בשנת רע"ו (1516) כבשו התורכים - העותומנים את ארץ ישראל, כשבראשם עמד הסולטן סלים הראשון. בנו של סלים היה הסולטן 'סולימאן המפואר', המסמל את תור הזהב של האימפריה התורכית. בשנת רצ"ז (1537) ציווה סולימאן לבנות חומה לירושלים, לאחר מאות שנים בהן היתה ירושלים ללא חומה. החומה שבנה היא החומה הנוכחית המקיפה פחות מקילומטר רבוע אחד, המכונה "העיר העתיקה", והכולל בתוכו את הרבעים: היהודי,

המוסלמי, הנוצרי והארמני ואת שטחו של הר הבית. אורכה של החומה מגיע לכדי 4,018, גובהה הממוצע מתנשא לגובה 12 מטר ורוחבה מגיע ל-2.5 מטר. היא בנויה מאבני גזית, שנלקחו ממבנים קדומים.

שבעה שערים פתוחים בחומת ירושלים למעבר בין העיר העתיקה למחוצה לה, ו-34 מגדלי שמירה משובצים בה. בשנות קדם היו נוהגים לסגור את השערים עם שקיעת השמש ולפתחם עם זריחתה. על יד כל שער היה יושב משמר מיוחד כל שעות היממה, משמר של כבוד ושל ביטחון.

שבעת השערים פזורים סביב החומה לפי החלוקה הבאה: שער אחד בדרום, אחד בצפון, שניים במזרח ושלושה במערב. כיום, יש שער נוסף, חדש, שהצטרף בפינתה הצפון-מערבית של החומה, והוא נושא את השם: "השער החדש". על השערים, על שמותיהם, על אופיים ועל צורתם - בשורות הבאות.

שער הרחמים

בצדה המזרחי של החומה קבוע שער בן שני פתחים. למרבית הפלא, פתחים אלו סתומים לגמרי. שער זה גובל בצדו הפנימי עם חצר המקדש, ומחוצה לו הוא צופה על פני עמק יהושפט, מול הר הזיתים. מדוע שני פתחים לשער זה, ולמה שניהם אטומים?
אנו מאמינים על פי המסורת כי משיח בן דוד עתיד להגיע דרך שער זה, שער הרחמים. מתברר, כי גם המוסלמים מכירים עובדה זו, ובשל כך נקטו שתי פעולות שיסייעו, לדעתם, "למניעת" בואו של המשיח.

בראש וראשונה, הם חסמו את השער. אולם פעולה זו לא סיפקה אותם. הסולטן "סולימאן המפואר" בנה למרגלות השער בית קברות שנקברו בו מתי הקהילה המקומית. הוא שמע שאליהו הנביא, הוא פנחס הכהן, אמור לבוא לפני משיח בן דוד ולבשר לעם: "הגיע זמן גאולתכם" (חבקוק ב', ג'). מכיוון שאליהו הנביא, כהן הוא, הרי שאם יהיה באתר בית קברות, הוא לא יוכל לעבור...

רבי אשתורי הפרחי, בספרו "כפתור ופרח", מעלה השערה כי שני הפתחים בשער הרחמים הם אותם שערים הנזכרים במסכת סופרים (י"ט, י"ב), שבנה שלמה המלך, אחד לחתנים ואחד לאבלים, והיו ישראל הולכים בשבתות ויושבים בין השערים הללו. הנכנס בשער חתנים היו יודעים שהוא חתן, והיו אומרים לו: "השוכן בבית זה ישמחך בבנים ובבנות". הנכנס בשער האבלים היו יודעים שהוא אבל, והיו אומרים לו: "השוכן בבית זה הוא ינחמך".

מול שער זה היו בני ישראל נושאים תפילה, ואולי מכאן שמו: 'שער הרחמים', כי הרבו לבקש לפניו רחמים.

שער שכם

בחומה הצפונית-מערבית קבוע השער היפה והמפואר מבין שערי ירושלים. עיטוריו וקישוטיו מרהיבי עין, וניכרים ההשקעה הרבה והסיתות המדויק של האומנים, בוני השער.

ב"מפת מידבא", מפת הפסיפס המפורסמת, שבה מופיע השרטוט של ירושלים בתקופה הרומית, נראה עמוד איתן הניצב אל מול השער הרומי הגדול, אותו שער שנחשף בסמיכות לשער שכם. העמוד המתואר במפה לא נמצא, אך על פי השרטוט הוא היה ממוקם במרכזה של הכיכר. בשל כך מכונה שער שכם בשפה הערבית: "באב אל - עמוד", על שם העמוד שעליו פסל קיסר רומי, וממנו נמדדו בעבר המרחקים אל ערי הארץ השונות.

השם "שער שכם" ניתן לו בשל העובדה שממנו יוצאת הדרך צפונה, לעבר העיר שכם. בהמשך הדרך, מגיעה הדרך עד לדמשק, העיר המרכזית באותה עת. בעקבות כך מכונה השער באנגלית: "דמשק גייט" - שער דמשק.

שער שכם, ככל שאר שערי החומה, בנוי בצורה מפותלת כדי להקשות על כניסתם של אויבי ירושלים לתוכה.

שער הורדוס (הפרחים)

שער הורדוס על שמו של הורדוס המלך, אשר בנה בימי קדם בירושלים בניינים, מגדלים וחומה סביב לעיר. בימינו מקובל שם השער כ"שער הפרחים", זהו תרגומו של שם השער בערבית: "באב אל זהרה".

אומרים שהוא נקרא כך על שם הפרח החקוק מעל משקופו מבחוץ. אך יש גורסים ששם זה הוא שיבוש של השם הקדום: 'באב אל סהירה', שבו נקרא השער בפי הערבים בימי הביניים, על שם בית הקברות המוסלמי הסמוך. 'סהירה' הפך ל'זהרה', ומכאן לשמו הנפוץ: שער הפרחים.

עד שנת 1875 היה שער הפרחים שער קטן שנפתח לעתים רחוקות בלבד. באותה שנה פרצו הטורקים מעבר רחב כדי להקל על המעבר מפנים החומה לשכונות החדשות שמחוץ לחומה, שהחלו להתפתח מצפון לעיר העתיקה.

שער האשפות

השער הדרומי, הנמוך מכל שערי החומות, נקרא: "שער האשפות". שער זה הוא, כידוע, השער המפורסם והשימושי ביותר. הוא גם הקרוב ביותר אל הכותל המערבי.

השם 'שער האשפות' נזכר במקרא בספר נחמיה, ואולי נקרא כך משום שדרכו היו משליכים את האשפה מחוץ לעיר. חכמים אמרו: "אין לך מקום בזוי בירושלים כשער האשפות" (תוספתא עדויות א', ב'). שער האשפות של נחמיה היה ממוקם דרומית מהשער של ימינו.

יש המזכירים בהקשר לשער האשפות אשר ניצב סמוך ונראה לכותל המערבי, את הסיפור על כיסוי הכותל באשפה, וכמעט שנשכח זכרו, עד שנתגלה על ידי סולימן התורכי, שהוא עצמו היה בונה החומה ושעריה.

שער האריות

השער היחיד הפתוח בחומה המזרחית הוא שער האריות המשקיף על פני עמק יהושפט מול הר הזיתים. שמו ניתן לו על שם שני זוגות אריות החקוקים באבן החומה משני צדי השער. ר' חיים הורביץ שחי בירושלים לפני כמאה וחמישים שנה, כותב: "ויש יהודים קורים לזה השער: שער האריות, כי שם בחוץ עומדים אריות מצוירים".

ומדוע בחרו בוני החומה התורכים לקבוע בחומה תבליטי אריות? אגדה עממית מספרת על הסולטן התורכי שחלם על שני זוגות אריות שאיימו עליו כי יטרפוהו אם לא יבנה חומה סביב לירושלים להגנת תושביה. כאשר הושלמה החומה, ציווה הסולטן על הבונים לחקוק בחומה שני זוגות אריות, לזכר האריות שהופיעו בחלומו, אשר הודות להם החליט לבנות את החומה סביב לעיר הקודש.

סיבה "פיקנטית" פחות מצביעה על האריות כמי שנלקחו מאתר מלכותי של סולטן אחר, בעל השם ה"קצרצר": אל-מלכ א-זאהר רוכן א-דין בייברס אל- בונדוקדארי. הוא כונה בשמו האמצעי: "בייברס", והוא בחר את האריות לסמל את שלטונו המלכותי. האריות קובעו בשער למטרות יופי או להנצחת שמו של האיש.

דרך שער האריות פרצו לראשונה החיילים אל תוך העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, ביום כ"ח באייר תשכ"ז, היום שבו נכבשה העיר העתיקה.

שער ציון

בהמשך של מעלה החומה הדרומית נמצא שער ציון, אשר נקרא כשם ההר שעליו הוא בנוי. "שער ציון" הוא השער הקרוב ביותר אל הרובע היהודי.

בשנים קדמוניות, כשהיה עומד שומר בכל שער משערי העיר, היה מוצב ב"שער ציון" שומר יהודי. גם את מפתח השער החזיקו היהודים תושבי הרובע.

שער זה מכונה גם "שער דוד", "שער הרובע היהודי" או "שער היהודים", על שום קרבתו לקברו של דוד המלך ולרובע היהודי. שער זה נושא על גבו כמות גדולה של 'צלקות' וסימני מלחמה על שחרורה של ירושלים.

דרך שער זה פרץ גדוד הלוחמים בפיקודו של "דדו", דוד אלעזר, לימים הרמטכ"ל, במלחמת השחרור אל תוככי הרובע היהודי הנצור. אולם הם לא החזיקו מעמד. כבר למחרת, השתלט שוב הלגיון הירדני על המקום וכבש את השער. כעבור חודשיים נעשה ניסיון מקורי בפריצת פתח סמוך לשער באמצעות חומר נפץ, אולם גם ניסיון זה נכשל. בעדות לניסיון הכושל ניתן להבחין גם כיום, בשקערורית הנמצאת סמוך לשער.

שער יפו

"שער יפו" נקרא כך כי ממנו יוצאת הדרך מערבה (לאורך רחוב יפו של ימינו) אל העיר יפו, נמלה של ירושלים מימי קדם. הערבים קוראים לו: 'באב אל חליל' - שער חברון, כי ממנו דרומה עוברת הדרך לחברון הנקראת בערבית: אל חליל, היינו, האהוב. זהו כינויו של אברהם אבינו הקבור בחברון.

כמו שאר השערים שנותרו כמעבר להולכי רגל, גם שער זה בנוי בצורת עיקול כדי למנוע פריצת אויבים.

סמוך לשער, מצדו הפנימי, נמצאים שני קברים מוסלמים בצל עצי ברוש. אין אדם יודע מי הם הקבורים האלמונים ומדוע נקברו דווקא שם. השמועה מספרת כי אלו הם קבריהם של שני המהנדסים שבנו את חומת העיר מטעם הסולטן התורכי, והוא ציוה להוציאם להורג על כך שלא הכניסו את הר ציון ואת קבר דוד לתוך החומה. אחרים מספרים שהסולטן הרגם, כדי שלא יבנו חומה מפוארת כזאת בשום מקום בעולם.

שער יפו היה מרכז החיים הציבוריים והמסחריים של ירושלים במשך דורות רבים. סמוך אליו בנו התורכים מוסדות ממשלה, משרדים ובתי מלון. הוא שימש גם כ"תחנה המרכזית" לתנועת עגלות ומשאות אל חלקי העיר והארץ השונים.

בשנת תר"נ (1890) נפרצה פירצה בחומה בין שער יפו למגדל דוד הסמוך, כדי לאפשר מעבר נוח לפמלייתו של קיסר גרמניה, וילהלם השני, להכנס לירושלים עם מרכבתו. מספרים כי השליט המוסלמי לא הסכים בשום אופן שהקיסר ייכנס באחד משערי העיר, כדי לא לטעת את התחושה, אפילו למראית עין, שה'כופר' נכנס כמושל וככובש של עיר הקודש. פירצה זו נותרה עד היום ומשמשת כניסה נוחה לכלי רכב הבאים ויוצאים מהעיר העתיקה.

בהכנס מלך גרמניה אל ירושלים דרך פירצה זו בחומה, המליצו עליו יהודי ירושלים את דברי הגמרא: "מלך פורץ גדר לעשות לו דרך, ואין מוחים בידו" (פסחים ק"י).

בימים אלו, אנו תחינה, כי מלכו של עולם "יפרוץ גדר לעשות לו דרך", וישלח במהרה את מבשר הגאולה, הוא אליהו הנביא, דרך שער הרחמים. אז ישוב ה' לשכון בתוכנו במלוא הדרו, אמן!