מהי התורה שבעל פה ומתי היא נמסרה לנו?

חמישה חומשי תורה מהווים את התורה שבכתב. יחד עם התורה שבכתב ניתנה לנו במעמד הר סיני גם התורה שבעל פה. התורה שבעל פה היא ההסבר והביאור של התורה שבכתב.

התורה שבכתב נכתבה בקיצור רב, בתמציתיות ובצורה מרוכזת. לעתים, רמז דק בפסוק כולל בתוכו מסרים רבים, הלכות ופרקי הגות.

למערכת זו של התורה שבכתב מצטרפת התורה שבעל פה שניתנה גם היא, כאמור, במעמד הר סיני. היא מרחיבה את היריעה, מסבירה את הלימוד העמוק מהפסוקים, מבארת את ההלכות ומבהירה אותן. ללא הסברי התורה שבעל פה, היו נותרים חלק מדברי התורה שבכתב כספר החתום.

לאורך כל הדורות קמו קבוצות קטנות כצדוקים, בייתוסים ועוד, שניסו לחיות שלא על פי הדברים שהועברו אלינו בתורה שבעל פה, אלא על פי פירושים שבדו מליבם לתורה שבכתב. קבוצות אלו התפוררו במהירות ונעלמו לחלוטין מעל בימת ההיסטוריה. חוט השידרה של עם ישראל, הבסיס המרכזי שלו, הינו החלק הקשור בקשר בל יינתק לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה כאחד. רק לשילוב זה יש קיום נצחי, ורק באמצעותו ניתן לשמר את הרוחניות, לחיות על פיה ולהעבירה בשלמות לדור הבא

עד שהועלתה התורה שבעל פה על הכתב במשנה ובתלמוד, היא נלמדה בעל פה ונמסרה מדור לדור. המוסר הראשון היה משה רבנו שקיבלה מהקב"ה בסיני. הדברים מובאים בתחילת מסכת אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (אבות א', א').

התורה שבעל פה עברה במסורת מדוייקת מאב לבנו ומרב לתלמידו. לאחר חורבן בית המקדש השני נכתבו כלליה של התורה שבעל פה במשנה ובתלמוד, ואנו הוגים בדברים אלו ומקיימים את המצוות על פיהם. אין כל אפשרות לחיות עפ"י התורה שבכתב ללא הסברי התורה שבעל פה.

התורה שבעל פה, לא זו בלבד שהיתה מקובלת על כל שדרות העם, אלא שגם הגו בה יומם ולילה וחיו לאורה. אורח החיים היהודי ומאפייניו העיקריים, מושתתים על השילוב הנצחי בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה.

התבוננות בתורה מלמדת אותנו, שלא ייתכן שלא ניתנה תורה שבעל פה כביאור לתורה שבכתב. מצוות רבות בתורה הינן בלתי מבוארות ללא הפירושים והפרטים שניתנו בתורה שבעל פה.

נביא מספר דוגמאות:

מעולם לא חלק יהודי על המסורת כי "פרי עץ הדר" (ויקרא מ', כ"ג) משמעותו אתרוג. התורה שבכתב אינה מבארת זאת. רק בתורה שבעל פה מבואר שמדובר באתרוג. למרות זאת בכל הזמנים – בזמנים קדומים ובזמנים מאוחרים וכן בכל ארצות התפוצה שגרו בהן יהודים, מעולם לא טען יהודי שהתורה שבכתב מתכוונת לפרי אחר.

מצות הנחת תפילין מופיעה בפסוק: "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים ו', ח'). על פי דברי הפסוק לבדו היה חסר לנו מידע נרחב: לא היינו יודעים כיצד מכינים את התפילין, אלו פרשיות מהתורה נמצאות בתוך בתי התפילין, כיצד מניחים תפילין ועוד ועוד. באה התורה שבעל פה ולימדה אותנו כשלושת אלפי הלכות (!) הקשורות ישירות לנושא זה. עתה יודעים אנו לקיים מצוה זו כהלכתה על כל פרטיה ודקדוקיה.

מעולם לא טען יהודי שבתפילין של יד יש יותר מבית אחד (תא אחד). מעולם לא פרצה מחלוקת באשר לזהות הפרשיות המצויות בתוך התפילין. דינים אלו אינם מובנים מאליהם מן התורה שבכתב. למרות זאת הניחו כל ישראל תפילין באופן זהה לאורך כל הדורות בכל מקום. העובדה שפרטים אלו ורבים אחרים נשמרו בכל העולם ללא יוצא מן הכלל מהווה הוכחה לעובדה שהתורה שבעל פה היא הביאור הבלעדי והאמיתי לתורה שבכתב.

הבה נציין דוגמה נוספת: אודות שחיטת בעלי חיים כתוב בתורה: "וזבחת... כאשר ציויתיך" (דברים י"ב, כ"א). היכן נצטווינו על כך, והרי אין פסוק בתורה בו כתוב כיצד שוחטים! אין ספק שהכוונה היא: "כאשר צויתיך" בתורה שבעל פה! ואמנם כל ישראל מקיימים את מצות השחיטה לאורך כל הדורות על פי הפרטים המובאים בתורה שבעל פה.

דוגמה נוספת: התורה מצוה עלינו להתענות ביום הכיפורים (ויקרא ט"ז כ"ט). והנה, בתורה שבכתב אין הסבר כלשהו לגבי מהותו של עינוי זה. ניתן היה לפרשו כעמידה במשך שעות רבות, כחשיפה לחום השמש וכדומה. למרות כל זאת בעם ישראל יש דעה אחידה לגבי מהות העינוי, שהיא המנעות מאכילה ושתיה. זהו ביטוי לסמכותה של התורה שבעל פה המורה לנו את דרכנו.

ניתן להביא דוגמאות רבות מספור אודות השילוב בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. הן משלימות יחדיו את הציווי האלוקי שניתן בהר סיני. התלמוד, המבאר את התורה שבעל פה, הינו נשמת אפה של היהדות. יומם ולילה הגו בו היהודים לאורך הדורות, והשתדלו להבין את עומקו ומכמניו. ארון הספרים היהודי, המכיל ספרים רבים מאוד, מהווה מקור השראה תמידי לכל אדם מישראל הצועד בדרך שהתווה הבורא בתיתו תורה לעמו ישראל.

אילו לא נמסרו פירושים אלו בהר סיני יחד עם נתינת התורה, כיצד לא התהוו מנהגים שונים בקיום מצוות אלו ואחרות? האחידות הקיימת בפרטי המצוות שאינם מפורשים, מוכיחה כי הם ניתנו ברגע נתינת התורה, ולאחר מכן הם הועברו במדוייק מדור לדור. כאשר הגיעה שעת העלאת הדברים על הכתב בתקופת התנאים והאמוראים, כתבו החכמים את המסורה שהיתה מקובלת בידם. מאותה שעה צועדות התורה שבכתב והתורה שבעל פה כשהן צמודות יחדיו בספרי התורה, המשנה והתלמוד, ועם ישראל הוגה בהם ומכוון את אורחות חייו בהתאם לכתוב באותם ספרים עתיקים, אך עם זאת חיים ורעננים, בבחינת: 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'.