מהו ההבדל היסודי בין חכמת יון לחכמת התורה? 

בד בבד עם מתן חשיבות לחכמת חכמי האומות, חובה לדעת את תחומיה ואת מגבלותיה. חכמינו מבארים (מדרש איכה רבה ב', י"ז): "אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגויים - תאמין, יש תורה בגויים - אל תאמין". התורה היא נחלתו הבלעדית של עם ישראל. תורה משמעותה הוראה. כלולה בה משנה סדורה של הלכות והליכות, הנהגות ומעשים. כל אלו אינם מצויים כמעט בחכמה.

בחכמת אומות העולם, הציר המרכזי שעליו יסוב הכל הוא האדם. ממנו מתחילה ובו מסתיימת חכמת העמים. ערש החכמה האנושית היא יוון. אפילו את אליליהם, ראו היוונים בצורת בני אדם. הם ייחסו להם תבונות אנושיות, ואפילו יצרים קטנוניים כקנאה, תאוה וכבוד.

אורח החשיבה שלהם גרס, כי האדם בחכמתו מסוגל להגיע להישגים אדירים, אולם זהו שיא החכמה, יותר מכך לא קיים. כפי שהתבטא הרמב"ן (ויקרא ט"ז, ח') כלפי גדול חכמי אומות העולם, אריסטו, כי הוא: "היווני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו. והגיס דעתו לחשוב, הוא ותלמידיו, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו, אינו אמת". כלומר, הם סברו שכל מה שאדם אינו מסוגל להשיגו – אינו קיים כלל.

נקודת המוצא של התורה שונה לחלוטין. אמנם אין כתורתנו המעלה על נס את חשיבות האדם. היא זו שמחמירה בכל חומר הדין כלפי מי ששופך את דמו או מזיק לו, כפי שנאמר: "המאבד נפש אחת, כאילו איבד עולם מלא", אולם עם כל חשיבותו, אין האדם עומד במרכז ההוויה. הקב"ה הוא מרכז הקיום. ויותר מכך, גם יקרת האדם וחשיבותו נובעות מכך שהוא נברא בצלם אלוקים, וכפי שנאמר: "חביב אדם שנברא בצלם". לכל תחום שהננו פונים ביהדות, אנו מוצאים את הבורא העומד במרכז, וממנו תוצאות חיים.

מנקודה זו נובעים גם שינויי היחס אל החכמה ואל תעודתה. בעוד שביוון פסגת השאיפה היתה למצות מן האדם את מירב תבונתו, ועל ידי כך להעלות את רמתו האנושית, דעת התורה גורסת כי תכלית האדם היא לדבוק בבורא וללכת בדרכיו. שיא שאיפת האדם צריכה להיות (מסילת ישרים פרק א'): "להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו". כל המצוי בעולמנו, כולל חכמת האדם, תכליתם לקדם במישרין או בעקיפין מטרה זו, להגיע לעונג ולהנאה מזיו השכינה. עבורם יש לגייס כוחות ועבורם יש לתרום את תבונת האדם.

מהבדל יסודי זה, בין הצבת האדם במרכז ההוויה לבין דעת תורה הרואה בבורא את נקודת המרכז, נובעים יתר ההבדלים הבולטים שבין תרבות יוון וגרורותיה לבין תורתנו הקדושה. השקפת העולם הנכרית שואפת להפיק מהאדם את המכסימום האפשרי. היא מבקשת שהאדם ייצור שיטות וגישות שתהיינה הטובות והמעולות ביותר, ושמהן ניתן יהיה להפיק תועלת למענו ולמען החברה. אמנם גם התורה דוגלת בכך שהאדם ימצה את עצמו, אולם לדעת תורה, השיא שאליו מסוגל כל אדם להגיע, הוא התאמת דעתו לדעת התורה, כלומר, שהתורה תעצב את חכמתו ולא שהוא ימציא לעצמו שיטות חכמה משלו.

היהודי יודע שיש רבדים רבים המצויים מעל לשכלו האנושי. בנוסף לכך, הוא יודע שבשר ודם מסוגל להעפיל, על ידי סיוע ממרומים, לגבהים שהם למעלה מכוחותיו. בתקופות קדומות היתה נפוצה בעם תופעת הנבואה, שעליה אמר הרמב"ם כי היא שוכנת ברובד הגבוה מהשגת השכל. מה שאינו מושג בשכל האנושי, ניתן  להשיגו על ידי דבר ה', שהוא הנבואה. גם בדורות מאוחרים יותר, כאשר בעוונותינו בטלה הנבואה מישראל, עדיין בולט ההבדל הגדול הקיים בין חכמת התורה לחכמת האומות. הוא בא לידי ביטוי הן בניתוח מאורעות ובעיות בחיי היום יום ובחיי האומה והן בעיסוק באוצרות החכמה הגדולים הגנוזים בתבל כולה.

זהו עיקר תפקידה של מחשבת ישראל. היא מזינה את האמונה בהגיון. כל גדולי המחשבה שעמדו לעמנו, החל מתקופת המשנה והתלמוד ועד לרב סעדיה גאון, הרמב"ם, רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, הרמח"ל ועוד, השתדלו להחדיר את המושגים היסודיים של תורת ישראל לתודעתו של האדם, באופן שיהיו ברורים, מובנים ומשכנעים באמיתותם.

יחד עם זאת, כל חוקרי היהדות מדגישים את מגבלותיו של האדם ואת חוסר יכולתו להתמודד שכלית עם תופעות מטפיסיות. אין הוא מסוגל להבין את מה שלמעלה מן הטבע. בלשונו של הרמב"ם קיימת מציאות הנקראת: "קוצר המשיג ועומק המושג". דעתו של האדם הרוצה להשיג – קצרה. אדם החי עלי אדמות כבול לחושיו, ולא יוכל להשתחרר מהם ולהשיג השגות מופשטות.

אין בקביעה זו משום שלילת הידיעה בתחום האמונה. האדם יכול לפתח את שכלו, לגלות צפונות ולחבוק עולם ומלואו בשכלו, אך עליו לדעת כי קיים גבול לתפישתו. המיוחד במחשבת ישראל הוא שהיא קובעת מערכת יחסים מיוחדת לאמונה הנובעת ממסורת הדורות, ממעמד הר סיני, מגילוי השכינה לנביאים ומקבלת חז"ל ברוח קדשם, מהרגשת הלב של מציאות האלוקים ומקיום המצוות המעשיות בבחינת "נעשה ונשמע".

בעוד שהפילוסוף שאינו מאמין בה', מאמין בכוחו של האדם להבין הכל, ועושה את האדם כקנה מידה מוחלט לכל תפיסה, המאמין בה' מרכין את ראשו בענווה ומודה בקטנותו. הוא יודע שכשם שכוחו הפיסי מוגבל, כך מוגבלת היא גם תפישתו.

בעוד שהתפיסה הפילוסופית אינה מחייבת את האדם לאורח חיים מסויים, הרי שאלוקי ישראל משמעותו דת, תורה ומצוות, מסעד רוחני יום יומי ומקור לתפילה, לתורה ולחשבון הנפש.

כדי להחשב לאחד מחכמי אומות העולם על האדם להיות ניחן במעלות רבות: בכשרונות מעולים, בכח התמדה, בזיכרון מעולה וביתר התנאים המקילים על האדם את הקליטה ואת כושר הלמידה. כל הדרישות הללו מובנות וקשורות בקשר ישיר לתחום הלמידה. לעומת זאת, כדי לזכות בכתרה של תורה נחוצות לאדם סגולות נוספות. לעתים, סגולות ותכונות אלו חורגות מהתחום הלימודי. אחת הדרישות היא, שעליה להיות צמודה אל המעשים של האדם נושא החכמה, וכן שהמעשים יהיו מרובים מן החכמה. דרישה נוספת היא שיראת השמים של החכם תקדם לחכמתו. לא רק בהשכלה גבוהה מצטיינים חכמי ישראל, אלא גם ביראת ה' הפועמת בליבם. גם מטבע (לשון) הברכה שאנו מברכים על ראיית חכמי ישראל היא: "שחלק מחכמתו ליראיו". רק חכמה שיש עמה יראת שמים, היא הראויה לברכה.

בחכמת יוון המעשים לא היו חייבים לעלות בקנה אחד עם התיאוריות היפות. ההשתלמות במדעים ובחכמה לא מנעה מחכמי יוון מעשים פסולים ומידות מגונות. לא  יתכן להעלות כזאת על הדעת בתחומם של חכמי ישראל.

אחת מדרכי הלימוד החשובות ביותר היא התבוננות במעשיהם של חכמי ישראל וההליכה לאורם. על כך אמרו חז"ל: "גדול שימושה יותר מלימודה", כלומר, שהשימוש המעשי והחדירה לנבכי החיים, מלמדים יותר מאשר צבירת ידע תיאורטי. מובן, שצורת לימוד זו מותנית בסדר חייהם המנוקה מכל פגם של חכמי ישראל. ואמנם, לאורך כל הדורות נמצאו תלמידים שדבקו ברבותיהם והלכו לאורם. זוהי המשמעות המעשית של מעשים המרובים מן החכמה, מעשים שמהם עצמם נובעת חכמה המחכימה את האדם ומאירה את דרכו.