא הייבום, ככתוב (רות ג', י'): "ויאמר ברוכה את לה' בתי, היטבת חסדך האחרון... לבלתי לכת אחרי הבחורים", מהו החסד האחרון? החסד של היבום גדול מהחסד הראשון – הגרות.

מצות הייבום היא ענין של חסד, שהרי המת בא בעקבות הייבום למנוחה ולתיקון רוחניים. תפקיד האדם ללדת בנים ולחנך אותם לעובדי ה' ועושי רצונו, ובזכות זו הוא זוכה לעולם הבא. אם אין לו ילדים הממשיכים את דרכו, מעניק לו ה' אפשרות של המשך, על ידי שאחיו יעשה עמו חסד וייבם את אשתו. ע"י היבום כאילו נולד המת מחדש ויכול לתקן את עצמו. הבן הנולד מהייבום הוא הממשיך של אחיו המת של היבם. נמצא, שהייבום אינו חסד רק עם המת, אלא יש בו מעשה של הקרבה ונתינה. היבם, כביכול, מפסיד בכך בן ממשיך לעצמו, ולכן לא רצה אונן ליבם את תמר אשת אחיו ער, כאמור (בראשית ל"ח, ט'): "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע..."

ייבום אשת אח הוא התגלמות החסד. החסד שעשתה רות עם מחלון בעלה "לבלתי לכת אחרי הבחורים", היה גם הוא חסד גדול. על פי דין התורה, כאשר אין אחים למת, מותרת אשתו להינשא למי שתחפוץ, לכן מותר היה לרות להינשא לכל אדם. אלא שרות הבינה שאם תינשא לאחד מקרובי מחלון, היא עושה עמו חסד, מעין יבום. היא ציפתה וקיותה שאולי יסכים מישהו מקרובי מחלון לקחתה לאשה ותקויים בכך מעין מצות יבום.

זו היתה כוונת נעמי כשאמרה לרות: "בתי הלוא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך" (רות ג', א'), היא לא התכוונה לומר שתחפש לה בעל. היא אמרה לה זאת לאחר שרות היתה בשדה של בועז שהיה שאר בשרו של מחלון, ולא מיד בבואן לבית לחם. נעמי התכוונה ליבום על ידי בועז, שבכך ימצא מחלון מנוח. רות חפצה היתה ומשתוקקת להיטיב עם מחלון על ידי היבום, ובמנוחתו יהיה גם לה מנוח.

כל מעשיה של רות בעניין הייבום, נעשו לשם שמים בלי כוונות אחרות. כך מתפרש הפסוק (רות ג', ו'): "ותעשה ככל אשר ציותה חמותה". נעמי פעלה כדי לקיים את ענין הייבום, וגם לצוויי חמותה היתה רק מטרה אחת – להוציא לפועל את הייבום, לשם מצווה וכדי להתחסד עם בנה מחלון ולתקון נשמתו, וכן אמרו השכנות: "יולד בן לנעמי" (רות ד', י"ז). כוונת השכנות לא היתה רק בצורה שטחית, מכיון שהיא היתה האומנת שגידלה אותו, אלא "פירושו כי אז חזר לה הבן שאיבדה, הוא מחלון, ולכן אמרו: יולד בן לנעמי, ולא לרות או לבועז".

השורש של כל מעשי החסד של רות נבע מהתכונה הרמוזה בשמה, כדרשת חז"ל: "רות – שראתה בדברי חמותה". חסד אינו מתחיל בנתינה, אלא בראיה.

מי שאינו בעל חסד רואה רק את עצמו ומפנה את ערפו לכל העולם. הוא רואה רק את מעלותיו, ואותן הוא רואה בזכוכית מגדלת. בחסרונותיו אין הוא מרגיש. אצל הזולת הוא רואה רק חסרונות, וזאת כדי להגדיל ולהבליט את מעלות עצמו. כלפי כל הסובב אותו הוא חושב תמיד איזו תועלת יוכל להפיק ממנו.

"רות – שראתה בדברי חמותה", מתוך טוב לבה וחסדה היתה מסוגלת לראות את הזולת, ולכן ראתה את מעלות חמותה, העריכה אותה ומתוך כך היטיבה עמה.

יש להתפלא: איך יתכן שרות הצטיינה בחסד ובצניעות, בעוד השורש שממנו באה – עם מואב, היה לקוי מאד במידות הטובות האלו, וכפי שכתוב (דברים כ"ג, ד'-ה'): "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'... על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, בדרך בצאתכם ממצרים". הקב"ה אסר את מואב מלבוא בקהל ישראל, מפני שבלטו באכזריות ובחוסר התחשבות, כי לא עשו חסד עם ישראל. וכן בענין הצניעות, הרי המואביות החטיאו את בני ישראל, וכפי שכתוב (במדבר כ"ה, א'): "ויחל העם לזנות אל בנות מואב". יתירה מזו, התהוותה של אומה זו היתה בזנות, ואם האומה הזאת, בתו של לוט, אפילו לא התביישה לפרסם את המעשה שעשתה, שהרי קראה לבנה: מואב, מ-אב, פרשה שמאביה הוא.

התשובה היא: אכן אומות אלו לקויות היו בחסד ובצניעות, אך בשורשן קיימת גם נקודה טובה של חסד, שהרי אמותיהן היו בנות לוט, ולוט היה תלמידו של אברהם אבינו, שגדל והתחנך אצלו לעשיית חסד, ככתוב (בראשית י"ט, א'): "וירא לוט ויקם לקראתם", מעלת החסד שלמד מאברהם רבו, הכתה בו שורשים עמוקים, והם הפכו לחלק ממהותו.

לוט ירש מאברהם רבו את מידת החסד והוריש זאת לבנותיו. אומנם בהולידן בנים מאביהן, חטאו באיסור חמור, אבל כוונתן היתה להתחסד עם הבריאה. כמו שאמרו חז"ל על בנות לוט שאמרו: "לא ברא הקב"ה את האדם אלא לפריה ורביה, והרי העולם חרב כדור המבול, הוי לא מילט אותנו הקב"ה, אלא לקיימו ממנו".

ניצוץ הקדושה של מעלת החסד שהיה במואב, מכוחו של אברהם, נשא פרי ויצא לפועל אחרי דורות רבים בדמותה של רות ובמעשיה הטובים.

זכות הקיום של עמון ומואב היתה להוציא לפועל את ניצוץ הקדושה שהיה טמון בהם., הקב"ה אסר להילחם במואב, אף שציוה להילחם במדין, כי "שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית (אשת שלמה, אמו של רחבעם)". עמון ומואב הצרו לישראל, והקב"ה הרחיקם לעד מלבוא בקהל ה', למרות זאת קיימם הקב"ה במשך דורות רבים, ואסר על ישראל להשמידם, מפני ניצוץ הקדושה שהיה צריך לצאת מהם.

אנו מוצאים את החסד הנשגב גם מצידו של בועז. מלבד מצות היבום עצמה, שהתחסד בה עם המת ועם נשמתו, הזיל בועז מכספו כדי לגאול את השדות של מחלון, ואף על פי שלא היה חייב בדבר. בועז היה בן דוד של מחלון, ולא היה חייב לגאול בשעה שהדוד טוב (כך שמו) לא רצה לגאול בועז התאמץ לגאול את כל שדות המשפחה, ככתוב (רות ד', ט'): "כי קניתי את כל אשר לאלימלך, ואת כל אשר לכליון ומחלון". גאולת השדה לפנים משורת הדין היא השלמה לייבום, ושניהם נובעים מאותו שורש של חסד.

טעם דין גאולת קרובים אינו גשמי-חיצוני, למען כבוד המשפחה שרכושה ועושרה מושבים לה, אלא כדי להשיב למשפחה את הכלים המיועדים לה לעבודת ה' המיוחדת שלה.

כאשר בועז בא לגמול חסד ולתקן את נשמת מחלון בפרט, ואת אלימלך ומשפחתו בכלל על ידי הייבום של רות, , רצה להשלים את חסדו גם בגאולת השדות, ולהשיבם לתעודתם שישמשו את עובד בנה של רות בעבודת ה' הנועדה לו. נמצא שהיבום וגאולת השדות הם מעשה חסד אחד מושלם שנעשה למען אותה המטרה.

בועז עשה חסד גדול ומושלם בזריזות מופלאה. את הכל פעל ביום אחד, כפי שהבטיח (רות ג', י"ג): "והיה בבוקר אם יגאלך טוב יגאל, ואם לא יחפוץ לגאלך, וגאלתיך אנכי" נתבונן נא ונצייר בעיני רוחנו את מעמדו הנכבד של בועז ואת מצבו, ובהתאם לכך את גודל זריזותו.

בועז היה גדול הדור ושופט בישראל, והיה כבר זקן מופלג, אך כצדיק הוא מבטיח לעשות דבר, ועושה את כל המאמצים להביא את הדבר לידי גמר עוד באותו יום. כמו שאמרה נעמי לרות (ג', י"ח): "לא ישקוט האיש, כי אם כלה הדבר היום".

בועז הזדרז מאד לזכות במצוות החסד, כמו שהבטיח לרות (רות ד', א'): "ובועז עלה השער וישב שם". בגלל זריזותו זכה לסייעתא דשמיא מיוחדת. מיד לאחר שהגיע למקום בית הדין, בא לשם הגואל: "והנה הגואל עובר אשר דיבר בועז".

בועז התאמץ לקיים את המצוה בזריזות, ולכן תרם גם הקב"ה את חלקו. אמרו חז"ל: "בועז עשה את שלו, ורות עשתה את שלה, ונעמי עשתה את שלה, אמר הקב"ה: אף אני אעשה את שלי". כי כל העיכובים שיש לקיום מצוה אינם מצד הקב"ה, אלא מצד האדם עצמו, וכאשר הוא מתגבר על המפריעים, ה' מסייע לו.

ענין החסד עובר כחוט השני בשני חלקי המגילה, בחלק הפורענות ובחלק האחרית הטובה. מסביב ליסוד זה מרוכזים האנשים הנשללים והאנשים המתעלים לרום המדרגה. מצד אחד מראים לנו מה גורמת צרות עין, כלומר, העדר חסד, שאפילו גדול שבגדולים מפסיד הכל, ומצד שני זורח גמולו של החסד, שאפילו פחות שבפחותים זוכה על ידו לכל.

הירידה הרוחנית בתקופה זו נבעה מתוך חסרון חסד. אנוכיותו של כל אחד ואחד קדמה לצורכי חברו. דבר זה הביא לידי "איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים י"ז, ו'), ולבסוף לירידתם של אלימלך וביתו מהארץ. ומהיכן באה הישועה? ממעיינות החסד שהביאה עימה רות, ונמצא לה בישראל איש כערכה, הוא בועז. על ידי מעשי חסד נשגבים אלו חזר החסד והכה שורש בישראל, עלתה ארוכה לעם ישראל, ומשורש זה עתידה לצמוח הגאולה לאנושות כולה.

כדי להציל עם משקיעתו ולתת אפיק חדש לחייו, אין צורך בפעולות שיזעזעו את העולם על יושביו, אלא די במעשים קטנים שבין אדם לחברו. זוהי הדרך המובילה ליצירת בריאה חדשה. עתידו של העולם בנוי על קרבת בני אדם ועל יחסי חסד ביניהם. אין בכוחו של שום יסוד אחר לתקן ולרומם את האנושות לתכליתה ולהוציאה מתוך מצריה, זולת החסד שהוא סוד ראשיתה של הבריאה וסוף מטרתה. כל צעד בכיוון זה מקרב את הספינה האנושית אל חוף מבטחים. מגילת רות באה להשריש בנו את ההכרה שפעולות קטנות הן הדרך אל מלכות המשיח. זהו עניינה של מגילת רות ולקחה לדורות.