תופעה מעוררת השתוממות היתה במעמד הר סיני: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר" (שמות כ', י"ד). אמנם, אין מקום לשאלה כיצד ייתכן הדבר, שהרי המעמד כולו היה על-טבעי. אולם מן הראוי לשאול, לשם מה היה נחוץ שיראו את הקולות? מה נוסף למעמד בהתגלות מיוחדת זו?

שני חושים משמשים את האדם לצורך קליטת מידע מהסובב אותו, השמיעה והראייה. בין השניים קיים הבדל בסיסי. חוש השמיעה הוא כלי הקיבול של החלק הרוחני שבאדם. הידע שהאדם קולט על ידי חוש השמיעה שייך לתחום המופשט, ועליו "לתרגם" את הנשמע לתמונה מוחשית בעזרת כח הדמיון. למשל, אדם השומע תיאור של פרח, יודע מה הם צבעיו, צורתו ומידותיו, אולם אין הוא רואה לפניו את הפרח. עליו לאמץ את מוחו, ולהרכיב בעזרת כח הדמיון "תמונה" של אותו פרח, רק אז יצליח לראותו לפניו בעיני רוחו. לעומת זו, חוש הראיה פועל בצורה הפוכה. הוא קולט את החלק המוחשי, ועל האדם לתרגם את התמונה למושגים מופשטים, באם אכן ירצה בכך.

עם זאת, ברור של"תרגום" זה קיימות מגבלות. גם אם הוא יהיה מוצלח, לעולם לא יהיה ביכולתו להגיע למידת איכותה של ה"קליטה הישירה". מי שלא ראה את הפרח, לעולם לא יצליח לקבל תמונה חיה של אותו פרח, יהיה התיאור מדויק ככל שיהיה .וכן להיפך, הרואה לפניו פרח, לעולם לא יצליח לתרגם את המראה לתיאור מילולי מושלם.

מתן תורה, ההתגלות האלוקית עלי אדמות, היה אירוע שכל כולו רוחני. באופן טבעי, לא היה ביכולתן של העיניים לקלוט מאומה מאשר אירע שם. אמנם האזניים קלטו והעבירו את המסר למוח וללב, אך אם הדברים היו מסתיימים כאן, היתה קבלת התורה לוקה בחסר, שהרי רק חלקו הרוחני של האדם קלט את המעמד, בעוד שהחלק הגשמי יצא מקופח. אמנם הוא היה מקבל "תרגום", והיה מקבל תמונה כלשהי ממהות התורה, מגילוי השכינה, אולם לא היתה זו תמונה חיה אלא תמונה מלאכותית. רצונו של הקב"ה היה, שמעמד הר סיני יקיף את עם ישראל בשלמותו, לא רק את החלק הרוחני, אלא שהמאורע ייקלט גם על ידי החלק הגשמי, על ידי כח הראייה. לכן, זכו בני ישראל לראות את הקולות. הרוחניות הפכה לדבר גשמי, לדבר שניתן לראותו בעזרת חוש הראייה. באופן זה היה המעמד האלוקי מושלם מכל הבחינות.