מה משמעות הביטוי "דרכה של תורה"?

דרך התורה היא הצעד המאוזן, הנכון והישר.

התורה החמירה במצוות שבין האדם למקום, אולם באותה מידה היא גם החמירה במצוות שבין האדם לחברו!

התורה ציותה: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא י"ט, י"ז), אולם היא צירפה לכך אזהרה: "ולא תשא עליו חטא"! חשוב להוכיחו מבלי שיעלב.

התורה ציותה: "והגית בו (בתורה) יומם ולילה", אולם ציותה גם למצוא את הזמן להתייחס לאשה, ולכבדה יותר מגופו!

היא ציותה על שמירת המצוות, אולם ציותה גם על שמירת הבריאות!

היא ציותה לעבוד את ה', אולם ציותה גם לעובדו בשמחה.

היא ציותה על תיקון המעשים, אולם ציותה גם על תיקון הלב.

כאשר האדם מקיים את התורה על כל פינותיה, הוא מאוזן, ישר, נעים הליכות ועדין נפש. וכן אמרו חז"ל (ירושלמי ברכות פ"ה) על הפסוק (תהלים י"ט, ח'): "תורת ה' תמימה משיבת נפש" – "אימתי היא משיבת נפש? בזמן שהיא תמימה (שלמה)".

כדי לקיים את התורה בשלמותה, באופן הנכון, בלי לעשות טפל לעיקר ועיקר לטפל, חשוב ללמוד אותה! וכן אמרו חז"ל (אבות פ"ב, מ"ה): "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד".

כאשר אדם מקיים את התורה באופן מעוות, כלומר, נתפס רק לצד אחד ומזניח את יתר הצדדים, הוא גורם לפעמים לחילול השם, כמו שאמרו חז"ל (יומא פ"ו, ע"א): "מי שקורא ושונה... ואין משאו ומתנו באמונה עם הבריות, ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה".

התורה היא שלימות דרך המוסר. לעולם אין היא באה להקל מערכים מוסריים המקובלים בעולם. התורה אינה באה להרוס, חלילה, את ה"קומה הראשונה" של המוסר, אלא להוסיף עליה קומות.

אנו מחוייבים בכבודו של כל אדם, לא פחות מכפי שמבינים זאת פעילי זכויות האדם. אלא שחייבים אנו עוד יותר מזה בכבוד ישראל. מצות "ואהבת לרעך כמוך", מתייחסת אמנם לאהבת יהודים בלבד (כי זהו המובן של "רעך"), אבל אין משמעותו של דבר להקל בחובה לאהוב גויים, אלא להחמיר באהבת ישראל, עד כדי "כמוך" ממש. ודאי שצריכים אנו לאהוב גם את שאר הגויים, שאינם עוינים אותנו. המונח "בצלם אלקים" מתייחס לכולם. מובא בתלמוד: "אמרו עליו על רבן יוחנן זכאי, שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק". מסופר על החפץ חיים שכששמע על כושים באפריקה החיים בעוני מחפיר – מירר בבכי, כי כולם נבראו בצלם אלקים ומצוה להתייחס אליהם כראוי.