|
|
|
השאלה
29/06/2015
|
|
מדוע אנו מתענים בי"ז בתמוז?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
חמש פורענויות אירעו בי"ז בתמוז: נשתברו הלוחות במעשה העגל, בוטל קורבן התמיד במצור בימי בית המקדש הראשון, הובקעה ירושלים בידי צר בימי חורבן הבית השני, הנציב הרומי אפוסטומוס שרף את ספר התורה, והועמד צלם עבודה זרה בהיכל בית המקדש.
לכאורה, רשימה זו לוקה בחוסר איזון. כיצד אפשר לכרוך יחד, בנשימה אחת, פורענויות נוראות ששינו את מהלך ההיסטוריה היהודית: שבירת הלוחות, העמדת צלם בהיכל והבקעת ירושלים עם שריפת ספר תורה.
כמה ספרי תורה נשרפו מאז בכל גלויות ישראל: בתקופתם של הנאצים הארורים, ובהצתת בתי כנסת בצרפת, בתורכיה, בשוויץ, ברוסיה ובאיטליה? אם כן, מדוע מציינים לנצח ספר תורה שנשרף לפני אלפי שנה?
אין זאת אלא שקהו רגשותינו ונאטם ליבנו.
אנו מגיבים בשוויון נפש על הרוג אחד "בלבד", על משפחה שהתייתמה. אותנו כבר לא יזעזע דבר. טעות היא לשאול: מה הרעש על נפש אחת, אם בחורבן בית המקדש, בחורבן ביתר, ובשואה מתו מיליונים? האם בשל כך התמעט צערו של היחיד, והאדם שוב אינו עולם מלא? נעשינו קהי רגש. פיגוע שבו יהודי נפצע קל, משמח לב. ברוך השם, לא קרה אסון.
צום י"ז בתמוז בא להחזיר אותנו לשפיות. על כך ש"שרף אפוסטמוס את התורה", על כל עם ישראל לצום. מותו של כל יהודי שקול לשריפת ספר תורה.
אחד מהדברים הנוראים שאירעו בי"ז בתמוז – בטלה הקרבת קורבן התמיד. על נסיבות הביטול שנינו בגמרא: כשצר האויב על ירושלים, היו הכוהנים מורידים בחומה ארגז מלא דינרים, והצוררים העלו תמורתם שני כבשים לקרבן התמיד. היה שם זקן רשע שאמר להם: כל זמן שהיהודים מקריבים את קרבנותיהם, לא תוכלו להם! למחרת, הורידו להם דינרים ושיגרו תמורתם חזיר. כיוון שהגיע החזיר לחצי החומה, נעץ טלפיו בכותל והזדעזעה ארץ ישראל.
המסר הוא חד ונוקב: לא הקרב מכריע את המערכה, אלא הקרבן. "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה'!"
כששאלו בגמרא: בית ראשון מפני מה חרב? לא ענו שהיה כשל צבאי, שהסתמכו על משענת קנה רצוץ, שהתגרו במעצמה עולמית, אלא מפני שלוש עבירות חמורות שהיו בו. גם בית שני לא חרב בגלל כישלון המרד וגבורת הרומאים. הוא חרב בגלל עוון שנאת חינם. לפיכך צמים אנו בשבעה עשר בתמוז, לפני שהגיע יום החורבן, כדי לחשוב על הסיבות שגרמו לו.
מדוע אנו צמים בשבעה עשר בתמוז, יום הבקעת החומה, ואבלים עד לתשעה באב - יום החורבן, ואילו מיד לאחר היום המר והנמהר אנו מפסיקים את האבלות? מדוע אנו אבלים לפני החורבן יותר מאשר לאחריו?
עלינו לחוש חרדה מפריצת החומה. כשנפרצת החומה ונופלות הגדרות, מי יודע לאן יוביל החורבן והיכן יסתיים. הדבר אמור לגבי כל אדם ובכל דור. לכולנו יש חומות שמאחוריהן אנו בונים את חיינו, את בית המקדש הפרטי שלנו. באופן מיוחד עלינו להשגיח שלא ייפרצו החומות, שיישארו על תילם הגדרים והסייגים שהצבנו לעצמנו. סייגים חברתיים, גדרי התנהגות, חומות הצניעות. כי אם ייהרסו החומות, עלול חלילה גם "בית המקדש" הפרטי שלנו לההרס.
מיום שחרב בית המקדש, אומרת המשנה, אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו. בית המקדש היה מקור הקדושה, הטוהר והזוך. הוא היה מקור הנבואה ורוח הקודש. מקום עליית התפילות וירידת השפע. מאז החורבן, בכל דור ודור, אנו חשים את תוצאות האובדן. אנו חווים את ההידרדרות ואת הסחף שבעקבותיו. ממילא, אבלנו גדול ויגוננו מתגבר, עד שננוחם בבניין השלם.
מתהלכים סיפורים רבים כיצד ניתן היה בדורות הקודמים למשש את האווירה של תקופת בין המצרים. קדרותו של חודש אב ניכרה על כל פנים. האבל והצער היו כנים, פורצים מלב הומה געגועים, ועל אחת כמה וכמה רב היה הצער ביום תשעה באב עצמו.
ואילו לנו חסר הלב שיחוש בגודל האבידה.
וכך כתב הרמב"ם: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ולמעשי אבותינו, שהיו כמעשינו עתה, עד שגרמו להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב. שנאמר: 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'".
בי"ז בתמוז הובקעה חומת העיר. חיל האויב כבש את עיר הקודש, הרג ולא חמל, והמשיך לעבר הר הבית, לכיוון חומות בית המקדש. ועדיין, עדיין לא היה מאוחר מדי. עדיין יכול היה הגלגל להתהפך לטובה, עדיין יכול היה האויב לסגת, יכולה היתה ירושלים להשתקם. כל זמן שהלב פועם, יש תקווה לחולה, המצב אינו אבוד. בשמים חיכו לתשובה מעומק הלב, לחרטה כנה, אבל בעיוורון השליך העם את יהבו על בית המקדש, מתוך התעלמות מחובותיו שלו כלפי המקום הקדוש וכלפי השכינה השורה בו.
לא תיתכן נאמנות חד צדדית. לכן, ניתנה הרשות למשחית, וביום המר והנמהר, ביום תשעה באב, עלה בית המקדש בלהבות. השכינה התנתקה ועלתה למרום. עם ישראל יצא לגלות, לדרך ארוכה ומיוסרת. דרך זו נמשכת אלפיים שנה של הפקת לקחים, והיא תסתיים רק כאשר נשוב לאלוקינו, לאמונתו ולמקדשו.
לאחר הצום פוקעים דיני האבלות. מעתה המבט מופנה לעתיד, אל חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, שבא מייד לאחר חודש החורבן. תקופה של עריכת חשבון נפש עם הפנים קדימה, עם תקווה לעתיד. החורבן הוא סיבת הבניין הנצחי העתיד להיבנות. בית המקדש השלישי יהיה מפואר ומשוכלל שבעתיים. לא בידי אדם ייבנה, הקב"ה עתיד לבנותו. ובמקדש הזה יזרח אור השכינה, והכול ילכו לאורו.
כדברי הנביא (ישעיהו פרק ב', פסוק ג'): "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
