מה גרם לחורבנם של שני בתי המקדש?

מאמינים אנו שאין עונש בלא חטא, ו"הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט" (דברים ל"ב, ד'), הכל ניתן על פי חישוב מדוייק. מאידך, איננו מוכנים לקבל את הגישה החומרית, הרואה בכל תופעה תוצאה של גורמים מעולם החומר, כמו כשלונות צבאיים, קשיים כלכליים או בעיות חברתיות. אמנם כשלונות, קשיים ובעיות למכביר הובילו לחורבן, אולם יודעים אנו כי לאלו קדמו סיבות רוחניות שאלמלא הן לא קרו הכשלונות הצבאיים. סיבות רוחניות, אלו עלינו לחשוף. משל למה הדבר דומה? לפלוני שנפטר לבית עולמו. מבחינה רפואית די אם יירשם בגליון המחלה שלו שסבל ממחלה מסויימת, והיא הכריעתו. אולם התורה, אינה מסתפקת בתשובה סתמית זו, היא סבורה שהיו סיבות רוחניות שגרמו למחלה, ובהן יש להתמקד.

הירידה לחקר הסיבות הרוחניות נובעת מתוך רצון לנסות לתקן את הקלקולים, ועל ידי כך להרפא מהתחלואים.

ההיסטוריונים טוענים כי בחורבנם של שני בתי המקדש אין כל פליאה. שואה זו, שחזרה ונשנתה פעמיים, היתה תהליך טבעי בהחלט. מן הנמנע היה שיהודה לא תיפול בידי הכוח העולמי האדיר של בבל. זאת ועוד, כלום יכלה יהודה הקטנטונת לעמוד מול לגיונות רומי האדירה? לא זו בלבד שהיא היתה מדינה קטנה, אלא שגם מצבה הגיאוגרפי היה בעוכריה. היא שכנה על הגבול שבין המזרח למערב, ומן ההכרח היה שהיא תימחץ בין שני הגושים העולמיים. מלבד זאת, היתה יהודה חלשה וחסרת אונים כתוצאה מחלוקת הארץ לשתי מדינות ומסכסוכי הפלגים מבפנים. כזה היה המצב לפני החורבן הראשון ומצב דומה שרר בה לפני החורבן השני.

אכן, ההיסטוריונים צודקים. לא חורבנה של יהודה היה בגדר נס, כי אם קיומה כמדינה היה חסר כל בסיס טבעי. מדינה זו היתה שונה בתכלית הניגוד מכל המדינות. היא הוטלה לנקודה גיאוגרפית שבה היתה למרמס תחת רגליהם של כובשי העולם, והיתה פתוחה מכל צד לתאוות לב אויביה. יהודה נפלה אפוא בדרך הטבע, כאשר חדל נס קיומה.

חורבן יהודה וישראל היה אמנם תהליך טבעי של ההיסטוריה, ואילו קיומה ועמידתה היו עדות לגבורת ה'. אך השאלה היא: מפני מה נטשה גבורת ה' את ישראל בדיוק באותן שעות בהן חרבו שני בתי המקדש? מפני מה יכלה המעצמה הבבלית לכבוש את ארץ ישראל ולהחריבה? מדוע יכלו לגיונות רומי להשתלט על הארץ ולדכאה? זוהי השאלה (ירמיהו ט', י"א): "על מה אבדה הארץ", שאותה שואל הנביא.

שאלה זו אינה מכוונת לסיבות הגלויות לעיני כול. תשובה מסוג זה היו חכמינו ונביאינו נותנים לנו על נקלה. התשובה שנתן ה' לשאלה: "על מה אבדה הארץ?" – היתה "על עזבם את תורתי", לא יתכן שכוונתה לעזיבת התורה באופן גלוי לעין, שהרי דבר זה היו הנביאים והחכמים רואים בעצמם.

"על עזבם את תורתי" מבארים חכמים שהכוונה "על שלא ברכו בתורה תחילה". חכמינו שמו את הדגש על תחילה. משפט קצר זה מכיל בתוכו רבות. אמנם עם ישראל עסק בתורה, השתדל להבינה וידע להעריך את טובה. הם גם ברכו את ה' על כך, אך התורה היתה להם עניין נוסף בין שאר העניינים שעסקו בהם. הם לא ראו בתורה את האוצר הנעלה והנשגב ביותר, את הטובה אשר היא מקור כל הטובות, את התפקיד אשר הוא שורש כל התפקידים. הם לא ברכו על התורה תחילה. התורה לא היתה בראש מעייניהם, והם לא ראו בה את תפקידם העליון. הם לא הקפידו שכל נתיב וכל נטיה בחיים יובילו אותם לתורה תחילה, ובכך הם צעדו לקראת קיצם המר.

כאשר מתחילים להעריך ולהעריץ ערכים אחרים זולת התורה, כאשר מייחסים להם חשיבות, עשינו כבר צעד לקראת עזיבת התורה, חלילה. עלינו להיות מסורים לה' לבדו בכל ליבנו ובכל נפשנו.

יום הזיכרון לחורבן ירושלים, עשוי לעורר אותנו ולהביאנו לידי התרוממות והתעלות, למען נדע ללמוד את התורה ולקיימה כראוי. באופן זה נזכה לרוח ממרום, ומתוך החורבן יבנה לנו ה' שוב את מקדשו.

בהקשר לחורבן בית המקדש השני אמרו חז"ל (במסכת יומא דף ט', ב'): מקדש ראשון חרב מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך, ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

למדנו מדבריהם שהסיבה שהובילה לחורבן הבית השני ולגלות הקשה שבעקבותיו, לא נעוצה במישור ש"בין אדם למקום", אלא בתחום ש"בין אדם לחברו".

נבאר את הנושא באמצעות המקרה שארע להלל הזקן:

גוי אחד בא לפני הלל הזקן כשבפיו משאלה 'ללמוד את כל התורה על רגל אחת'. הורה לו הלל את כלל הברזל, המנוסח בגמרא (שבת ל"א, א'): "מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה. זוהי כל התורה כולה, והשאר פירוש הוא, לך ותלמד". במלים ספורות אלו הורה הלל שיחסים תקינים בין אדם לחברו הם פתח לכל המצוות. כל מצוות התורה הינן פירוש לחובה בסיסית זו.

לכאורה, ניתן להבין שכלל עקרוני זה הוא מפתח לכל המצוות שבין אדם לחברו. כשם שאדם אינו רוצה שיזיקו לו, כך אל לו להזיק לאחרים. כשם שהוא מבקש שלא יוציאו עליו שם רע, כך לא יוציא הוא על אחרים. הוא גם לא יבייש את הזולת משום שאינו רוצה שכך יקרה לו. אולם קשה להבין מה לכלל זה ולמצוות שבין אדם למקום? איך מהווה אהבת הזולת מפתח לקיום מצוות שבת, תפילין או ציצית?

התשובה לשאלה זו קשורה לחדירה לנבכי כוחות נפשו של האדם. בכל אדם מתרוצצות שתי גישות מנוגדות. מחד, קיימת באדם נטיה להביא תועלת לזולת, לגמול חסד ולתרום. מאידך, מצויה באדם נטיה להתרכז בעצמו ולראות את כל סביבתו רק מתוך ראיית עצמו. שתי תכונות יסוד אלו מוגדרות ככח הנתינה וככח הנטילה. הנוטל מודרך על ידי אהבת עצמו, וזו מכתיבה לו בכל ענין העולה על הפרק לשאול: מה אני עשוי להרויח מצעד זה? הנוטל עסוק תדיר בראיית עצמו ובאהבת עצמו, והבורא תופס מקום שולי בתודעתו. מצוותיו נטולות תוכן פנימי. לעומתו, הנותן, שוקל כל דבר לגופו, כי אין הוא מודרך על ידי אינטרסים אנוכיים. דאגתו מתמקדת בטובת הזולת.

תפקידנו להגביר את כח הנתינה על כח הנטילה. זו אינה משימה קלה, אולם איש אינו בן חורין להיבטל ממנה. במאמץ כן ומתמשך מסוגל האדם להתגבר על רגש האנוכיות. באותה שעה מסוגל האדם להגיע גם להכרת האמת ולרצון להתקרבות אל הקב"ה. נמצא שהיחס אל הזולת הוא המפתח לקיום כל התורה.

לא קל להבחין בין שתי נטיות אלו המתרוצצות באדם. יש מי שדואג לסביבתו, אך מניעיו הפנימיים הינם אנוכיים. הוא יודע שעיסוק פלוני עשוי להביא לו תועלת, ועל כן הוא מתאמץ בו. באותה מידה גם האדם "הנותן" חייב לעסוק במידה מסויימת במאמץ להבטחת קיומו ומעמדו, אולם המניעים מאחורי פעולותיו הם רצונו להיטיב ולתרום, והוא יודע שלא יוכל להעניק לזולת, אם ייפול בעצמו למעמסה על אחרים.

עומק הענין הוא: כח הנתינה הוא יסוד כל התורה, וכח הנטילה מתנגד לה.

ברוח זו מובן מדוע חרב בית המקדש השני בגין "שנאת חינם", הוברר שמצוותיהם לא היו אמיתיות דיין. מי שהיה נגוע באנוכיות, עד שיחסו אל זולתו התבטא בשנאה על לא דבר, משמע שמעשיו הטובים ואפילו גמילות החסד שלו הם חסרי שורשים.

הנביא זכריה צפה זאת מראש והתריע (זכריה ח', י"ט): "האמת והשלום אהבו", כמירשם למניעת פורענות זו. ואמנם האמת והשלום הם הבסיס הרוחני של האדם הנותן, השואף להיטיב לזולתו, והן גם הבסיס לתקומתו של בית המקדש השלישי במהרה.