בעת שאנו מתאספים בתשעה באב בבתי כנסת ומקוננים על חורבן ציון וירושלים, הננו מעלים בזיכרוננו את הגורל המר והנמהר, אשר היה לנושא המרכזי בספרי תולדות ישראל. אנו קוראים בתורה את הדברים אשר נאמרו ונכתבו כתשע מאות שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון, וקרוב לאלף וארבע מאות שנה לפני חורבן בית המקדש השני. דברים אלו חוזים ומנבאים מראש את החורבנות.

אם יש דבר אשר בכוחו להשריש בנו את ההכרה כי התורה ניתנה לנו מפי הגבורה ונחתמה בחותם "אמת", אלו הן הנבואות; נבואות אשר חזו מראש את מר גורלנו בתפוצות הגלות, עוד לפני שדרכה כף רגלנו על אדמת ישראל העצמאית. אין גורם יעיל מזה לעורר בלב כל אדם מישראל התלהבות והתמסרות נאמנה ליד ה' הגדולה והחזקה, המנחה את גורלנו ההיסטורי בקרב העמים. יד אשר הקדימה להודיע לנו מראש את הגורל הצפוי לנו, גורל שימשיך עד שיגיעו ימי הזוהר באחרית הימים.

ביום הזיכרון לחורבן ציון וירושלים, אנו קוראים בתורה את הפסוקים: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני ה' אלֹקיך להכעיסו. העידֹתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבֹד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עֹברים את הירדן שמה לרשתה, לא תאריכֻן ימים עליה כי השמד תשמדון" (דברים ד', כ"ה-כ"ו).

נבואה זו כוללת רעיון עיקרי, שהוא כנראה הציר המרכזי של כל התעתועים אשר הביאו עלינו את החורבן. דומה שרעיון זה מביע את העובדות אשר ידיעתן עשויה להיות לנו לעזר רב. רעיון זה כלול במילה "ונושנתם". מילה זו מגדירה לא רק את התקופה שבין כיבוש הארץ על ידי יהושע ועד לחורבן הבית הראשון – 850 שנה, כמניין "ונושנתם" פחות שנתיים – אלא גם את הסיבה שבגללה בא החורבן.

רואים אנו את הצוק שאליו התנפצה ספינת עם ישראל. ברגע שישראל שוכחים כי יצאו מעבדות לחירות, מרעב לשובע, ושהבורא הוא מושיעם ומוציאם – שוב אין הם יודעים מהי הקרקע שבו מושרש קיומם ומהו מקור ישעם. ישראל שרויים על אדמתם, נהנים משמש זורחת, שדותיהם מניבים את תבואתם, והם מתגאים בכוחם ובעוצמתם, בהיותם ככל העמים אשר סביבותיהם. הם מדמים בנפשם כי כוחם ועוצם ידם הוא שעשה להם את החיל הזה.

העושר והטובה הופכים להיות אלילי ההצלחה והישע. זוהי המשמעות המלאה של המילה "ונושנתם" – התיישנות, שקיעה בהווה בלא רעננות של חיים רוחניים, של חידוש ושל תקווה.

עניין זה מבואר היטב בשאלת הנביא: (ירמיהו ט', י"א) "על מה אבדה הארץ".

שאלה זו אינה מכוונת לסיבות הגלויות לעין כול. תשובה מסוג זה היו חכמינו ונביאינו נותנים לנו על נקלה. אף תשובת ה' "על עזבם את תורתי", לא ייתכן שכוונתה לעזיבת התורה באופן גלוי לעין, שהרי דבר זה היו הנביאים והחכמים רואים בעצמם.

את העוון "על עזבם את תורתי", מבארים חכמים: שלא בירכו בתורה תחילה. חכמינו שמו את הדגש על 'תחילה'. משפט קצר זה מכיל בתוכו הרבה. אומנם ישראל עסקו בתורה, השתדלו להבינה וידעו להעריך את טובה. הם אף בירכו את ה' על כך, אך התורה לא עמדה בראש מעייניהם. הם לא ראו בה את האוצר הנעלה והנשגב ביותר, את הטובה אשר היא מקור כל הטובות, את התפקיד אשר הוא שורש כל התפקידים.

הם לא הקפידו שכל נתיב וכל נטייה בחיים יובילו אותם לתורה תחילה. לכן הם צעדו את הצעד המכריע לקראת קיצם המר.

כאשר אנו מתחילים להעריך ולהעריץ ערכים אחרים זולת התורה ומייחסים להם חשיבות – הרי שכבר עשינו צעד לקראת עזיבת התורה חלילה. עלינו להיות מסורים לה' לבדו בכל ליבנו ובכל נפשנו.

באחת מנבואות החורבן אמר ה' לירמיהו הנביא: "הלֹך וקראת באזני ירושלים לאמֹר, כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולֹתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. קֹדש ישראל לה' ראשית תבואתה, כל אֹכליו יאשמו, רעה תבֹא אליהם נאֻם ה'" (ירמיהו ב', ב'-ג').

ישראל הולכים אחרי ה' רק בהיותם במדבר, כאשר הם נרדפים ומנודים, ונוכחים בעליל כי כל קיומם תלוי בה'. בהיותם שרויים על אדמתם העצמאית, בתנאי חירות, שפע ועושר, הם מדמים ששוב אין הם זקוקים לעזרת ה' חלילה; הם שוכחים כי לא יוכלו לקיים את אושרם באופן זה.

אבוי לנו אם נשקע בתוך השובע והחירות, נוליד בנים ובני בנים ונתיישן בארץ.

הרמב"ם כותב: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שארעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא כ"ו, מ'): 'והתודו את עונם ואת עון אבֹתם'".

עקרון היות הצומות ימי חשבון נפש ויישור דרך, מסביר מדוע עתידים ימים אלו להפוך לששון, לשמחה ולמועדים טובים. כתוצאה משמירתם ומחשבון הנפש שהם עוררו, נזכה לגאולה שלמה במהרה, כמו שהבטיחו לנו הנביאים בנבואתם.