מדוע הקב"ה נתן את התורה לעם ישראל?

קבלת התורה על ידי בני ישראל. היתה קבלה ללא סייג, ללא ערעור ואף ללא הרהור. נכונות מוחלטת למלא את כל מצוות ה' מבלי להעבירן תחת שבט הבקורת האנוכית. "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כ"ד, ז').

נכונות זו של העם לקבלת התורה מהווה יעד ללחצים של אלו הממאנים לקיים את התורה מיני ימי קדם ועד ימינו.

הגמרא במסכת שבת (פ"ח, א') מספרת על צדוקי שבהתייחסו להקדמת "נעשה" ל"נשמע", אמר לאמורא רבא: עם פזיז אתם, שהקדמתם פיכם לאזניכם. בתחילה היה עליכם לשמוע, אם אתם יכולים – תקבלו, ואם לא – אל תקבלו".

דברי הצדוקי נשמעים אקטואליים גם בימינו. גם אנו עומדים כל העת בפני התרסות דומות נגד קבלת התורה "בצורה פאנאטית".

האומות דחו את פניית הבורא לקבל את התורה, לא מפאת תפיסה רעיונית נוגדת, אלא מכיוון שלא היו מוכנות לכוף את יצרן ולשנות את טבען. לנוכח אמת התורה. ללמדך ששוללי התורה לא עושים זאת מפאת התבוננות יתירה, אלא נוח להם בהפקר. ולכן, הם מסרבים אותה ואת מסריה.

מאידך, מובא בגמרא: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: "מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשים בו?" (מסכת שבת שם).

במבט ראשוני נראית הקדמת "נעשה" ל"נשמע", כגילוי מופתי של משמעת עליונה, משמעת הנקיה מכל פגם של סרבנות. יש בה ביטול של הרצון העצמי מול הרצון האלוקי. אולם האם רק ערך זה כלול בהקדמת "נעשה" ל"נשמע"? האם משמעת גרידא, גם כאשר היא מופיעה בשיא שלמותה, מהווה רז כה נשגב, שרק בסוד קהלם של מלאכים יכירנה מקומה?

האמת שונה. ישראל עמדו על כך שלא ניתן לקבל את התורה בכלי ההגיון בלבד. תורת ה' – החכמה האלוקית – ממלאת את כל העולם, היא חובקת זרועות תבל ונוחתת אל שרשי פנימיות הנפש. כדי להבינה, יש לשתף את כל כישוריו ואמצעי קליטתו של האדם – בשכל וברגש, בחוש ובהגיון, בהכרה ובהתבוננות, בשמע אוזן וברוחב עין, בהקשבה לרב ובבינת ספרים.

ההגיון אינו אלא אחד מכוחות הנפש של האדם. צמצום הבנת התורה לתחומו הבלעדי של ההגיון, כמוהו כנסיון להסביר בהגיון שכלי בלבד יצירה מוזיקלית.

כדי להגיע להבנת התורה לא ניתן להסתפק בשמיעת מצוותיה ובבחינתם בהגיון. ראשית, יש לקיים בפועל את האמור בה, להרוות בתוכנה את כל החושים, ורק לאחר מכן יוכל המתנסה, לזכות גם להבנתה.

לכן, אמרו ישראל: "נעשה ונשמע", כי רק בעקבות ה"נעשה" יכול לבוא ה"נשמע".

קיום התורה פותח אפיקי הבנה בפני האדם. בעקבותיו מוארת נפשו באורה המופלא של התורה, והאדם ישוב לקיימה מתוך הכרה אמיתית ורצון כן.

אם מתייחסים אל התורה באמות מידה של הגיון אנושי בלבד, הרי זה עלבון חריף, ובת קול יוצאת מהר חורב ותובעת את עלבון צמצום התורה, את עלבון עמעום אורה המופלא, הממלא את כל חלל העולם וכובש את כל כוחות נפשו של האדם וחדרי לבו.

רעיון זה מובא בתלמוד (שבת פ"ח, ב') שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה מילא את העולם כולו בבשמים.

האויר לנשימה הוא נטול ריח. אדם נושם ללא הפסק, כי ללא אויר אין לו חיים. כמות האויר ששואף האדם אל קרבו, תואמת את הדרוש לקיומו ותו לא. אולם כשהאויר מבושם ומענג, האדם מגביר את קצב שאיפת האויר, כדי לשאוף יותר ויותר מן הריח הנעים.

זהו הדימוי למתן תורה. עד שהוריד הקב"ה את התורה לעולם, היו החיים מתנהלים בשיגרה וללא טעם מיוחד. בנתינת התורה נתמלא העולם בושם, החיים קיבלו נועם מופלא של שלמות, ובעטיה הפכו לעונג, כניחוח זה שהכל רוצים בו ומבקשים להחדירו לריאותיהם.