אלו הבטחות ניתנו בתורה והאם הן התקיימו במלואן?

חמש הבטחות מרכזיות ניתנו לעמנו, וכולן התקיימו למרות חוסר ההסתברות האנושית והסיכוי הקלוש להתגשמותן מבחינה סטטיסטית. הבטחות אלו הן שנתנו לעם את הכוח לעמוד מול התלאות שפקדוהו לאורכה של הגלות הקשה. נציין את ההבטחות השונות ואת הדרך שבה התקיימו.

1. עם ישראל ישאר חי וקיים לעד.

הקב"ה כרת ברית עם עמו ישראל. הוא הבטיח שהאויבים לא יצליחו לכלותו, והוא ישאר קיים לעולם. וכך נאמר בתורה: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם, כי אני ה' אלקיהם" (ויקרא כ"ו, מ"ד). הבטחה זו נחשבת כאחד מיסודות התורה ואמונת ישראל. גם כל הנבואות על הגאולה העתידה ועל אחרית הימים כוללות את ההבטחה שעם ישראל ישאר קיים עד בוא הגאולה.

ואמנם, קיומו המופלא של העם נגד כל הסתברות, הינו קיומה של ההבטחה שנאמרה בתורה. נצחיותו של העם, שהיה צריך למנות מאות מליונים ויותר, לנוכח עתיקותו, אך נותר קטן מאד לנוכח ההריגות, הגזירות והשמדות – הינו נס. קימומו מחדש מן האפר, לאחר כל תקופה קשה, הינו חזיון שאין דומה לו בהיסטוריה האנושית.

2. תורת ישראל לא תישכח מעם ישראל לעולם.

הנביא קובע בשם ה': "ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה' מעתה ועד עולם" (ישעיהו נ"ט, כ"א). שתי ההבטחות, הראשונה שעם ישראל ישאר קיים לעד, והשניה שתורת ישראל לא תשכח ממנו, משלימות האחת את רעותה. חוסנה של ההבטחה שעם ישראל לא יכלה, נובעת מהעובדה שהעם נושא את דגל התורה. באמצעות עם ישראל הנושא את שם ה' בעולם, משלים הקב"ה את רצונו בהנהגת העולם, והעולם צועד אל תיקונו. הבטחת קיומם של ישראל, גם כאשר הם חוטאים, מובנת לנוכח התפקידים הייחודיים שניתנו לעם. הדברים כתובים במפורש בתורה (דברים ל"א, כ"א): "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו". השירה היא התורה. הובטח לנו שלמרות החטאים והעונשים, היא לא תשכח.

ואכן, מאז שניתנה התורה בסיני, נמסרת היא מדור לדור. כל התהפוכות והחורבנות, הנדודים והגלויות לא יכלו לשרשרת האיתנה שראשיתה בסיני. כאשר נחרב הבית הראשון וישראל גלו מארצם, גלתה עמם התורה לבבל, ואילו בחורבן בית שני - היו לפליטה יבנה וחכמיה. עשר גלויות גלתה הסנהדרין ממקום למקום בתחומי ארץ ישראל, עד שבגבור הגזירות שוב עבר מרכז התורה לבבל, ומאז והלאה ליוותה התורה את עם ישראל בכל גלויותיו.

כאשר אנו סוקרים את שלשלת מסירת התורה מדור לדור, נדמה לנו, שטבעי הוא המצב שהעם לא יוותר ולו לרגע ללא תורה, ללא ישיבות וללא גדולי תורה. אולם, לאמיתו של דבר, כאשר נדד עם ישראל ממקום למקום ומארץ לארץ, טבעי היה דוקא המצב ההפוך. מחמת הנדודים והתלאות, עלול היה להיווצר מצב שבו לא יקומו מרכזי תורה חדשים במקום הישנים שחרבו, ושהתורה תשכח, חלילה, מהעם. אולם ההשגחה העליונה דאגה, שעד שלא שקעה שמשו של מרכז תורה אחד, זרחה שמשו של מרכז תורה חדש. מכח אותם מרכזים, לא פסקה מסירת התורה עד היום הזה, והיא זו שבפעולת גומלין שימרה את העם לבל יאבד לנצח.

3. השבת היא ברית עולם בין הקב"ה לישראל.

הקב"ה הבטיח שגם השבת לא תתבטל מעם ישראל לעולם, והיא תהיה ברית עולם בינו לבין עמו. וכך נאמר בתורה: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש" (שמות ל"א, ט"ז-י"ז). מפסוק זה למדו חז"ל: "שאין השבת בטלה מישראל לעולם".

המתבונן בגזרות שניתכו על העם, יווכח שהשבת היתה אחד ממוקדי גזרות אלו. לכן, עובדת נצחיותה ראויה לתשומת לב מיוחדת. המתנכלים לעם ישראל ולתורתו לאורך הדורות, ניסו בראש ובראשונה לפגוע בשבת קודש. הם ידעו שהשבת היא יסוד תורת ישראל, שהיא זו המפיחה בעם רוח אמונה וגבורה, ומעניקה לו חוסן ויכולת להחזיק מעמד בגלות הקשה והמרה. מסיבה זו, הם שילחו את חיציהם והתכוונו לפגוע בשבת קודש.

מאידך, הקב"ה כרת ברית עם ישראל, שמר עליה ונתן לעם ישראל כוח להחזיק בה במסירות נפש. ואמנם, ברית זו נותרה בין בורא העולם לבין עמו ישראל. אנשי כנסת הגדולה כללו רעיון זה בנוסח תפילת השבת: "ולא נתתו ה' אלוקינו לגויי הארצות, ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים, וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים, כי לישראל עמך נתתו באהבה, לזרע יעקב אשר בם בחרת".

הבטחה זו אודות קיום הקשר הייחודי שבין הקב"ה לישראל על ידי השבת התקיימה בצורה פלאית. כידוע, בימיה הראשונים של הנצרות קבעו הנוצרים את יום השבת ליום מנוחתם. אולם, כאשר החלה הנצרות להתפשט בעולם, סיבבה ההשגחה העליונה, שהנוצרים הזיזו את "שבתם" יום אחד קדימה, ליום ראשון. הדבר קרה בשנית אצל המוסלמים. הם בחרו להם כיום מנוחה את היום השישי, והותירו את השבת כאות לברית הייחודית בין ישראל לאלוקיו. אמנם ביום המנוחה הנוצרי והמוסלמי חסרים כל האלמנטים של הקדושה, של ההתבדלות ממלאכת יצירה ושל היחוד היהודי, אולם קביעתם ביום זהה, היתה עלולה לשבש את היחוד היהודי. דבר זה נמנע במצב העכשווי.

4. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לעד.

הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו שארץ ישראל תהיה שייכת לזרעו לעולם, וכך נאמר בתורה: "כי כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם" (בראשית י"ג, ט"ו). התורה אמנם הזהירה את ישראל שאם יעזבו את התורה, הם יגלו מארצם והארץ תיהפך לשממה, אולם נוספה כאן הבטחה שגם במצב זה היא תשאר של ישראל, ולא יהיה ביכולת הגויים לרשת אותה ולשבת בה ישיבת קבע. על הפסוק בתורה (ויקרא כ"ו, ל"ב): "ושממו עליה אויביכם היושבים בה", מבאר הרמב"ן: "היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו".

ארץ ישראל שומרת אמונים לעם ישראל. ואכן, מה נפלא הדבר, הארץ שהיתה מיושבת בעבר הרחוק במיליוני תושבים, נשארה שוממה במשך קרוב לאלפיים שנות הגלות. הגוים שכבשוה ניסו לישבה, אך הדבר לא עלה בידם. במשך רוב שנות הגלות מספר תושבי הארץ הנכרים לא עלה על עשרות אלפים בודדים. הארץ לא פרחה והם חיו בתוככי השיממון.

יוונים ורומאים רבים התיישבו בה בזמן הכיבוש הרומאי. בסוף ימי בית שני היה בארץ ישוב גדול של נכרים, אולם הוא החזיק מעמד, רק כל עוד היה בארץ ישראל גם ישוב יהודי גדול. לאחר שגלו היהודים ממנה, התבטל גם הישוב הנכרי ונותרו ממנו מתי מעט. בתקופה מאוחרת יותר הפכה הארץ להיות קדושה לכל העמים, הן לנוצרים והן למוסלמים. נערכו אליה מסעות צלב, שבהם נסעו מאות אלפי איש מארצם כדי לכבוש ארץ רחוקה ושוממה, רק מחמת קדושתה בעיניהם. אך למותר לציין, שנסיונות האחזותם בה לא החזיקו מעמד זמן רב.

גם בתחילת כיבוש הארץ על ידי הטורקים, הצליחו השליטים להחיות את הישוב ולבססו במידת-מה, ומספר תושבי הארץ הגיע לכשלש מאות אלף. אולם ההשגחה העליונה סובבה שרעידות אדמה תכופות פקדו אותה, הארבה פשט וכילה בה כל חלקה טובה, מגיפות פרצו והפילו חללים רבים, ובנוסף לכך עברו עליה מלחמות ומרידות שונות. לא זו בלבד שבנין הארץ נפסק, אלא שגם מה שהצליחו להקים ולבנות, נחרב.כך היה המצב במשך כל שנות הגלות. הגוים לא מצאו

מנוח לכף רגלם בארץ ישראל. היא נותרה נאמנה לעם ישראל בלבד. לפני כמאתיים שנה, כאשר עלו לארץ ראשוני העולים, תלמידי הגר"א והבעש"ט, הם מצאו אותה חרבה ושוממה, ומספר תושביה עשרות אלפים בלבד. רק עם חידוש הישוב היהודי בארץ ישראל, החלה הארץ לתת שוב את פירותיה ולהתנער משממונה. ניתן להווכח בחוש, שארץ ישראל שייכת רק לעם ישראל, כפי שהבטיח הקב"ה מראש לאברהם אבינו.

5. הכותל המערבי, מקום השראת השכינה, לא יחרב לעולם.

לעם ישראל הובטח שהמקדש, מקום השראת השכינה בישראל, ישאר בקדושתו לעולם. אמנם בית המקדש חרב, אולם השכינה לא זזה ממנו. שריד אחד נותר מבית המקדש - הכותל המערבי, וממנו לא זזה השכינה מעולם, שהרי כבר נאמר בעת הקמת בית המקדש הראשון: "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מלאכים א', ט', ג'). ודרשו על כך חכמינו: אמר ר' אחא: "לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי, ולמה (דווקא הכותל המערבי)? ששכינה במערב".

במשך אלפיים שנה, מאז נחרב הבית, עברו על ירושלים עיר הקודש תהפוכות רבות - היא נחרבה ונבנתה תשע פעמים. בדור האחרון התפארו הנאצים הארורים, בעמדם בשערי הארץ, שעוד מעט הם יניחו את ידם הטמאה על הכותל המקודש. אך קרוב לשערי ארץ הקודש הם נחלו את מפלתם ולא הצליחו להגיע אליה.

חיילי הלגיון הערבי שכבשו את העיר העתיקה במלחמת תש"ח, הרסו והחריבו בזדון את כל בתי הכנסת ובתי המדרש ברובע היהודי, אך גם הם לא העזו לפגוע בכותל המערבי או באבניו. מי ששיכן את שמו בבית הזה, הבטיח לשמור על השריד האחרון, המעיד שלא זזה משם השכינה.

קיומן של חמש ההבטחות הללו מהווה עדות נאמנה על המבטיח שהוא אדון ההיסטוריה, אומר ועושה, מבטיח ומקיים. קיומן של ההבטחות הוא גם עדות על היות עם ישראל העם הנבחר, גם בזמן הגלות והסתר הפנים.