מדוע קיים צער כה גדול כאשר נשרף או מחולל, חלילה, ספר תורה?

לפני הנסיון לתאר במילים את עוצמת הצער וסיבותיו, מן הראוי לייחד מספר מילים אודות הקשר הנפשי שחש כל יהודי הנאמן לתורה לספר התורה, ואודות ההערצה והחשיבות הטמונים בלבו כלפי הגווילים הקדושים.

היהודי רואה בתורה את חזות הכל. כל מערכת המצוות וכל אורח החיים היהודי יונקים את חיותם מדברי התורה. חמשת חומשי תורה, הכתובים אות באות בכתב ידו של סופר סת"ם, כוללים חכמה אלוקית עמוקה עד אין חקר. בחכמה זו כלול הכל והיא מהווה בסיס לחיים כולם.

ספר התורה הינו החפץ היקר ביותר המצוי בידינו. לא יפלא איפוא שקיימות הלכות מרובות, ובהן הנחיות ברורות כיצד לשמור על כבודו של ספר התורה, וכיצד להזהר שלא יפגע, חס ושלום, או יגיע לידי בזיון.

כאשר לפני קרוב לאלפיים שנה, לאחר חורבן בית המקדש, יצאו היהודים לגלות, מלבד מקל נדודים הם נטלו עמם את ספרי התורה, ועליהם הם שמרו מכל משמר. לא אחת השליכו יהודים את נפשם מנגד כדי להציל את גווילי הקודש לבל יהיו למאכולת אש. בכך הם ביטאו את הקשר העמוק המצוי בנפשם לתורה ולקדושתה.

המילה "סמל" הינה חיוורת ודלה מכדי לבטא את מה שמהווה התורה עבור יהודי הנאמן לאורח החיים התורני. התורה הינה חזות הכל. הביטוי הידוע: "גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר", מבטא את ההעדר הרוחני העמוק ביותר העלול להתרחש בעת איבוד ספר תורה, חלילה. אותם יהודים שליוו את ספרי התורה השרופים, כשדמעות בעיניהם, חשו שנלקח מהם הערך היקר מכל.

באשר לשאלה, הן קיימים ספרי תורה נוספים? אמנם קיימים ספרי תורה נוספים, אולם הצער דומה לאם אשר שיכלה את אחד מעשרת ילדיה. כלום יעלה על הדעת שאובדן זה לא יהיה קשה בעיניה מאד מאד? האם העובדה שיש לה ילדים נוספים תקל על הצער? כאב האובדן והשכול מתייחס לכל אחד מעשרת ילדיה כאילו היה בן יחיד.

בנוסף לכך, יהודים מאמינים אמונים הם על מושג הנקרא: "השגחה פרטית". כל פעולה, כל תזוזה וכל נקיפת אצבע נעשות רק לאחר שכך הוחלט במרומים. אין ספק בליבם שבכל אירוע כלול מסר, ומכל מקרה ניתן להסיק מסקנות וללמוד אורחות חיים. לכן, כאשר קורה מאורע מעציב מעין זה, הלב היהודי מזדעזע, הוא מחפש פתרון רוחני ומשמעות יהודית לאשר קרה. נכון, מאן דהו עשה זאת מפאת בחירתו ברע, אולם ה', שוכן מרומים, הוא הקובע גורלות, והוא זה שאיפשר לאש לפרוץ ולאכול את ארון הקודש ואת ספרי התורה המונחים בו.

יחד עם זאת חשוב לדעת: הבכי הפורץ מהלבבות הינו בכי של צער על האובדן ועל החורבן, אולם הוא גם בכי מטהר ומזכך. היהודי הניצב לפני בוראו, מעוניין תמיד להתעלות ולהגיע לפסגות רוחניות. אל מול השבר והצער, הוא נושא את עיניו כלפי העתיד ומצפה שה' יאיר את עיניו וינחה אותו בהמשך דרכו.