הרב בערל גורביץ' הי"ו נכלא בעברו במחנה עבודה סובייטי. הוא ניסה להבריח את הגבול בלבוב, אך נתפס ונכלא. תפקיד האסירים בכלא היה תפירת ארנקים עבור המסחר הממשלתי.

הגיע יום השבת והרגל שלו רעדה. כיצד ילחץ על פדל המכונה בשבת. מדובר בחילול שבת מדאורייתא. בעודו מתלבט מה לעשות, ניגש מנהל העבודה ואמר: "גורביץ, אני מבין שאתה לא רוצה לעבוד בשבת, אבל אין לך ברירה. אם תמשיך לחלום איאלץ להלשין עליך למפקד המחנה ואתה תישלח למחנה קשה בהרבה בעומק סיביר".

מחשבותיו של ר' בערל הלמו בליבו. אולי נכון לוותר. אם יעבור לסיביר, לא ברור אם ישרוד את החורף.  הוא עלול להתמודד גם עם רעב. אולי זה חשש "פיקוח נפש"? הוא חווה רגע בלבול, אך לאחר זמן התמלא אומץ והחליט שהם לא ישברו אותו.

והנה ביום א'  נקרא אל משרד מפקד המחנה. שלושה קצינים בכירים ביקשו להבין מדוע הוא עושה בעיות, הוא הסביר שאינו יכול לעבוד בשבת, הם הרימו את הקול ואיימו שהוא יאבד את כל הזכויות שלו, אך הוא נותר נחוש ועיקש. הם הרהרו בינם ובין עצמם ואז אמר המפקד כך: במרכז המחנה עומד מחסן העורות בו שומרים את חומר הגלם ממנו תופרים את הארנקים. אתה תמונה להיות השומר של המחסן וכך תוכל לשמור את השבת באין מפריע. לא תצטרך לעשות דבר מלבד ישיבה על כיסא.

גורביץ היה המום. איפה טמונה המלכודת? מדוע הם מתחשבים בו? "פשוט מאוד, אמר המפקד, השומרים שהפקדנו עד היום היו אלה שגנבו הכי הרבה. אבל אדם נאמן כמוך שמוכן לאבד הכול בשביל האמונה שלו, לא ייגע ברובל שאינו שייך לו"...

ידועים דברי המדרש (מכילתא יתרו)  כיצד הקב"ה בכבודו ובעצמו הלך בין נציגי אומות העולם וביקש לזכותם בתורה הקדושה. בתגובה בקשו לדעת מה יש בה. כששמעו את אותם סייגים ואיסורים הנוגדים את דרכיהם הקלוקלות השיבו תשובה נחרצת: "לא"! עד שהגיע אל עם ישראל שמבלי לשאול מה יש בה ענו מבחירתם החופשית את צמד המילים העוצמתיות : "נעשה ונשמע". ממדרש זה אנו למדים שקבלת התורה הייתה כולה מבחירה ומרצון של מקבלי התורה.  

אך מנגד אנו מוצאים בחז"ל הבנה הפוכה לחלוטין. נאמר בפסוק: "ויוצא משה את העם לקראת האלוקים מן המחנה ויתייצבו בתחתית ההר". שואלים חז"ל : כיצד התייצבו בתחתית ההר והרי הצטוו מראש במצוות "הגבלה", לפיה היה עליהם לשמור מרחק יציב מן ההר כדי ליצור שטח בינם ובין הקדושה?

מיישבת הגמרא (שבת פח) : "ויתייצבו בתחתית ההר ... מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם".

שואלים חז"ל על פשר הסתירה: (תנחומא נח ג)  "ואם תאמר ... (למה) כפה עליהם את ההר? והלוא משעה שאמר להם מקבלים אתם את התורה ענו כולם ואמרו: 'נעשה ונשמע'?" כלומר, מה היה הצורך לכפות עליהם הר כגיגית? הרי הם הכריזו קודם באהבה "נעשה ונשמע"? ובכלל,  איזה טעם יש באירוע חתונה שנכפה 'באיומים'? נתאר לעצמנו  חתן המנפנף במוטות החופה מעל ראש כלתו ומכריז רגע לפני הקידושין: 'התקדשי לי או שכאן תהיה קבורתך'...

יותר מכך: עמ"י לא אמרו רק שתי מילים 'נעשה ונשמע' שאז אפשר היה להטיל ספק שמא עשו זאת בפזיזות מחמת האהבה הגדולה שהשפיע עליהם הקב"ה, אלא במשך ארבעים ותשעה יום ספרו את הימים כהכנה וציפייה למתן תורה. וברור שתקופה ארוכה כזו היא זמן ממושך כדי לעכל את משמעות האירוע ולהגיע אליו בדעה צלולה ומגובשת.

נאמר במשנה במסכת תענית על דברי הפסוק בשיר השירים (ג) : "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו" - ביום חתונתו, זו "מתן תורה!" מה היה אם כן הצורך להוסיף לחדוות החתונה מוטיב של הכרח ושעבוד?!

מובא בספרי המחשבה והחסידות יסוד מרכזי בהבנת תפקיד היהודי בעולם: הנה, כדי לפרושׂ כנפיים ולהתרומם בעבודת השם, נדרשות לו ליהודי שתי כנפיים: "אהבה ויראה". ובפשטות: 'אהבה ומחויבות'. ובשפה מדוברת: 'רצון ומשמעת'. רצון הוא גורם חשוב, אך אי אפשר להתקדם בלי משמעת. ללא צייתנות לחוקים. החיים מורכבים מכל כך הרבה אתגרים שחשק אינו יכול להספיק נגדם בלבד. בחיים יש עליות ומורדות. לא תמיד יש חשק להיות טובים... הרי כל כוחו של הייצר הרע הוא לייצר חשקים לרע ולאסור. כיצד יתמודד לו היהודי כשהוא נטול רצון וחשק?!

הדרך היחידה להתמיד בכל מחיר היא להוסיף ענף של מחויבות - שלא מותיר ברירה אלא להמשיך. כי היסוד הוא:

אנו לא רק רוצים להיות יהודים, אלא מוכרחים להיות יהודים!!

ולכן הקב"ה הוסיף נדבך של הכרח למתן תורה, עבור הימים והרגעים בהם החשק ייגמר... בכך בא הקב"ה ואומר: 'אני יודע שאתם רוצים להיות קשורים אלי - וכדי שתצליחו בכך אני גם כופה אתכם לעשות זאת'. כך שההכרח - אינו מחליף את הבחירה החופשית, אלא - תומך בה. קבלת עול היא קבלן הביצוע של הרצון הפנימי. היא תעודת הביטוח שהתכניות הטובות לא יישארו על הנייר.

וזאת נקודה שצריכים לחדד בימינו: העולם המטריאליסטי שמסביבנו צובע את החיים בליברליות בו הכול דמוקרטי. ילדים מחליטים לעצמם מה לעשות ומה לא. בתי ספר דמוקרטיים צצים בכל פינה ונערים צעירים מחליטים מהם רוצים ללמוד ומי יהיו המורים שלהם. וכאן חשוב לחדד – שזה לא רק נוגד את החינוך היהודי, אלא – סותר גם את השׂכל הישר. החיים הם אינם "תכנית כבקשתך", אדם נדרש בחיים לנצח את יצרו הרע  והדרך היחידה להצליח בכך היא להתחנך מגיל צעיר להקשבה ולציות. ילד מוכרח לשמוע מעת לעת את המילים: 'כי ככה אבא/אימא אמרו'. או 'תעשה בלי רצון/בלי לאהוב'.  

המתנה הגדולה ביותר שהורים יכולים לתת לילדיהם היא לתבוע מהם! מתנת המשמעת. היכולת לנצח את עצמם ולהביא לידי ביצוע את רצונם הפנימי.

ידועה השאלה בציווי שציווה הקב"ה את אדם הראשון לא לאכול מעץ הדעת: מדוע בכלל שם הקב"ה עץ זה שם, וכי לא עדיף שהיה מעלים אותו? 

המדרש עונה במשפט אחד שהוא תכלית הכול.(תנחומא נשא ט"ז):  "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, נתאווה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים. ברא את האדם וציווה אותו: "מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". עבר על ציוויו. אמר לו הקב"ה: "כך הייתי מתאווה שיהא לי דירה בתחתונים כמו שיש לי בעליונים, ודבר אחד ציוויתי אותך ולא שמרת אותו?!"

הקב"ה התאווה ליצור דירה ראויה בממלכת החומריות.  ביקש לראות את האדם מתעלה אל מעבר לעצמו והופך להיות משכן ומכון לשבתו יתברך.

וכאן מגיעים אל מרכיב ההכרח והעבדות: חשוב לבחור מרצוננו הטוב, אך הבחירה היא מוגבלת. היא משאירה את האדם בתוך הכבלים של עצמו. העבדות, לעומת זאת, היא מתנת הקפיצה אל על. הרגע בו אדם מתעלה אל מעבר לעצמו ועושה כי הקב"ה ציווה.

למה הדבר דומה? לתלמיד הנאמן לגדול הדור. שאף זכה גם להיות שמשו. תפקידו לבצע משימות  שהטיל עליו רבו. נאמנותו תימדד לא רק במסירות וביצוע משימות שגרתיות, אלא כאשר הוא נדרש לעשות פעולות הנראות לו במוחו הקטן כבלתי הגיוניות בעליל, או מנוגדות לאופיו. אך הוא  יודע מניסיונו דבר אחד- שאת שהוא יודע רבו גם יודע, אך רבו יודע גם את מה שהוא לא יודע... וזה מבחן נאמנותו, לא רק בביצוע הציווי כראוי. אלא ההבנה שהוא עושה את הדבר הנכון.

כפיית ההר במתן תורה, אם כן, לא נועדה רק לחזק את החשק, אלא הרבה יותר מכך: ליצור קשר עצום בין עם ישראל להקב"ה. לא רק אנשים שמצייתים לרצונו, אלא יהודים שנולדים מחדש, יוצאים מעבר לעצמם והופכים להיות שגרירים של השכינה.

הדבר הקשה ביותר עבור האדם הוא לוותר על העצמאות שלו. להודות שיש משהו או מישהו גדול ממנו ולצקת את חייו על תבנית של שעבוד. ולכן אנו מחפשים כל הזמן הסברים הגיוניים למצוות של ה', הכול במטרה להרגיש שולטים בחיינו. וזה בדיוק האתגר, לדעת בעומק הווייתנו כי התורה גדולה ממנו ואנו איננו אלא מנסים להתקרב עדיה .

זהו היבט אחד של העבדות, אך יש לה גם היבט אחר, הפוך: עבדות לקב"ה היא תכלית האושר אליה יכול להגיע האדם בעולם הזה. נשים לב שכאשר אנו עושים מצווה בקלות, אנו חולפים לידה וממשיכים הלאה. אך כאשר אנו זוכים להתעלות על המידות שלנו ולעשות מצווה שאיננה קלה ואיננה באה לנו בטבעיות – אנו חווים אושר שאין כדוגמתו. אנו יודעים לומר ולהרגיש:  אשרי שזכיתי לעשות את רצון הקב"ה בלבד.

כך מסבירים המפרשים את הסיבה ששׂמחת בית השואבה הייתה גדולה מכל שמחה, משום ששמחה הבאה מיין היא שמחה טבעית כי הלא נאמר: "יין ישמח לבב אנוש", בעוד ששׂמחה הבאה מניסוך מים על המזבח – היא אושר טהור שבא אך ורק מצד הזכות לקיים מצוות השי"ת. וזאת התגשמות היהודי העמוקה ביותר. רעיון נפלא זה מגלם דוד המלך בתהילים (מ.ט.): "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹוקי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי".