מה היתה המטרה של הרחקת העם מהר סיני בעת מעמד מתן תורה?

משה רבינו הודיע בשם האלוקים, שהגישה להר סיני בשעת מעמד מתן תורה אסורה לחלוטין. העובר על אזהרה זו צפוי לעונש מוות. וכך אמר: "השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת" (שמות י"ט, י"ב).

בודאי שלא היתה זו הוראה מנהלית גרידא שמטרתה לשמור על הסדר. ההתקרבות להר נאסרה, משום שהיה בכוחה לפגום במעמד עצמו ולהעניק לו משמעות מסולפת חלילה.

מלבד מסירת התורה עצמה, היה צורך ללמד את עם ישראל את צורת ההתייחסות לתורה בדור המדבר ולאורך כל הדורות הבאים.

התורה ניתנה לעם ישראל. ואכן הם לומדים אותה יומם ולילה ועוסקים בה בכל שעה. הדברים שנכתבו בתורה עיצבו את דמותו של עם ישראל, ולמענם מסרו יהודים את נפשם במשך כל הדורות.

מי הוא "בעל הבית" על התורה, האם לא עם ישראל? מי מבין אותה, הוגה בה וחי לפיה, האם לא אותם תלמידי חכמים ההוגים בה יומם ולילה? לכאורה אם כן, טבעי היה הדבר שחכמי ישראל יהיו מוסמכים להכניס בה שינויים על פי הבנתם ובהתאם לצרכי הדור ולהתאים אותה לצרכי ההווה ולרוח הזמן. הם יגנו עליה מפני סכנת התיישנות, וידאגו לכך שתמיד היא תהיה אטרקטיבית ומבוקשת. אך לא כך הם פני הדברים! התורה היא שמיימית ואין רשות לאדם כלשהו לשנות את דבריה ולו כמלוא הנימה.

מטרת ההרחקה מן ההר והאיסור לנגוע אפילו בקצהו באו במגמה למנוע טעות מסוג זה. "אל יהרסו לעלות אל ה'" (שמות י"ט, כ"ד). המרחק בין ה' נותן התורה ובין מי שמקבלה חייב להשמר. אמנם התורה ניתנה לנו, אך היא ניתנה מהשמים. לא אנו יצרנו אותה, ואין לנו רשות לשנותה.

וראה זה פלא, המציאות ההיסטורית הוכיחה, שלמרות שהתורה אינה נתונה להשפעת הזמן, ואולי דוקא בשל כך, היא שרדה. התורה שומרת על אקטואליות לאורך הדורות, גם בלי לשנות בה פסיק כלשהו היא צומחת ללא הרף, מפרשיה ומבאריה מתרבים, ולמרות הכל היא אינה משתנית לעולם.